דאעש בתוכנו?

יום אחד נעלם עת'מאן עבד אלקיעאן מביתו. השכנים מחורה שבנגב סיפרו שנסע לטורקיה; שביקש להינפש שם מלימודי הרפואה המפרכים, שאותם סיים בהצלחה בירדן. אלא שבמאי 2014, כשעת'מאן לא התייצב לעבודתו בבית החולים סורוקה בבאר שבע, במסגרת תקופת ההתמחות שלו, נדהמו הכל לגלות שעת'מאן ויתר על חלום הרפואה והצטרף לדאעש. בני משפחתו התקשו לקבל את הידיעה; אחדים מהם הגיעו עד החדר בבית המלון בטורקיה שבו שהה. הם מצאו שם כמה חפצים אישיים שלו. אנשי הצוות סיפרו להם שבנם שכר רכב ולא חזר למלון. כמה חודשים אחר כך קיבלו בני המשפחה הודעה כי עת'מאן נהרג בקרבות בסוריה.

גם מוסא חליל אבו כוש מהיישוב ערערה שבנגב סיים את לימודי הרפואה שלו בירדן. בדומה לעת'מאן, גם הוא נחשף בירדן לאידיאולוגיה הג'יהאדיסטית, פירסם בפייסבוק דברי תמיכה בדאעש, נעצר על ידי השב"כ, הביע חרטה ונגזרו עליו קנס כספי ועבודות שירות.

חליל, תושב מזרח ירושלים, נעלם אף הוא מביתו שבמזרח ירושלים. בני משפחתו המודאגים סיפרו לזרועות הביטחון שבנם עבד בעבודות סיעוד בבית החולים "איתנים", ואף היה מנוי למכון הכושר של האוניברסיטה העברית. קודם שנעלם, חליל סיפר למשפחה ולממונים עליו בבית החולים כי הוא נוטל חופשה של כמה שבועות כדי לעלות לרגל למכה. בפועל, הוא רכש כרטיס טיסה בכיוון אחד - ליוון. משם טס לאיסטנבול, ובעזרת פעיל דאעש הגיע לגבול הסורי וחבר לאנשי הארגון. הוא וחברו נעצרו על ידי השב"כ כששבו מסוריה, ורק אז נפתרה התעלומה.

סיפורו של מהראן בן יוסף חאלדי בן ה־19 מנצרת דומה. כמו חליל וכמו עת'מאן, גם הוא טס לטורקיה, שלא היתה בעבורו אלא תחנת מעבר לסוריה. כשחאלדי הגיע למיפקדת דאעש באזור ג'ראבלוס, הוא פגש שם שלושה ערבים־ישראלים נוספים, כולם תושבי יפיע. חאלדי השתתף בלחימה בשורות הארגון, נפצע קשה מהפצצה אווירית של כוחות שיעיים, וכאשר החלים ושב לארץ בינואר האחרון - נעצר מייד.

בשונה מחאלדי, מחליל ומעת'מאן - מרבית חברי ההתארגנות שבמסגרתה פעל עו"ד עדנאן עלא 

א־דין לא הספיקו לצאת לסוריה כדי לחבור שם לאנשי דאעש, אבל הם עסקו בהכנות לכך. עדנאן עלא א־דין, שהציג עצמו בפני חברי ההתארגנות כמפקד בכיר בארגון המדינה האיסלאמית, הדריך אותם, בין השאר, בשחיטת כבשים "לשם הכנה והכשרת הנפש". גם שלושת המורים מחורה, בשיר, אכרם ומוחמד אבו אלקיעאן, תיכננו להגיע לסוריה, אבל פעילותם המוקדמת להפצת רעיונות דאעש ברשתות חברתיות ובאינטרנט חשפה אותם והביאה למעצרם.

ציוד שנתפס בביתו של מורה בוואדי ערה // צילום: מישל דוט קום

 

כתובת באנדרטה בדליית אל כרמל // צילום: חטיבת דובר המשטרה

 

"דאעש בתחפושת חוקית"

"המדינה האיסלאמית" (דאעש), הארגון שמטיל את חיתתו על המערב, כבר כאן - גם איתנו. לכאורה הוא קטן ושולי, אבל איש באמת אינו יודע מה מתרוצץ במוחו של הפוטנציאל שנחשף למשנה הסדורה שהארגון מפיץ ברשתות החברתיות ובאתרים רבים. מה שידוע בבירור הוא שבשנים האחרונות כ־50 ערבים־ישראלים הצטרפו או שניסו להצטרף לשורות הארגון, שהפך לפני שבוע את עיר האורות פאריס לעיר במלחמה.

רבים פי כמה מקרב ערביי ישראל תומכים ברעיון המדינה האיסלאמית. השב"כ עוקב אחריהם; הם מחליפים ביניהם באמצעות הטלפונים החכמים והמחשבים דרשות מצולמות, טקסטים כתובים ותמונות זוועה שבהן תועדה שחיטת אנשים על ידי אנשי הארגון. הם מרססים גרפיטי בזכות הארגון, וגם מניפים את דגלי הארגון או דומים לו - בעיר העתיקה של ירושלים, בהר הבית, ליד כנסיית הבשורה בנצרת ובעוד מקומות יישוב ערביים בישראל.

תנועת "חיזב אל־תחריר" היא הדבר הקרוב ביותר לדאעש שפועל בישראל באופן גלוי. נוכחות פעיליה בהר הבית בולטת במיוחד. היא קיימה שם עצרות, שבהן השתתפו אלפים רבים. האידיאולוגיה שלה היא סלאפית ומבקשת לחיות על פי חוקי השריעה, לחזור למתכונת האיסלאם בימיו הראשונים ולהקים ח'ליפות איסלאמית. בניגוד לדאעש, פעילי חיזב אל־תחריר אינם נוקטים אלימות ומסתפקים, נכון לעכשיו, בהפצת האידיאולוגיה שלהם.

רעיון המדינה הפלשתינית זר לארגון, וחבריו שוטמים את הרשות הפלשתינית. "כרגע", אומר גורם ביטחוני, "חיזב אל־תחריר היא דאעש בתחפושת חוקית. רבים מאנשיה מהלכים על קו התפר שבין תנועתם לבין דאעש". בישראל התנועה עדיין חוקית. במדינות מערביות רבות, למשל בגרמניה, היא כבר הוצאה אל מחוץ לחוק.

עכשיו, בפעם הראשונה, מוסר גורם רשמי לשעבר הערכה על מספרם של אוהדי דאעש בארץ. מדובר בשיעור אפסי כמעט מקרב ערביי ישראל, אבל כזה שמספיק כדי לגרום כאב ראש רציני למי שמופקד על ביטחוננו. תא"ל (מיל') ניצן נוריאל, שעמד בשנים 2012-2007 בראש המטה למלחמה בטרור במשרד רה"מ, מעריך ב"כמה אלפים" את מספר הערבים הישראלים ש"רוח דאעש נושבת בקרבם; שנתפסו לרוח הארגון... אם ננסח את הדברים בצורה הכי בוטה", הוא אומר, "אלה אנשים שקמים בבוקר ושמחים ומרוצים עד הגג מהישגי דאעש, ולעומת זאת כאשר דאעש נכשל - הם מתהלכים חפויי ראש. האלפים הללו גם שואלים את עצמם להערכתי מדי יום - האם אני כפרט יכול לסייע לדאעש. 'האמיצים' שבהם עושים מעשה. האחרים מגלגלים רעיונות בראש, אך המרחק בין רעיון לבין מימוש בהקשר הזה - קצר מאוד".

נוריאל מגלה כי "על אלה שיוצאים מישראל - גורמי הביטחון יודעים בדרך כלל רק בדיעבד. הם יוצאים מכאן באמתלות שונות ומשונות, שהרי אין איסור יציאה מהארץ. אפשר למנוע מהם לחזור ואפשר גם לעצור אותם כשהם שבים. האנשים הללו ניזונים מרוח העניין, הן מרשתות והן מהסתה במסגדים ובמקומות אחרים".

מה מביא את הצעירים הללו להצטרף לדאעש?

"מדובר בשילוב של אידיאולוגיה ומצג של 'חיים טובים', כי מה אומר למעשה דאעש - גם לערבים הישראלים? מצד אחד הוא מוכר להם את חלום המדינה האיסלאמית ש'קורם עור וגידים', ומצד אחר הוא מוכר להם סיסמה: 'בואו - עושים חיים', או במילים אחרות - מותר שיהיו לך כמה נשים שאתה רוצה; מותר לאנוס; השילוב הזה - 'אידיאולוגיה' ו'חיים טובים' הוא כל כך פשוט שזו בעיה. לא רק באירופה מוסלמים קנאים מתפתים לו, אלא גם בישראל".

סמל הארגון במסגד באום אל פאחם

 

"לרכוב על הנמר"

פרופ' בועז גנור, מנכ"ל ומייסד המכון למדיניות נגד טרור של המרכז הבינתחומי הרצליה, מציין כי בהשוואה למדינות באירופה, מצבה של ישראל מול פעילי דאעש שפועלים בתחומה, או מול פוטנציאל הגיוס של הארגון בארץ - טוב בהרבה. "יכולות הסיכול שלנו טובות פי כמה", מסביר גנור, "מכיוון שהמודיעין שלנו מיומן מאוד בתחומים אלה. תמיד יכולות להיות זליגות שיחמקו מתחת לרדאר, אבל עד עכשיו זה לא קרה".

גנור מוטרד יותר מהחבירה של דאעש לארגונים שפועלים על גבולותיה של ישראל בסיני ובגולן. הוא מזהיר במיוחד מהאתגרים שדאעש מציב לממלכת ירדן. "יש כיום מאות אלפים, אם לא מיליונים, של פליטים סורים בירדן, ומאות אלפי פליטים עיראקים בירדן. סביר מאוד להניח", הוא מעריך, "שהפליטים הללו כבר חדורים במידה מסוימת באנשי דאעש; שכבר יש שם תאים רדומים ופוטנציאל של ארגון המדינה האיסלאמית. אמנם נכון שרבים הספידו ומספידים את יציבות השלטון בירדן כבר עשרות בשנים והמשטר שם לא נפל, ובכל זאת - מדובר במדינה עם שסעים אתניים קשים, שקל לארגון כמו דאעש לנצל אותם אם רק ירצה. ראש חץ של דאעש כבר קיים בירדן. ככל שהאפקטיביות של המאבק נגדו תגבר, למשל בסוריה, כך דאעש עלול להפנות מאמצים לירדן, וזה לא טוב ואפילו מסוכן לישראל".

גנור מודאג גם מפעילות דאעש בעזה: "חמאס רוכב שם על גב הנמר - דאעש, כפי שערפאת רכב לפני שני עשורים על גבו של נמר אחר, חמאס. ערפאת הישלה אז את עצמו שביכולתו לשלוט בגובה הלהבות, אבל חמאס בלע את רוכבו, לפחות בעזה. אני מאמין שאם חמאס־עזה ימשיך להשלות את עצמו שהוא מסוגל להמשיך לרכוב על גב הנמר ולשלוט בגובה הלהבות, הוא עלול למצוא עצמו, בעוד עשור או פחות, מאותגר באופן דומה על ידי ארגון המדינה האיסלאמית".

ביטויים פומביים מעטים יחסית של תמיכה בדאעש - בעיקר דגלים ושלטים - נרשמו בשנים האחרונות במחנה הפליטים שועפט שבמזרח ירושלים, בהר הבית ובעיר העתיקה של ירושלים. גם במסגד באום אל־פחם הונף דגל הארגון. במזבלה שליד נצרת נמצאו עשרות דגלי דאעש, ובמגרש הכדורגל בדליית אל־כרמל, כמו גם על האנדרטה לזכר החללים הדרוזים שנפלו במלחמות ישראל - התגלו באוקטובר לפני כשנה כתובות גרפיטי "דאעש".

בשב"כ מציינים כי "מרבית היוצאים לסוריה מקרב ערביי ישראל הם בעלי רקע סלאפי־ג'יהאדיסטי - חלקם סטודנטים שנחשפו במהלך לימודיהם בירדן או באירופה לאידיאולוגיה הג'יהאדיסטית ולאנשי קשר של ארגוני הג'יהאד העולמי שפועלים בסוריה".

מומחי מרכז המידע למודיעין ולטרור אומרים כי "תופעת יציאת ערביי ישראל לסוריה ולעיראק והצטרפותם לדאעש ולארגונים אחרים היא מצומצמת, ועד כה לא אותרה התארגנות ממוסדת המוכוונת על ידי דאעש". עם זאת, הם מבהירים כי "התופעה נמצאת בתהליך של התרחבות וטמונים בה סיכונים ביטחוניים פוטנציאליים".

השבוע כידוע, פורסם דבר מעצרם של שבעה מתושבי ג'לגוליה תומכי דאעש, שאחד מהם אף חצה את הגבול לסוריה באמצעות מצנח רחיפה.

סרטון האיום הראשון בשפה העברית

 

בין אופנה לתסכול

רפי גרין, מנהל דסק ג'יהאד בממר"י (המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון), מעיר כי כרגע "סוגיית פלשתין אינה תופסת מקום מרכזי בתפיסת העולם של המדינה האיסלאמית. בניגוד לתנועות ולארגונים ערביים ואיסלאמיים רבים, שמעמידים את שחרור פלשתין, ירושלים ומסגד אל־אקצא ואת המלחמה בישראל בראש סדר העדיפויות (לפחות ברמה ההצהרתית)", מציין גרין, "אצל המדינה האיסלאמית יעדים אלה נתפסים כעניין ששייך לטווח הרחוק. בראש סדר היום של הארגון עומדים מי שנתפסים כאויבים הפנימיים של האיסלאם, השיעים והמשטרים החילוניים. מבחינתם, כיבוש בגדד, דמשק, קהיר ומכה קודם לשחרור ירושלים".

לדברי גרין, "עצם הרעיון של מדינה פלשתינית נוגד לחלוטין את היסודות הדתיים והאידיאולוגיים של המדינה האיסלאמית, שחזונה מושתת על הקמת ח'ליפות שאינה כפופה למגבלות הגיאופוליטיקה המודרנית, ובמסגרתה אין מקום לחזון פרטיקולרי של מדינות נפרדות". עם זאת, הוא מסייג: "המדינה האיסלאמית אינה מתעלמת מעניין פלשתין. היא מכירה בחשיבותו עבור העולם הערבי והאיסלאמי ומשתמשת בו - כמו משטרים, ארגונים ותנועות אחרות - כמרכיב בהסברה וכמכשיר לגיוס תומכים".

וכיצד נראית הפעילות של דאעש מנקודת המבט של ערביי ישראל? פאדי מנסור, פעיל חברתי, תושב טירה המנהל אתר חדשות ותוכן פופולרי בשם 'אל־טירה', מדגיש שמדובר בתופעה שולית: "דאעש מחלל את שם האיסלאם. אין דבר כזה באיסלאם להרוג חפים מפשע. הצעירים אצלנו, שנתפסים לכך בגלל השטויות שמאכילים אותם באינטרנט וברשתות החברתיות, אינם רבים".

מנסור מותח ביקורת על "הענישה הקלה מדי", לדבריו, שבית המשפט בישראל משית על אלה שחברו לדאעש. "הם יושבים בכלא שנה או שנתיים ואחר כך משתחררים. גם אם הביעו חרטה - ורבים מהם הביעו חרטה - זה לא מספיק מרתיע. אני לא רוצה להתעורר בוקר אחד למראות נוסח פאריס", הוא אומר.

האם הציבור הערבי בישראל סולד גם מפיגועים שהפלשתינים מבצעים ביהודים, כדרך שהוא סולד מהפיגועים של דאעש? האם ההלם והזעם דומים גם במקרה של רצח בני משפחת ליטמן ביום שישי, כמה שעות בלבד לפני הטבח בפאריס?

מנסור מודה כי "יש הפרדה - הציבור הערבי בישראל אמנם אינו תומך בפיגועים נגד יהודים - יש דרכים אחרות לבטא מאבק בכיבוש, בדיכוי ובאפליה - אבל ברמת התחושה, אין ספק שחלק מהציבור שלנו מקבל את הפיגועים במסגרת הסיפור הפלשתיני ביותר אהדה והבנה, בהשוואה לפיגועים של דאעש - שלא פעם מעוררים בחילה ומצטיירים כהרג לשם הרג. מבחינתי - מוסרית - ודאי שכולם פסולים".

האם נחשפת לסיפורים של צעירים שהתגייסו, שניסו להתגייס או שאהדו את דאעש?

מנסור: "ידוע לי על אחד שנמצא עדיין על גבול סוריה־טורקיה ומנסה לגייס משם ערבים־ישראלים לארגון. הוריו כבר היו בחקירה. אני אישית יצאתי נגד התופעה הזאת וגיניתי אותה. איימו עלי, אבל איני מתרגש מכך. זה לא מרתיע אותי".

מחמוד עאסי, ראש מועצת כפר ברא, מדבר ברוח דומה. עאסי אומר ש"דאעש מלכלך ומכתים את שם האיסלאם. מדי פעם אני שומע על מקרים שכאלה. שמעתי על בחור מג'לג'וליה ועל בחור מטייבה שהצטרפו לדאעש. המראות והתכנים שאליהם נחשפים הצעירים הללו ברשתות החברתיות מחרידים. הם רואים שם עריפת ראשים וקנאות נוראה נגד נשים. זה מוצג להם כתשובה נאותה נגד מפלצת הכיבוש והרוע או נגד המתירנות. מעטים, ובכל זאת רבים מדי, נופלים לצערי לפח הזה".

"לרוב", מציין עאסי, "מדובר בצעירים שמתוסכלים גם במישור האישי, בדרך כלל באנשים שלא השתלבו בחברה, שסוחבים איתם כל מיני בעיות אישיות, משפחתיות או סביבתיות, ואז הם כאילו במצב שאין להם מה להפסיד".

הגשת אישום נגד שבעה אזרחים ישראלים בבית המשפט בחיפה // צילום: מישל דוט קום

 

האינטרס של חיזבאללה

פרופ' בועז גנור מוצא כי דאעש, כמו להבדיל קוקה קולה, פיצח את הקוד של האפיל לצעירים: "הם מציגים את עצמם כדבר האמיתי, והתהליך הוא שמסיבות כאלה ואחרות הארגון הבוגר, ארגון האם, למשל אל־קאעידה, נתפס כמתון מדי, כלא אותנטי או קיצוני מספיק, ולכן יש כאלה שמקימים ארגון אחר. זו אופנת הטרור.

"דאעש מבחינות רבות הוא האופנה החדשה, ולכן הארגון פופולרי במידה מסוימת בכל המגזרים האיסלאמיסטיים הצעירים בעולם וגם, במידה שולית, בקרב צעירים ערבים־ישראלים. אצל רובם זה עדיין לא חוצה את הרף של נכונות ללכת ולעשות מעשה".

תא"ל (מיל') ניצן נוריאל מעיר בשולי הדברים כי מתופעת דאעש, המסוכנת כשלעצמה, נגזרות לאחרונה שתי סכנות נוספות. "האחת היא חשש שהעולם יתבלבל; שלנוכח העובדה שדאעש תקף את חיזבאללה, ולנוכח העובדה שנסראללה גינה את הפיגוע בפאריס ואפילו נלחם ישירות בדאעש - לפתע העולם יחשוב שחיזבאללה שינה את דרכו והפך להיות ארגון צדקה עולמי. ישראל", אומר נוריאל, "חייבת להסביר לעולם שנסראללה נהג כך מאינטרס ארגוני ואישי שלו, לא בשביל המערב. אם יחשבו אחרת - זה מאוד מסוכן".

הסכנה השנייה נוגעת בעניין הטורקי. נוריאל סבור שהעולם כבר התבלבל בנוגע לטורקיה: "אם יבדקו עובדתית מה טורקיה עושה ומה אינה עושה במלחמה מול דאעש - יגלו שהיא בעיקר מזיקה למאמץ העולמי, ולא באמת תומכת בו או מאפשרת אותו". נוריאל מצביע על אילת כיעד שאותו סימנו אנשי דאעש בסיני, ומציע להקדיש תשומת לב מרובה כדי למנוע ירי או חדירות מפתיעות ומסוכנות לעבר העיר הדרומית.

כך או אחרת, בינתיים פתח ארגון המדינה האיסלאמית בקמפיין לעידוד פלשתינים לביצוע פיגועי בודדים. סרטונים שהופקו ופורסמו בידי מחוזות שונים של הארגון מעבירים מסרים של תמיכה ללא סייג ב"מוג'אהדין בית אל־מקדס" (ירושלים - כינוי סמלי לפלשתין כולה), וממריץ אותם להמשיך להרוג ולשחוט יהודים בשיטות של זאבים בודדים, ו"בכל אמצעי שברשותם - דקירה, דריסה, מכוניות תופת, השלכת אבנים, מטעני צד, הרעלה ועוד".

הסרטונים כוללים ביקורת חריפה נגד ארגונים פלשתיניים המתיימרים, לטענת דאעש, להגן על האיסלאם, ובראשם חמאס. על פי דאעש, פת"ח הפך לסוכן היהודים, ואילו חמאס היה לעושה דברם של השיעים (האיראנים) והעלאווים (השלטון הסורי). דאעש מבטיח כי "חיילי הח'ליפות האיסלאמית עתידים להגיע לירושלים ולשחרר את מסגד אל־אקצא, למרות שכרגע הם עסוקים בסוריה ובעיראק".

 

המפגעים והכספים 

הרגע שבו נפל הפור והתקבלה ההחלטה להוציא את הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית אל מחוץ לחוק, היה כנראה הרגע שבו התברר הקשר הישיר בין מופעי ההסתה והפירומניה המכונים עצרות "אל־אקצא בסכנה", לבין הסכינאים והדורסים שיצאו בחודשים האחרונים לרחובות ישראל כדי לרצוח יהודים. 

לפחות ארבעה מהמפגעים האחרונים היו שם בעצרת ההיא, טעונת השנאה והמסרים הג'יהאדיסטיים, או שנחשפו מאוחר יותר לתכניה: שני בני הדודים שדקרו ופצעו באורח אנוש את הילד היהודי מפסגת זאב בירושלים; המחבל מאום אל־פחם שדרס ופצע קשה את החייל אוראל עזורי ואת הנערה ליאת הנאור; וגם הדוקר מאום אל־פחם שפעל באילת. 

מחבלים אחרים, כמו אחד מרוצחיו של אלכסנדר לבלוביץ', היו לצרכנים מובהקים של ההסתה מבית מדרשו של סלאח: חזון הח'ליפות העולמית המוסלמית במקומה של מדינת ישראל והנכונות "למות למען אל־אקצא", הנתון כביכול בסכנה. את ההחלטה ביסס מידע שנמסר לשרים, על אודות כספים שהגיעו למשפחות מחבלי חמאס ממקורות כספיים שקשורים בפלג הצפוני.

למדינת ישראל היו אינספור הזדמנויות להוציא את סלאח ותנועתו מחוץ לחוק כבר לפני שנים: פעילות התנועה בהר הבית שגרמה נזק מתמשך למרקם העדין במתחם; פעילות משותפת ב־2008 (על פי השב"כ) עם מפקדת חמאס בירושלים, שמומנה על ידי "קואליציית הצדקה"; נאומי הסתה שמהם השתמעה קריאה לשפך דם ולאי־הכרה במדינת ישראל; תמיכה בהקמת ח'ליפות איסלאמית עולמית במקומה של מדינת ישראל; השתתפותו של סלאח במשט המרמרה ודברים שנשא שם בזכות הג'יהאד; וגם קשריו של סלאח בעבר עם שייח' יוסוף אל־קרדאווי, עם ד"ר מחמוד א־זהאר ועם שייח' אחמד יאסין.

אלא שכל אלה לא הביאו להוצאת הפלג אל מחוץ לחוק, בעיקר בשל הסתייגות השב"כ. בשירות הביטחון הכללי חששו הן מהפיכת דמותו של ראאד סלאח לקדוש מעונה והן מהאפשרות שהפלג יירד למחתרת, שם יהיה קשה יותר לעקוב אחריו. 

התובנה שחילחלה בחודשים האחרונים, שלפיה המסרים של סלאח ובראשם עלילת "אל־אקצא בסכנה" הפכו למחולל אלימות וטרור מיידי, היא שהביאה להחלטה. גם העובדה שמהלכים "קטנים" דומים שבוצעו בשבע השנים האחרונות נגד גופים הקשורים לפלג, דוגמת המורביטאת, אמראה אל־אקצא, אלפג'ר או מצאטב אלעלם, לא הביאו לתוצאות המקוות - דחפה למהלך הגדול. 

את החותמת הסופית להחלטה העניקו אנשי הפלג הצפוני עצמם, שבכמה מהתבטאויותיהם חזו את "האינתיפאדה" שתפרוץ בסוכות. הפלג הצפוני, אנו יודעים היום, היה למעשה אחד ממחוללי גל הטרור, לפחות ברמה התודעתית. הדברים באו, בין השאר, לידי ביטוי בדבריו של עלי אבו שיח'ה, יועצו של סלאח לענייני ירושלים ואל־אקצא, שימים אחדים לפני גל האלימות האחרון קבע: "אינתיפאדה אמיתית תהיה בסוף חודש ספטמבר בחג סוכות".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו