כמדי שנה מגיע השלב של פסטיבל העוני המוגזם והמנופח, שבו נעשה כל מאמץ כדי לצבוע בצבעים קודרים, שחורים משחור, את מצבה של כלכלת ישראל. החגיגה בכותרות משרתת היטב את האג'נדה של מרבית כלי התקשורת, כולל כלי התקשורת הכלכליים, שמעוניינים לראות ממשלה מנופחת וגירעון (הלוואה על חשבון הדורות הבאים) מוגדל כדי לפרנס עוד פקידים שיעזרו לעוד פקידים לעזור לעניים.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
המגמה ברורה: כשיש דבר חיובי הוא מוצנע, אם לא נקבר בדיווחי כלי התקשורת, וכך תמיד נקבל קרנבל ססגוני ומלא במקררים ריקים.
שיעור המשפחות העניות בישראל עלה אמנם קלות ב־2014 ועמד על 18.8%, אבל הוא ירד מאז 2009, אז עמד על 20.5%. שיעור הילדים החיים בעוני נפל בקצב חד יותר מ־36.3% ב־2009 ל־31% ב־2014. נכון, היתה עלייה של 0.2% ביחס ל־2013, אבל מישהו דיווח בכל השנים הקודמות על המגמה החיובית? הצחקתם אותנו.
עוד אנקדוטה על הפסטיבל: בשנה שעברה נרשמה סערה על עלייה בשיעור המשפחות העניות שבהן שני מפרנסים. למרות שממילא ההגדרה של המונח "מפרנס" היא שערורייתית: מישהו שעובד שעות ספורות על פני כמה שבועות. השנה חלה דווקא ירידה קלה במשפחות אלו, מ־5.7% ל־5.6%. זה לא שיעור דרמטי, אבל בשנה שעברה הגידול היה מספיק כדי לייצר כותרות, כשיש שיפור במגמה זה כבר לא מעניין כי זה לא תואם את האג'נדה.
הדיון שטחי ומגמתי והוא משרת תעשייה שלמה של ארגונים. גם עשרות מכוני מחקר שמתעוררים בעונת הבחירות ומנפקים מסמכים "חברתיים" ששים אלי קרב. זה משרת את האג'נדה של כולם - להתפרנס מהדיבור על העוני.
איש לא מתכחש לכך שיש בישראל עוני. אבל דרך אגב תמיד יהיה כאן עוני, כי מדידתו היא יחסית. ומכיוון שלעולם לא נקבל השוואה יחסית של מצבם של העניים כיום, למשל לעניים לפני דור בשנותיה הקודמות של המדינה - דבר שיראה שמצבם השתפר לעין שיעור, אנחנו נידונים לאותו טקס מדי שנה.
כל זה לא אומר שצריך לטאטא את הבעיה מתחת לשטיח ולהפסיק לדאוג לעניים. אדרבא, צריך לעזור – על ידי דיון רציני יותר. ישראל איננה מדינת עולם שלישי. יש לה בעיית עוני, אבל יש לה גם תוצר לנפש שמציב אותה במקום גבוה למדי בעולם. נכון יש מה לשפר, תמיד יהיה, אבל דיווח מוטה ומוגזם עושה שירות דוב קודם כל לעניים ולסיוע להם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
