אחרי חמישה אלבומים עם הפרויקט שלו, שני אלבומים שבהם שיתף פעולה עם ויו פארקה טורה ואלבום עם להקת "בוטן מתוק בקרקס", עידן רייכל התפנה ליצור אלבום סולו. כבר בהאזנה ראשונה ברור מאוד שיש כוח מניע אחד, ואולי גם יחיד, מאחורי האלבום, והוא הפיכתו של רייכל להורה. במובן הזה, אפשר לדבר על האלבום כאלבום קונספט שסובב סביב ציר רעיוני אחד. באלבום, שנקרא "היד החמה", רייכל מבצע כמעט את כל השירים (פרט ל"געגוע" שמבוצע על ידי דנה צלח) בפעם הראשונה בקריירה. ייתכן שזה נעשה מתוך כוונה להגיש אותם מתוך המקום הקרוב ביותר למקום שממנו נכתבו, אבל ברוב הזמן השירה שלו נעדרת מטען מיוחד או מוצדק. הוא נשמע כמו אבא ששר לילדיו בקול נעים אבל ללא יכולת ייחודית או יוצאת דופן. התוצאה היא אוסף של שירים שטוחים יחסית, שקשה לדלות מתוכם רגע או שניים שמגדירים את האלבום או לוכדים את מהותו.
השירה הכמעט מונוטונית ורווית האפקטים מאירה עניין נוסף - הרדוקציה שעושה לעצמו רייכל. הוא אדם מורכב ורב שכבתי, אבל כותב ומבצע מתוך חוויה אחת ויחידה שהיא ההורות. ההורות של רייכל, כאמן בינלאומי שמבלה ימים ארוכים הרחק מבנותיו, היא בוודאי מורכבת יותר מהמילים הפשטניות שהשירים באלבום מציגים. שירים כמו "מביטים בירח", "ילדה שלי קטנה" ו"לפני שייגמר" כמעט כורעים תחת נטל הקלישאות ומעבירים תמונה רומנטית ולא לגמרי אמינה.
גם הלחנים והעיבודים באלבום הזה מתנתקים מההשפעות הגלובליות שרייכל כל כך מאופיין בהן, ונשמעים כמעט כולם (למעט "מעגלים" ו"בחמש שניות") כמו שירי ערש מערביים. המיינסטרים הישראלי, שנמנע באופן עקבי מאתגרים וממסרים מורכבים, ימהר למצוא את החוויה האישית שלו בתוך חוויית ההורות של רייכל וישיר לילדיו בעיניים אוהבות את שירי האלבום.
עידן רייכל, "היד החמה", הליקון
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו