"אין לי תוכניות למות"

באפריל תחגוג זהבה ברש יום הולדת 99. אם שואלים את האישה שכבר ראתה וחוותה כמעט הכל מה היתה מאחלת לעצמה, התשובה היא אחת: לחיות עד גיל 100. 

"אנשים שואלים אותי כל הזמן על מה אני חולמת ומה התוכניות שלי", היא אומרת, "בגיל כזה, כבר מברכים אותי בברכת 'עד 120' והתוכנית שלי היא בכלל לחיות עד גיל 100. את 20 השנים הנותרות אני מחלקת, נותנת במתנה לכל מי שרוצה. ובסיכום ביניים על חיי, במשפט אחד, הייתי אומרת: היה נפלא. וכמו שאומרים, לא כאב", היא מוסיפה בחיוך.

זהבה היא אישה יפה ואצילית. ביתה שברחוב עזה שברחביה, לא רחוק מבית ראש הממשלה, עמוס בספרים ובזיכרונות. "64 שנים אני גרה בבית הזה ואני אוהבת מאוד כל חדר מתוך שלושת החדרים פה", היא מספרת, "גרנו פה שמונה שנים בלי ארון עם מיטת ברזל כפולה ומיטה קטנה עבור עמליה (עמליה ארגמן־ברנע; נ"י) היקרה שלי, שקיבלתי מחברה מחיפה. חיינו באהבה בלי להתלונן". 

זהבה נולדה ב־1917 בלבוב שבמחוז גליציה, כיום מחוז באוקראינה, והיא היחידה מבין בני משפחתה שניצלה מזוועות מלחמת העולם השנייה. בבית שבו גדלה, שבו דיברו עברית ויידיש, קיבלה חינוך ציוני נלהב. בגיל 15, כשהיתה זהבה בתנועת הנוער של הבית"ריסטים, התאהבה בראש התנועה מנחם ברש, סטודנט צעיר ומבוגר ממנה בשלוש שנים שלימים הפך בעלה. "מנחם היה עיתונאי מהזן הנכחד", היא אומרת, "הוא לא היה יפהפה, אבל היה בן יחיד ומפונק שהיה עטוף בצמר גפן. בחור משכיל שסיים גימנסיה יהודית וזה כבש אותי".

זו היתה אהבה ממבט ראשון? 

זהבה צוחקת ומספרת: "מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד נלחמו על ליבי שלושה בחורים שביקשו לזכות בבחירה. אבל בסוף הכל מהשמיים".

במסגרת פרויקט חילופי סטודנטים, גבר החלומות שלה עלה לישראל, אבל היה תנאי: להיות רווק. בזמן שהיא נשארה מאחור, יצאה תוכנית ב' לפועל: נישואים פיקטיביים עם זר שאהובה שולח אליה. השנה היא 1936, ארבע שנים לפני שמתחילים להגיע הדיווחים הנוראים מהבית, והיא רק בת 20. 

זהבה מסמנת לי לבוא אחריה, אל החדר הסמוך לסלון. על הקיר צילום ישן בשחור־לבן. במרכז זהבה, מימינה אחיה, ומשמאלה "בעלה" כשעל צווארו כאפייה, רגע לפני יציאתם למסע לירושלים. "הלוואי שהייתי יכולה לפגוש בו שוב. קראו לו אליהו אורגאנז'י. הוא היה בוכרי בן 21, שחום", היא אומרת.

סיכון לא קטן עבור צעירה, ובוודאי מקור לדאגה לגבר שלך.

"מנחם לא דאג כי האהבה בינינו היתה גדולה מאוד אבל גם קדושה. זו היתה חברות אמיתית. אז לא העזו הבנים אפילו לאחוז בידה של הבת, ולכן היו חלום והרבה געגועים אליו. אבל אני בהחלט שואלת את עצמי לפעמים מניין היה לי האומץ לצאת למסע הזה, ולא עולה לי שום תשובה מלבד טיפשות".

זהבה ו"בעלה" עברו דרך חתחתים. בפולין פגשו מקומי שהתחזה לעובד הסוכנות וגנב מזהבה את כספה. "הדרך היתה מלאה בייסורים, הלינה היתה על הסיפון. היתה לי הטיפשות לצאת עם זר לדרך, אבל לפחות היתה לי החוכמה לא לישון איתו בחדר. אבל זה בגלל החינוך מהבית", היא משחזרת, "אחרי חמישה ימים הגענו לנמל חיפה בלי כסף. מנחם, שעבד אז בסוכנות הטלגרפית של ארץ ישראל, הגיע לחיפה, השאיר לי כסף להתארגנויות ולנסיעה, ומייד חזר לעבודה והשאיר אותי עם 'בעלי'". 

הפעם הראשונה שזהבה נותרה לבדה עם מנחם היתה כאשר "בעלה" עזב לשכונת הבוכרים. שלושה חודשים לאחר מכן, כשהיא גרושה בחותמת הרבנות, מנחם וזהבה שתו מיין הקידושין ברבנות בירושלים. הרב אוירבך, המכונה "הרב של החלוציות" או כפי שזהבה אומרת, "הצדיק הגדול שהסכים לחתן קיבוצניקיות בהריון", נתן לזוג את הטבעת מכיוון שלא היה להם הכסף לרכוש אחת, וקידש אותם. 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

הזוג הצעיר התגורר בירושלים. "בכל ערב מנחם היה מקבל הודעות שהגיעו אליו לסוכנות הטלגרפית מאירופה ומארה"ב. ידענו עוד הרבה לפני שאחרים ידעו עד כמה נורא שם ולא יכולנו לעשות כלום. הגעגועים והסבל היו כבדים מנשוא", מספרת זהבה. 12 שנים חלפו עד שנולדה לבני הזוג בתם היחידה עמליה. "ללא בית וללא פרנסה לא יכולנו להרשות לעצמנו להביא ילד לעולם", היא מסבירה. כיום יש לזהבה שני נכדים ושלושה נינים.

העבודה הראשונה בארץ של הנערה שלמדה תפירה בפולין והיתה לאישה שכל כולה אופנה, היתה דווקא "ספונג'ה", כהגדרתה. "זה היה אצל אישה מקסימה ברחוב רש"י שגירשה אותי אחרי יומיים של עבודה, כי לדבריה לא ידעתי להתכופף עם הסמרטוט כמו שצריך ולנגב את הרצפה. עבודה לא היתה לי, אבל רכשתי לי חברה". בהמשך עסקה זהבה בתפירה אצל ידועניות מקומיות בתחום, וכשעזבה התנדבה במשך 35 שנים במחלקה האונקולוגית של בית החולים הדסה, במסגרת האגודה למלחמה בסרטן. "לפגוש אנשים סובלים ולתת להם את החיוך שלי, את התקווה - זה היה עולם ומלואו עבורי", היא אומרת ואז עוצרת לרגע ותוהה: "לפעמים אני שואלת את עצמי, כאדם דתי, מאמין, ובכלל, איך זה שאלוהים נתן דווקא לי את החיים האלה? למה זה מגיע לי? שאלת השאלות הזו מלווה אותי כל החיים".

 

"אין יום שבו אני מרגישה לבד"

בעוד כשנה את סוגרת 100 ומסתפקת בזה. למה?

"כשאת מאבדת את היקר לך מכל, את כבר לא חולמת שתגיעי לגיל שיבה. אבל קיבלתי הרבה מתנות בחיים. זו הסיבה שלפני השינה אני מנשקת את המזוזה שלוש פעמים, ומסיימת בברכה של אמי, 'ילדתי היקרה שיהיה לך חן בחיים', וזה עובד. אין יום שבו אני מרגישה לבד".

מה עם אהבה שנייה?

"לא", היא שוללת בנחרצות, "עדיין, אני אישה של גבר אחד", ומייד מוסיפה בחיוך, "בעצם של שניים".

מה מסעיר אותך?

"לרקוד. אני כבר לא רוקדת טנגו, למשל, אבל לפני שלושה שבועות הייתי בחתונה, שמעתי את המוסיקה והרגשתי איך זה מסעיר אותי ומגרה אותי. לא יכולתי לעמוד בצד. פשוט קמתי ורקדתי". 

בשלב זה היא ניגשת לארון הלבן ומחלצת מתחת לערימה של בגדים שלושה תקליטים ישנים. רגע לאחר מכן היא מגישה לי אחד שעליו כתוב רוסיני ומתחתיו ההקדשה "באהבה מזהבה ברש". ושוב היא מנשקת אותי על הלחי, כפי שעשתה לאורך כל הראיון, ושוב שואלת: "למה זה מגיע לי הזכות הזו להכיר אנשים כל כך נחמדים בסוף ימיי?"

עדיין נהנים בגיל הזה?

"בוודאי. אני נהנית מקונצרטים, אבל כבר לא הולכת אליהם כי זה מסתיים מאוחר בלילה. להצגות אני לא הולכת כי לא אוהבת את הרמה, כך גם עם האמנים והסטנדאפיסטים בארץ - אין מישהו טוב במיוחד לצערי. את רואה, ילדה, ככה זה בגיל הזה, מותר כבר לומר כל מה שרוצים".

אני שואלת אותה מהו הסוד שלה לאריכות ימים וזהבה משיבה "צניעות ושיגרה. כל חיי אני מתעוררת בשעה 7 בבוקר, אוכלת ארוחת בוקר של צנע, כי היא הכי טובה: פרוסת לחם אחת, מקסימום שתיים, עם חמאה, גבינה וקצת ריבה על זה, וכוס קפה. בארוחת הצהריים אני מעדיפה עוף, אוהבת במיוחד כנפיים. ארוחת הערב שלי צנועה כמו הבוקר, כל החיים אותו הדבר, רק שעכשיו אני אוכלת ירקות יותר מאשר פעם. בכל זאת, הגיל מחייב". 

 

חובבת שיעורי יידיש

מה מצחיק אותך? 

"בדיחה טובה עדיין מצחיקה אותי. מצחיק וגם מפריע לי זה הלבוש של האנשים. ולא שהם אשמים בזה. מי שעוסק באופנה הם הגברים שנותנים את הטון וזה אבסורד בעיניי".

במה את צופה בטלוויזיה?

"רוב התכנים לא מעניינים אותי, בוודאי לא הריאליטי. לפעמים יוצא לי לראות את תוכניות הבישול והתפריטים שמעלים שם ואני מצטמררת. אני חושבת שזה שפע המוביל לפשע אחד גדול".

אישה של גבר אחד. זהבה ברש // צילום: דודי ועקנין

פעמיים בשבוע היא הולכת למועדון וחובבת במיוחד את שיעורי היידיש ואת ניתוח היצירות המתורגמות של סופרים דוגמת בשביס־זינגר. "אני אמנם הכי מבוגרת שם, אבל הכי צעירה בנפש", היא אומרת, "המורה ליידיש יצחק אהוב עלי. החברים שלי כבר מתו מזמן, אבל אני חברה של הדור השני וגם השלישי". 

עושה ספורט?

"מעולם לא. אני רואה את האנשים רצים כמו משוגעים ובכל פעם שואלת את עצמי אם זה נקרא ספורט".

הולכת לרופאים?

"יותר טוב להיות עסוקה מאשר ללכת אליהם, כך אני חושבת רק על החיים והמוות הוא לא אופציה. פשוט, אל תמהרו ללכת לרופא. הריצה אליו לא תמיד עוזרת".

מתעניינת בפוליטיקה?

"מאוד. אני מקפידה להיות מעורה. אני מדברת בכל יום כמה פעמים עם הבת שלי ובין השאר אנו משוחחות גם על פוליטיקה. הרבה דברים שאני לא מבינה היא מסבירה לי. אנחנו מאוד קרובות. שלא תחשבי שאני אוהבת את נתניהו, אבל אני מרחמת עליו בכל פעם מחדש כשהוא צריך לעמוד בטלוויזיה ולומר 'אנחנו צריכים להילחם בעוני'. זה משגע אותי כי אין אצלנו עוני אמיתי אלא עוני חברתי. יש הרבה שנאה במקום אהבת חינם וזה מונע פרגון. גם בפוליטיקה וגם בינינו. בגיל שלי, אני מרשה לעצמי להסביר את זה, ואני מקווה שמי שקורא אותי לא ישנא אותי בחיים".

למה את מתגעגעת?

"ליחד, לסולידריות ולאכפתיות של כל אחד. פעם היינו מאוחדים. היום, לצערי, עדיין לא מצאנו את השיטה הנכונה".

בהמשך, היא חוזרת שוב לפוליטיקה. זה קורה ליד שלט הרחוב הכחול בירושלים, ששם בעלה המנוח חקוק עליו. "ברור לי שלא אזכה לראות את השלום, אבל אסור לשנוא את הדת ולא משנה איזו, וגם לא את חופש הביטוי. חייבים להשאיר את ירושלים מאוחדת", היא אומרת, "ירושלים היא כמו בחורה יפה שכולם מחזרים אחריה וצריך לפנק אותה. ואסור לתת את הר חברון, לא את הרחוב הקטן היפהפה הזה". 

ואז, כשהיא חנוקה מדמעות, היא נזכרת ומספרת כיצד טיפלה במנחם במשך שש שנים לאחר שקיבל אירוע מוחי ואושפז בבית החולים שערי צדק, עד שנפטר בשלהי 2003. "אם לא היתה שם אהבה גדולה, לא הייתי מגיעה אליו יום־יום לטפל בו", היא מדגישה, ואז שוב חוזרת לפוליטיקה וקוראת לנבחרי הציבור: "כאישה שנשארו לה בסך הכל עוד שנה וחצי לחיות, אנא - שההתבטאויות שלכם יהיו תרבותיות". 

אפרופו תרבות, איך החינוך?

"אני אוהבת את כל מה שבארץ שלנו, אבל יש גם ביקורת, בעיקר כלפי התכנים שנותנים לבני הנוער, ההשמצות מבית. זה די עצוב. אני קוראת ושומעת על החרמות כלפי המדינה שלנו ומבינה שהפתרון שיציל אותה זה בלאהוב אותה. כל עוד לא נאהב את עצמנו פה, לא יהיה שלום והאיומים יימשכו, ואיזו דוגמה נוכל לתת לדור הצעיר?" 

מהי "מכת הדור" בעינייך?

"הקלות הבלתי נסבלת שמביאה זוגות למהר לפרק חיי נישואים. פעם, כשלא היתה אידיליה, היתה הבנה שיש טוב וגם רע שצריך להתמודד איתו".

לו יכולת לחזור בזמן, באיזה גיל היית בוחרת?

"לא גיל הייתי בוחרת, אלא בחיים לצד בעלי. מנחם היה איש דתי, איש של אמת, ללא תחפושות. הוא עשה מה שהוא אהב ובדרכו שלו. מעולם לא ביקר אנשים. בזמן שדתיים אחרים נידו חילונים, הוא היה ניגש בדרך לבית הכנסת למי שעבד בגינה, לחץ ידו ובירכו ב'שבת שלום'. כששאלו אותו למה, הוא השיב כי 'הברכה מגיעה גם לו, וגם למקרה ששכח ששבת היום'. זו היתה החוכמה של מנחם - לאהוב אנשים". 

מילה לסיום?

"להסתפק במה שיש. למי שיש יותר, כפי הנראה מגיע לו, ולמי שאין - בוודאי עוד יכול להיות לו, וגם אם לא, זה אולי טוב. מה שבטוח, לא למהר לשום דבר ולשום מקום. כל מה שצריך להיות - יהיה". כשידינו שלובות היא מלווה אותי לדלת ואומרת בחיוך, "שמת לב שלא אמרתי פעם אחת את המילה 'כשאמות'? פשוט אין לי תוכניות כאלה. לא בחיים האלה". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו