היה מעודד לראות נוכחות כל כך בולטת של מיטב הכשרונות באופוזיציה מנסה להדוף את הסיבות להפעלת סעיף 52 בחוק ההגבלים לצורך אישור מתווה הגז. מנסה ולא מצליחה.
חלק באמת ניסו להתקיל בשאלות מעניינות, אבל אני חושד שחלק לא מבוטל השתכנע שהמתווה נכון למשק הישראלי והיה צריך להתנגד מהפה אל החוץ.
היחיד שניסה לאתגר את המתווה היה ח"כ פרופ' מנואל טרכטנברג, שבגדול הציע להכיר במונופול הגז ולפקח על מחיריו - דבר שעבד "נהדר" עם חברת החשמל, למשל. זו לא היתה הצעה רצינית, המתווה הפך בלי אלטרנטיבות אחרות לחלופה הרצינית היחידה על השולחן. רק צריך להשלים כבר את מרתון הצפייה בסאגה הזאת, כי זה מאוד מעייף.
מתווה הגז, מה לעשות, כמו שאמר ראש הממשלה בדיון - הוא לא אידיאלי אבל אופטימלי. הוא נוצר ממש ברגע האחרון, לאחר מו"מ מתיש שניהל שר האנרגיה שטייניץ, ובפוטו־פיניש של אופרת הסבון "הפסטיגז" (עונה 6) הוא פשוט הציל את המצב.
אבל זה עוד לא גמור, כמובן. זה יהיה גמור כאשר יזרום גז ממאגר כריש־תנין, ממאגר לוויתן וממאגר תמר. זה יהיה גמור כשיחזרו האסדות לחיפושי גז למים הכלכליים של ישראל. כלומר, אם הכל יעבוד נכון - עוד כמה שנים. אבל בפעם השנייה, מאז חקיקת מסקנות ועדת ששינסקי הראשונה - יש תקווה שהמתווה הזה, שנולד אחרי אי־אילו ניסיונות לא מוצלחים כהפריית מבחנה, כבר יעבור אותנו ונוכל לעסוק בדברים אחרים.
וכך, אחרי סידרה ארוכה של דיונים, שהגיעו אחרי שימוע ציבורי ארוך שבוצע כחלק מהמתווה, שוב קיבלנו שעתיים וחצי שבהן דיברו הח"כים בנושא הזה בוועדת הכלכלה. כבר שבענו מרורים מכל הטיעונים, הליבונים והדיונים האינסופיים. אבל התוצאה, לפחות מהבחינה המשפטית, היא שקיבלנו את המתווה הבדוק בעולם. כל מה שנותר הוא לאחל לעולל לצאת לדרכו לאוויר העולם ולראות אם יעמוד בציפיות העצומות ממנו.
