המציג הינו אסיר

זה היום החם ביותר בשנה. 12 גברים, מושבעים, עצבנים ומיוזעים, עומדים בחדר סגור. הם רוצים לסיים את ההצבעה במהירות האפשרית וללכת איש איש לעניינו, לא לפני שיכריעו פה אחד בשאלת אשמתו או חפותו של נער היספני הנאשם ברצח אביו. הראיות שהוצגו במשפט מדברות בעד עצמן, וכבר בהצבעה הגלויה הראשונה כולם קובעים כי הוא אשם, למעט מושבע מספר 8 - אדריכל בשם דיוויס שטוען כי אינו מסוגל לשלוח את הנער למותו, ובכך נותן לו סיכוי לחיות. 

כך עוברת הצבעה אחר הצבעה, 10 בסך הכל, עד להחלטה הסופית - 12: לא אשם. המכשול האחרון שצריך לצלוח בדרך הוא מושבע מספר 3 - איש עסקים שהנער מזכיר לו את בנו היחיד, שאותו לא ראה במשך שנים ושניהל עימו יחסים עכורים. לקראת ההצבעה האחרונה משכנע אותו אחד המושבעים כי אין מקום לגזור דין מוות על בנו של אדם אחר כנקמה על עלבונו האישי. 

הסיפור הזה עומד במרכז "12 המושבעים", סרטו הראשון של הבמאי סידני לומט מ־1957. אך לאחרונה היצירה הבדיונית קיבלה חיים חדשים וחדרה אל המציאות, כשעלתה בהפקה ייחודית בישראל. ולא סתם בגירסה מקומית, אלא על במה שספק אם לומט היה מצליח לדמיין אפילו בתסריט הפרוע ביותר: בית הסוהר השיקומי חרמון שבצפון. חמש הצגות, פתוחות למשפחות ולמוזמנים מהעולם הטיפולי והאמנותי. המציגים, בטח כבר ניחשתם, הם אסירים. בכלא הסמוך לכפר מרר מקווים שהדיאלוג הפנימי והקבוצתי יקנה להם כלים נכונים, שישפרו את יכולתם להיקלט בחברה עם שחרורם. מעבר לערך השיקומי, גם הצופים נהנים. הדיון הסוער בין המושבעים הסגורים בחדר אחד הופך למשחק כוחות, למאבק מוסרי, פסיכולוגי ואנושי, שבסופו של דבר יכריע אם הנאשם יישלח אל הכיסא החשמלי או יזכה בהזדמנות נוספת. 

"אני מודה שהיו מונולוגים טעונים והרבה רגעי משבר וקושי", מספר הבמאי מיכאל גמליאל, שכמו לומט זו ההפקה הראשונה שלו, "היו כאלה שלא החזיקו מעמד ופרשו, כאלה שפרשו וחזרו וגם כאלה שכלל לא רצו לשמוע על השתתפות בחוג. מי ששיחק בתפקיד הראשי את מושבע מספר 3 למד את הטקסט במלואו בעל פה ואיתגר את כולם. בהצגות הם בהחלט הגיעו לשיא".

כשמקשיבים לו, מקבלים תחושה שזה סיפורו הפרטי. "עבורו זו לא היתה הצגה. זה הוא האמיתי".

 

רגש אותנטי 

גמליאל מדבר על א', תושב צפון הארץ ואחד מכמה אסירים־שחקנים שסיפוריהם האישיים מצטלבים עם עלילת הסרט, לעיתים באופן מצמרר ממש. הוא מרצה מאסר עולם בעקבות רצח זוגתו ואם חמשת ילדיהם המשותפים, וכמו מושבע מספר 3, גם הוא לא ראה את בנו זה שנים והקשר ביניהם ניתק. כשמזכירים לו את נקודות הדמיון, הוא צוחק במבוכה. כל מה שחווה בזמן ההצגה, לדבריו, הוא אותנטי - למעט צילום שהחזיק בידיו, תמונה מקומטת ומחויכת של אחיו הקטן של הבמאי. 

אגב, זו לא הפעם הראשונה שהוא משחק בהצגה. את טבילת האש עבר עם במאים שונים בכלא איילון, "אבל זו הפעם הראשונה שהתכנים בהצגה נגעו בי. נשפטתי על רצח אשתי ל־20 שנה. אני מנסה לא לחשוב על זה יותר מדי, הרבה תחושות לא טובות מלוות אותי וימשיכו ללוות אותי כל עוד אני חי. יש רגעים כואבים מאוד בגלל כל הסטריאוטיפים והתיוג שנעשה לנו, לפעמים לא בצדק, אבל למדתי לקחת מזה את הפירות. אני מתרגש. אני מודה לכל מי שבא לראות אותי". 

אחד מחבריו לבמה, שנאסר בגין עבירות אלימות קשות, מהנהן בהסכמה. "למדתי דברים חדשים רבים על עצמי", הוא אומר, "אני אדם אחר. אנחנו באים לפה ומקבלים כמה שעות של שפיות. פה אני מרגיש נורמלי, שאני לא בבית הסוהר אלא במקום אחר. במקום הכי סגור אני מרגיש הכי משוחרר, הכי חופשי. תיאטרון הוא דמיון, ואני נמצא במקום דמיוני. בלי סורגים, בלי דלתות פלדה או גבולות". 

על אותו פער בין החופש לכליאה, בין החריגה ל"נורמליות", יתקיים בהמשך דיון סוער בחדר האוכל של הצוות בנוכחות מפקד הכלא. עד אז אפשר להתרשם מהמשחק המפתיע באיכותו של האסירים. בתום ההצגה עולות מחלקו הצפוני של המתחם מחיאות כפיים רמות, ואצל חלק מהצופים הדמעות מאיימות לפרוץ החוצה. "עשיתם את זה יותר טוב מ'הבימה'", אומר אחד הצופים, "יש כאן רגש שיכול למלא אולמות שלמים".

צעיר חרדי, שאחד מאחיו מרצה עונש מאסר בגין רצח, מאזין לו מהצד. לאורך כל ההצגה ישב מהופנט באחת השורות הראשונות, ובוודאי חשב על ילדותם המשותפת. "חווינו אז הרבה אלימות", הוא מספר, "כשהוא נכנס לכלא היה לי קשה להבין איך אח שלי, שהוא כמו אבא בשבילי, עושה דבר כמו לרצוח. את הפצע הזה והבושה הגדולה אנחנו סוחבים כבר יותר מ־20 שנה. היום אני יכול לומר בפעם הראשונה שאני גאה בו. אחרי שהאדם טועה, בא התיקון. כשראיתי אותו צועק וכועס בזמן ההצגה, זה הזכיר לי את המראות שהכרנו בילדות. זו היתה המציאות שלנו. עכשיו, כשהוא עושה את זה במשחק, ואני רואה איך הוא שולט בכעס - אני גאה".

לרגע המרגש הזה קדמו כעשרה חודשים מתישים של חזרות. האסירים־שחקנים הגיעו לחדר "נרקומנים אנונימיים" במתחם הכלא, ושם סחטו מעצמם מאמצים שלא ידעו שהם מסוגלים להם.

 "למדנו בהתחלה מה זה משחק והבעה, למדנו לדבר", אומר א', "לא כולנו חברים, והיינו צריכים ללמוד להתחבר אחד לשני. זה גם חלק מהעניין הטיפולי בהצגה. היתה המון עבודת צוות. למדנו מתי להיכנס ואיך, וגם להתנתק מהסביבה ומהביקורת. בסוף זה משתלם, כי הכי כיף שהמשפחות באות ורואות שעשינו משהו טוב עם עצמנו".

 

נכנסים לדמות

גם האסיר ד', שרצח את בן דודו על רקע כבוד המשפחה, יכול לספר על תהליך דומה. בהתחלה הוא לא רצה להשתלב בהצגה, ואחרי שכנועים הבין "שזו יכולה להיות מתנה. לקחתי את זה כדי לטפל בעצמי, במקום הכי אישי שלי". 

כרוצח, בוודאי מצאת לא מעט קווים משיקים בינך לבין הדמות ביצירה. 

"בטח שהיו. נכון שלא רצחתי את אבא שלי כמו בהצגה, אבל היו משפטים שלמים שגרמו לי להרגיש כאילו הדיון הוא עלי. שחלקים מחייו הם בעצם חיי".

מתי למשל?

"נולדתי בכפר קטן שבו כולם משפחה אחת. אחרי שלוש שנים הוריי התגרשו, והפכנו לילדים נטושים שאף אחד לא רצה אותם. רצחתי את בן דודי על רקע כבוד המשפחה כשהייתי ילד בן 20. הרגשתי אז שאין לי מה להפסיד, כי לא היה לי כלום. בהצגה הרגשתי שאני כמו הילד הקטן ההוא, שאף אחד לא נתן לו הזדמנות לחיים נורמליים, שום סיכוי". 

את הפעם הראשונה שהבמאי נתן לאסירים לצפות בסרט המקורי ד' זוכר היטב, במיוחד את הסצנה שבה הנאשם נכנס לאולם בית המשפט. "קמתי והלכתי, לא הייתי מוכן לראות. נכנסתי לסטרס. משם הלכתי ישר לעובדת הסוציאלית שלי. ישבתי מולה ובכיתי. רציתי לפרוש, אמרתי לכולם שקשה לי. כמה פעמים לא הגעתי לחוג וניסיתי להתעלם מזה, אבל אחרי כמה שיחות הבנתי שזו הזדמנות לקבל כלים להתמודד עם השד הגדול".

כשכבר עלתה ההצגה לאוויר, האמנת שתסתדר?

"אני תמיד מאמין בעצמי. בהצגה תמיד זכרתי מי אני ומי הדמות, אבל איכשהו נזרקתי לילדות שלי והייתי חייב לאסוף את עצמי בכל פעם מחדש ולהתגבר. רציתי לחבק את הצעיר הזה, להרגיע אותו שהכל יהיה בסדר, כמו פיצוי לעצמי על משהו שמעולם לא היה לי". 

בשלב מסוים, כשהאסירים יוצאים החוצה והמשפחות מתערבבות עם מוזמנים מהקהילה הטיפולית, אחת העובדות הסוציאליות נוטלת את תפקיד המבקרת. "במשך שלוש שנים היה לי מנוי לתיאטרון בצפון, ואתם שמים את השחקנים שם בכיס הקטן", היא אומרת. במאית צעירה מצטרפת לשבחים: "התוצאה נהדרת. נהניתי מכל רגע. לא פשוט לביים, ועוד יותר לא פשוט לביים שחקנים שאינם מקצועיים". 

את הקרדיט על כך צריך לתת לבמאי מיכאל גמליאל. היצירה "12 המושבעים" לא זרה לו; בזמן לימודיו בביה"ס למשחק בית צבי גילם את מושבע מספר 8 באחת ההפקות. "כשהגעתי לפה, באתי עם דעות קדומות כמו שיש לרובנו", הוא מגלה, "פגשתי אנשים שמלאים בטוב ובאכפתיות, גם האסירים וגם אנשי הצוות. הפרויקט הזה, בעיניי, מזוכך וטהור. אני האמנתי בחבר'ה האלה מהרגע הראשון. אני שמח שהם האמינו בי, והכי חשוב - שהאמינו בעצמם". 

האסיר שנכנס לנעליו של מושבע מספר 10 - הסובל מ"שפעת קיץ" וצמוד לממחטה לאורך המחזה - מרצה שלוש שנים בכלא בגין עבירות מין. עבורו היכולת לשחק בהצגה היא בגדר חלום שהתגשם, אבל העבודה עם מיכאל הפתיעה אותו. "זה התחיל בתרגילי המשחק והפסיכודרמה. הוא ביקש מאיתנו לעוות את הפנים ואת הגוף, לעשות תנועות מוזרות. חצי שעה מצאנו את עצמנו על הרצפה, כולל מיכאל. כולנו נקרענו מצחוק מרוב מבוכה, אבל מיכאל התעקש ועשה בעצמו את התנועות. זרמנו. לא הבנתי כמה קשה לשחרר".

גם האסיר שמשחק את מושבע מספר 7 מצא עצמו מתמודד לא רק עם המשקעים הפנימיים, אלא עם תסכולים של שחקן מן השורה. כחובב ספורט היה לו קל להיכנס לדמות - אדם שקנה כרטיסים למשחק בייסבול ומאיץ בשאר המושבעים לסיים את ההצבעה - אבל מהמורות אחרות היו בשפע. "הגעתי לקבוצה כאדם חסר ביטחון עצמי, עם פחד קהל", הוא מודה, "חששתי שלא אזכור את הטקסט או שאשכח מה התפקיד שלי. אלה פחדים שגם היום קיימים בי, אבל למדתי להתמודד איתם. קיבלתי כאן כלים שנתנו לי הרבה ביטחון. והכי חשוב: לרגע לא הייתי לבד, אחרת לא הייתי שורד את זה. עכשיו כולנו לוחצים על מיכאל להרים עוד הצגה". 

ממה הכי נהנית?

"בחיים לא הייתי מאמין שיעמדו וימחאו לי כפיים. כשזה קרה, מצאתי את עצמי אומר בלב, 'וואלה, בנאדם. סוף סוף אתה שווה'. זו תחושה חדשה של הצלחה שלא היתה לי קודם". 

 

נתראה ב"הבימה"? 

חוץ מאת השורות שלהם, כולם משתדלים גם לא לשכוח באיזו מסגרת הם נמצאים. "הם נכנסים לחדר במדי אסירים, פושטים חולצות והופכים לשופטים", אומר מיכאל, שמדבר על שחקניו בגאווה גדולה, "המדים נמצאים על משענות הכיסאות לאורך כל ההצגה, כדי שהקהל וגם השחקנים עצמם יזכרו מאיפה באו. בסוף הם חוזרים לחולצות הכתומות, למדים ולמציאות העכשווית שלהם". 

קצינת החינוך של הכלא, כלאית לנה כברה גרבק, ראויה לתשואות רמות בזכות עצמה על שיזמה את ההפקה עם ראש תחום חינוך ענת מאיר. שמונה שנים בשב"ס, מתוכן שלוש בכלא חרמון, חידדו אצלה את האינסטינקטים הדרושים לציד כישרונות - וגם את היכולת להתמקד ביעד החשוב באמת. "המטרה כאן היא הטיפול ולא העברת הזמן", היא קובעת, "בכלא חרמון לא עובדים על שעשוע". 

מה האסירים חושבים על זה? 

"העובדה ש־130 אסירים יושבים ואף אחד לא קם או מפריע מדברת בעד עצמה. זה לא מובן מאליו במקום הזה. הם היו מרותקים בדיוק כמו הצוות". 

מפקד הכלא, גונדר משנה דניאל חי עזרא, מאמין גם הוא בחשיבות של העלאת ההצגה: "תכלית השיקום מושתתת על הנחת היסוד שכל אדם בר שינוי. בסופו של דבר, זה תורם לא רק לאסיר אלא גם לבני משפחתו ולחברה בכלל". 

גם אחרי שהמסך יורד, וכל אסיר חוזר לאגפו, חי עזרא כבר חושב קדימה - על ההשלכות האמנותיות האפשריות של היוזמה.

"אני לגמרי בעד להעלות את ההצגה בכל תיאטרון שהיה מזמין אותנו", הוא מתלהב, "הבימה, הקאמרי, זה לא משנה. שיראו שלא מדובר במפלצות אדם

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו