מה שנראה היה בפתיחה כגישושים בין הפועל אילת והפועל ת"א, שתי קבוצות הנואשות לניצחון ומייצרות סקור נמוך ואיבודי כדור לא מחויבים, הפך ליישום קלאסי של האג'נדה של שרון אברהמי, המאמן החדש של האדומים, - לחרב את היריבות ולהוציא אותן מהקצב שלהן. זה עבד היטב הערב (ב') עם ניצחון חוץ 61:84 בדרום.
אברהמי משתמש ברעש הגנתי הבנוי מעט על גימיקים והרבה על אגרסיביות המעקרת פואנטות התקפיות, מלווה בפיתיונות והימורים על קליעה (17 אחוז מ־3 של אילת). הכדורסל הזה הוא בעיקרו מתיש, נכנס מתחת לעור, בונה את ביטחון שחקניו עם כל פוזשן שעובר ומייצר סלים קלים מפשטות התקפית. אל תחפשו כאן אסתטיות, כי כשאתה במאזן 3:1 עם מאמן חדש ועם גיל אמיתי בעמדת הרכז שלך (יחד עם משחק מצויין של טיילור באטל ותמיר בלאט), הדבר האחרון שמעניין אותך זו אסתטיות, אלא אובססיה לטופס משחק ורוד (הקבוצה המנצחת מקבלת מהמזכירות העתק בצבע הזה).
ואכן ורוד זה הצבע ששלט בלחיים של אנשי הפועל אחרי המשחק. מול אג'נדה מאתגרת כזו הפתרון נמצא פחות בצד הטקטי אלא דווקא במנטלי. שיבק לא היה צריך את הלוח הטקטי היום: סימונים לא היו עוזרים, אלא הוא נזקק נואשות לאופי שחקניו וכזה לא היה הערב.
עם 19 סלי שדה בלבד, שכל אחד מהם נראה כמו הוצאת מים מהסלע - והקלים שבהם הגיעו בגארבג' טיים - ובעיקר עם איבוד זהות עד אי הכרה עצמית, דמורליזציה מנטלית, ויציאה מקצב וחוסר אונים התקפי, אילת נראתה כמו חיקוי דהוי של הקבוצה שהגיעה לגמר הפלייאוף בשנה שעברה. ואולי צריכים שם להפסיק להזכיר את העונה הזו; אולי הנוסטלגיה הזו מייצרת ציפיות לא ריאליות. הרי מה שטוב בעבר זה שהוא עבר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
