"אני כבר מתגעגע"

איש הג'אז של ישראל, כך מכנים בגלי צה"ל את דני קרפל, אחד העורכים והמגישים הוותיקים ביותר בתחנה הצבאית. ביום ראשון הקרוב יתקבצו עשרות אנשי רדיו ותקשורת בבית היוצר בתל אביב כדי להכיר תודה לקרפל, שנאלץ לתלות את המיקרופון ולצאת לפנסיה מוקדמת בעקבות מחלת הפרקינסון שממנה הוא סובל. 

"המוטו שלי בשידור היה לדמיין חבר טוב שאני אוהב ורוצה לכוון אליו את התוכנית, בלי להגיד את זה. כשהייתי מצליח להרגיש את התחושה הזאת, הבנתי שאני מגיע גם אל ליבם של המאזינים", מספר לנו קרפל בקושי רב בטלפון, בעזרת רעייתו סוזי, שמתווכת בינו לבין העולם. הרצון לשוחח איתו השבוע פנים אל פנים לא יוצא אל הפועל בשל עייפותו הרבה. 

"דני היה בעד מוסיקה טובה ואיכותית, ולא משנה אם היא מזרחית או מהמזרח הרחוק", מוסיפה סוזי, כאשר בעלה מתקשה להאריך בדיבור. 

"נסענו פעם לסין והבאנו גם מוסיקה מסין", היא ממשיכה. "כלומר, אם המוסיקה היתה עם מנגינה מעניינת ומילים יפות אז הוא אהב וניגן את זה, אבל העניין של המזרחית או לא, זה לא היה האישיו. מה שכן הפריע לו זה שלא נתנו מספיק במה לג'אז, ולכן הוא נתן עד כמה שהיה יכול".

דני, היית מהשדרנים שמאלתרים או שמכינים הכל מראש?

"גם אם הייתי מכין מראש, בסופו של דבר הייתי מאלתר". 

ההתמחות שלך בעשרים השנים האחרונות היתה בתחום הג'אז, היתה בך תחושת שליחות?

"רציתי מאוד שהקהל ייחשף למוסיקה הזאת, יכיר אותה, ורציתי גם לקדם אמנים שיצרו מוסיקה כזאת. לערוך תוכנית מוסיקה זו יצירה, צריך חוש לאיכויות, ועורך מוסיקלי טוב יכול לערוך כל סגנון מוסיקלי, גם בשפה שהוא לא מבין". 

אתה כבר מתגעגע לרדיו?

"מאוד". 

קרפל, 61, נולד בכרכור וגדל במושב עין עירון שליד חדרה. הוריו, יוסף וטובה, היו ניצולי שואה. כשהיה בן 5 עברה המשפחה לרמת גן. לעולם המוסיקה הוא נחשף בילדותו, בעיקר בזכות אחיו הגדול, אבי קרפל, ממייסדי כמה מלהקות הקצב של שנות השישים ("העכבישים", "הסגנונות" ו"עוזי והסגנונות"), וכבר בגיל צעיר מאוד הפך למומחה בתחום. 

לגלי צה"ל הגיע לאחר שהתארח כנער בן 16 בתוכניתה של מיכאלי בקול ישראל. המגישה הוותיקה התרשמה מהידע העצום שלו במוסיקה והמליצה עליו לבכירי התחנה הצבאית. אף אחד, גם לא הוא עצמו, לא חשב שהרומן עם הרדיו יימשך יותר מארבעים שנה. 

"דני קרא לי 'אמא', נזכרת מיכאלי, שעדיין זוכרת את פגישתם הראשונה: "בפעם הראשונה שהוא הגיע הוא היה עם המון תקליטים והזמן היה מועט, אז הזמנתי אותו לפעמים נוספות. כל הזמן אהבתי לשאוב אינפורמציה מאנשים יותר צעירים ממני, ובהחלט נעזרתי בידע העצום שלו".

חשבת לעצמך שהרומן שלו עם הרדיו יימשך כל כך הרבה זמן? 

"לא, אני אפילו זוכרת שהזמנתי אותו אלי הביתה. הבן שלי, שהוא בן 48, היה בלול כשהוא הגיע אלי, אז תאר לך כמה זמן עבר. הוא באמת מאוד מאוד מוכשר. אני עסוקה ולא יוצאת מהבית, למעט לצילומים של 'בנות הזהב' ולהצגות, אבל כשהודיעו לי שעושים לכבודו ערב הוקרה, ידעתי שאני חייבת לבוא. אמא זאת אמא, אין מה לעשות". 

•   •   •

הנפש הרדיופונית התאומה של קרפל היא העורך המוסיקלי והשדר דובי לנץ, המתמחה במוסיקת עולם. הם נפגשו באולפן של מיכאלי, כאשר קרפל היה תלמיד תיכון ולנץ צעיר בן 24, והקשר התהדק לאחר שלנץ הצטרף לתחנה כאזרח עובד צה"ל. "היינו תאומים סיאמיים", מספר לנץ. "עבדנו יחד כל כך הרבה, עד כדי כך שהיו קוראים לי דני ולו היו קוראים דובי. הבלבול גבר כאשר הגשנו יחד תוכנית ג'אז במסגרת שידורי ערוץ 2 הניסיוני". 

לאורך השנים קרפל ערך את מצעדי הפזמונים, את "ציפורי לילה" ותוכניות אולדיז, וגם ניהל את מחלקת המוסיקה בתחנה כשעוד היו תקליטים. מאוחר יותר בשנות השמונים החליט להרחיב אופקים ולהעמיק בתולדות הג'אז על גווניו. נחמן שי, שפיקד על התחנה, אף החליט לשבץ אותו בתוכנית יומית "קול הג'אז הזה", ששודרה מדי לילה ב־23:00.

"דני מבחינתי הוא 'מר מוסיקה' האולטימטיבי", מספרת מנהלת גלגלצ לשעבר, דלית עופר. "האיש ידען ברמות על. אני לא חושבת שיצא לי להכיר מישהו ברמות ידע כאלה, ויצא לי להכיר את הגדולים שבהם. זה ידע מקיף גם לרוחב וגם לעומק. האהבה שלו למוסיקה, הסקרנות והרצון לחקור, ללמוד ולגלות עוד נישות תמיד היו מקור להשראה ולהערצה בקרב דורות של עורכים בתקליטייה".

"היה לו טוב טעם, בחירות נכונות ואת היכולת לסמן דברים ולהגיד שזה טוב ולזהות כישרונות ואת הדברים הנכונים", מוסיף יורם רותם, העורך המוסיקלי הראשי של התחנה. "דני לא ידע רק את שם השירים ואיפה הם נמצאים, אלא הרבה אינפורמציה על השירים עצמם. היה לו חשוב לאתר את השירים הפחות מושמעים כדי לתת להם חשיפה". 

•   

•   

•

אורלי יניב, שנמצאת בגל"צ מאז אמצע שנות השבעים, מספרת כי "קרפל הוא הבן אדם עם הכי הרבה מידע ורצון לחקור שיכול היה להיות. היום אתה נכנס לגוגל ומוצא, אבל הוא לא היה צריך כי תמיד ידע הכל, מין אנציקלופדיה בעצמו, וכל הזמן רצה לדעת עוד. הוא רדף אחרי הדברים הכי חדשים, קפץ מפסטיבל לפסטיבל וקרא המון ספרים".

דני וסוזי יחד כבר כ־36 שנים. שניהם בוגרי בית הספר למוסיקה רימון, הוא למד תיפוף והיא שירה. הסתובבו באותם המקומות, התאהבו ומאז לא נפרדו - בטוב וברע. יש להם שני ילדים. אושרי, בן 32, ורוני, בת 28. 

לפני 13 שנים, כשקרפל אובחן לראשונה כחולה במחלה, לסוזי היה ברור שהיא איתו לאורך כל הדרך. "עשר שנים זה לא הפריע לו לשום דבר והוא המשיך לעבוד כרגיל", היא נזכרת. 

"בשלב מסוים הוא הפסיק פעילויות אחרות, למשל הרצאות, אבל בגל"צ הוא המשיך כל הזמן. בגלי צה"ל הוא לא דיבר או שיתף יותר מדי אנשים, אבל הוא ניסה את כל התרופות האפשרויות כדי להאט את קצב המחלה כמה שיותר. הוא ניסה את כל הדברים החדשים כדי לעצור, אבל לצערנו זה לא עוצר, וגם הוא יודע את זה. בהתחלה הוא התמודד איתה יפה, אבל ברור לכולם שזו מחלה שמשתנה בכיוון אחד. 

המשבר הגדול התרחש לפני שלוש שנים, כשקולו נחלש ובכירי התחנה נאלצו להודיע לו שהוא יצטרך לעזוב את עמדת השדר - הפעם לצמיתות. 

"באמת חלה הידרדרות במצבו, והוא הגיע למצב שבו הקול שלו מאוד נשחק והורידו אותו משידור", נזכרת אשתו. "אמרו לו שהוא לא יכול לשדר והוא הפך לעורך בלבד. זה מאוד ציער אותו". 

איך בכל זאת הוא הצליח לערוך?

"הוא היה עורך ושולח רשימות שירים במייל לתחנה, ופעם בשבוע היה מגיע קריין ועובד איתו על התוכנית שלו. גלי צה"ל היו מדהימים מהבחינה הזאת ובהתחשבות שלהם בו". 

"הייתי נוסעת אליו פעם בשבוע והיינו יושבים יחד ושומעים מוסיקה", מספרת תמר עמית יוסף, קריינית בתחנה, שהגישה במקומו את "קול הג'אז הזה" במשך שנתיים. "יש לו אוסף מטורף בבית של אלפי אלבומי ג'אז, שרק לראות אותו זה חוויה מסחררת". 

איך התנהלה העבודה?

"היינו מקשיבים למוסיקה ומדברים עליה, ולמרות כמות הידע העצומה שלו וההיכרות העמוקה עם האמנים, כשהיינו מדברים הוא גם היה מקשיב לי. ואם היה לי משהו להוסיף, הוא תמיד היה מתעניין ונותן לזה את המקום שלו". 

•   

•   

•

כשאני שואל את דובי לנץ כיצד השפיעה המחלה על מצב רוחו של חברו הטוב, הוא שוקל את מילותיו בקפידה. "קשה לדבר על מצב רוח כי כשאתה יושב מולו אתה נכנס למצב רוח נורא, אז לא יכולת ממש להבין מה מצב הרוח שלו. הוא מודע למצבו, וזה לא משפר את מצב הרוח של אף אחד, גם לא את שלו". 

הוא נלחם במחלה?

"הוא ניסה באמת כמעט הכל. היתה אפשרות לפתוח את הראש, אבל הוא החליט לא לעשות את זה. זו מחלה שאין לה תרופה מוכחת. שפר עליו גורלו שיש לו אישה שתומכת בו ולא מתייאשת לרגע". 

"ביקרתי אותו כמה פעמים ואני יודעת מה מצבו, אבל למרות הכל גם תמיד ידענו שהוא לא ויתר לשום דבר, התעקש להמשיך לעבוד עד באמת מתי שהוא היה יכול", מספרת יניב. "זה היה מחמם לב שהוא התעקש להמשיך ולא ויתר לעצמו".

erans@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו