מטען הכאב

יש לה זוג עיניים בורקות, עם איפור מוקפד שמאריך את הריסים השחורים. לפעמים מפציע חצי חיוך, רגע בציניות על האירועים, ורגע בשמחה אמיתית על המאמץ היומיומי להשתקם. בת 14 היתה כשהותקפה מינית על ידי ארבעה צעירים פלשתינים ליד פסגת זאב בירושלים. רק עכשיו, כמעט עשר שנים אחרי, אפשר לראות איזושהי הקלה בפניה.

בשבוע שעבר, בצעד תקדימי, הוכרה אור (שם בדוי) על ידי משרד הביטחון כנפגעת פעולות איבה, והיא תקבל הכרה וסיוע מהמוסד לביטוח לאומי. את הבקשה הגישה לפני כשלוש שנים, על ידי עו"ד רוני אלוני־סדובניק, בטענה שהיא לא רק נפגעה מינית, אלא שהרקע לפגיעה לאומני.

היא היתה בלימודים בירושלים כשאביה התקשר. אמר שיש לו משהו משמח לספר לה, עד כמה שאפשר להשתמש במילה משמח בכל מה שקשור לאירוע הזה. "הוא אמר לי שמשרד הביטחון אישר את הבקשה שלי, ולא ידעתי מה להגיד. ואז הבנתי כמה זה טוב. 

"סוף סוף, בצעד תקדימי מדהים, יהיה גוף שיעזור לי. אם זה בתמיכה נפשית, ובתמיכה כלכלית, וסל שיקום, וכל מה שמשתמע מכך, שזה המון. סוף סוף אוכל לחיות כמו בן אדם.

"תמיד יש את הפחד שלא אוכל להחזיק עבודה, שלא אוכל להקים משפחה. אבל כשיש גוף שמכיר בי ויש לו את הכלים לעזור לי, אוכל לפחות לטפל בעצמי. כי כרגע, טיפול זה מותרות בשבילי. אחרי הצבא עבדתי עם ילדים והייתי יכולה לממן את הטיפול הפסיכולוגי. כשלא עבדתי, לא טופלתי. וכשאת לא הולכת לטיפול, את אוכלת סרטים.

"האמת היא שעד היום אני לא מבינה איך משהו כזה לא הוכר לפני כן, הרי זה הכי הגיוני בעולם. למה מישהו שזרקו לו אבן על הרכב נחשב לנפגע פעולות איבה, ואני, שקיבלתי מכות ונאנסתי, נחשבתי אחרת? מה שקרה לי זה פיגוע לכל דבר. הרי אם הייתי נרצחת, הייתי נחשבת אוטומטית לנפגעת פעולות איבה".

עו"ד רוני אלוני-סדובניק, פרקליטתה של אור // צילום: יהושוע יוסף

 

רואה בסיוטים את פניהם

גל הטרור האחרון מעורר אצלה את השדים מחדש. פיגוע הדקירה של הנער בן ה־13 בפסגת זאב על ידי נערים בני 13 ו־15 מזכיר מאוד את פרטי המקרה שלה. בשני המקרים באו המפגעים מהכפרים הפלשתיניים הסמוכים, על אופניהם. במקרה שלו הם השתמשו בסכין, במקרה שלה זו היתה פגיעה מינית.

זה קרה ב־20 ביוני 2006, מרחק כמה מאות מטרים מהמקום שבו נפצע הנער. "הלכתי לקניון וחזרתי לכיוון תחנת אוטובוס. ארבעה נערים על אופניים הלכו אחריי. ואז הם עצרו אותי, עם האופניים שלהם, ואחד מהם נתן לי מכה בצלעות. התקפלתי כזה, ואז נתנו לי דחיפה מאחור עם האופניים והתגלגלתי לתוך הוואדי. אין לי מושג איך הגעתי לשם, אני רק זוכרת שאחד החזיק לי את יד ימין, אחד את יד שמאל ואחד ישב עלי, והם תוקפים אותי. 

"היו שם עפר ואבנים, התחלתי לזרוק אותם על הפנים שלו, והצלחתי להשתחרר איכשהו. התחלתי לרוץ למעלה בעלייה, ובדרך הרמתי את הבגדים". היא עוצרת. קשה לה להמשיך.

אור עלתה על הכביש הראשי והצליחה לעצור רכב ישראלי שעבר במקום. היא סיפרה לנהג שהותקפה, והוא הסיע אותה לניידת משטרה שחנתה בסמוך. ארבעת הנערים נעצרו אחרי זמן קצר והובאו לתחנת המשטרה. 

"זה היה כמו סרט", משחזר אביה של אור. "אני בדיוק התיישבתי לראות משחק כדורגל של המונדיאל, אשתי היתה בעבודה, ופתאום היא מתקשרת אלי ואומרת שצילצלו מהמשטרה שקרה משהו לאור, ושנגיע מהר.

"טסתי לתחנה. היו לי כל מיני סרטים בראש, לא ידעתי למה לצפות. בדרך כלל זאת נסיעה של עשרים דקות, אבל אני חושב שהיינו שם בתוך כמה דקות. אני זוכר שהאוטו שט על הכביש.

"בתחנת המשטרה ראיתי שאור שלמה, ורק שמחתי שהיא בחיים. אנחנו מדברים על ילדה בת 14, ילדה קטנה. היא הוכנסה לחדר חקירות, ובחדר השני היו הפוגעים. אני זוכר שאחד השוטרים תפס אותי ואמר לי שאני צריך להיות רגוע ולא לעשות להם שום דבר, כי אני יכול להסתבך. במשך השנים מאז, אור אמרה לי כמה פעמים שהייתי לידם ולא עשיתי כלום. וזה כואב. אבל גם היא שמחה היום שלא עשיתי כלום".

"בהתחלה היא סיפרה שדחפו אותה, נגעו בה, שקיבלה בוקס בבטן, בצלעות, דברים שדומים לתגרה", קולו נשבר. "כשנסענו לבית החולים להיבדק על המכה, היא סיפרה שפגעו לה בישבן, דחפו ידיים.

"בבית החולים לא עשו לה בדיקת אונס, אני לא יודע למה. רק בדקו נזקים של המכות. 

"ואנחנו מגיעים הביתה ויש הרבה בכי, ותלונות, ואנחנו מנסים להרגיע אותה שזה לא נורא, שזה לא סוף העולם. אתה מנסה לגונן, להתנהג כמו אבא לילד ששובר את היד, ושאומרים לו שזה לא נורא.

"ואז מנסים להמשיך בחיים, ויש בית ספר למחרת, ואור, שאהבה את בית הספר והיו לה הרבה חברים, לא רצתה ללכת. יום הלכה ויום לא הלכה, ואנחנו מבינים שמשהו קרה. אבל אין שום דבר שמכין אותך לזה. אתה לא יודע איך להתנהג במקרים כאלו.

"אשתי לקחה אותה למרכז לנפגעות תקיפה מינית בירושלים, למעין אבחון פסיכולוגי. היא התחילה לספר שהיו דברים עם אופי מיני, לא הסבירה בדיוק. אור היתה שם כמה פעמים, ואז לא רצתה לחזור".

חודש אחרי האירוע אור החלה לבקש מחבריה וממשפחתה שיקראו לה בשם אחר. "המורה שלה התקשרה אלינו ושאלה אם קרה משהו. אמרה שאור סיפרה לה שהיא עברה משהו מיני, וצריך לבדוק את זה. ואור לא סיפרה לנו הכל בכזו קלות. 

"לקחנו אותה לסיבוב באוטו, לנוף יפה, להתאוורר, ואז היא התחילה לספר מה קרה שם בדיוק. היא סיפרה לאט לאט, חשפה עוד פרט ועוד פרט, ובסופו של דבר, סיפרה שהיה אונס".

האב משפיל מבט. "אתה לא יודע איך להתנהל. יש את הקטע של הבושה שלה, שאף אחד לא צריך לדעת מזה. ואנחנו לא יודעים מה לעשות, איך להתנהג. זה נופל עליך באיזה מקום באמצע החיים, ואתה צריך להתמודד עם משהו שאתה לא יודע עליו כלום ולא יכול לשאול, כי היא מאוד מתביישת. לא יכולנו לעשות כלום בשלב הזה". 

כמה שבועות לאחר מכן הודיעו למשפחה שיוגש כתב תביעה נגד הפוגעים, בגין תקיפה בכוונה תחילה. "אור נעמדה על הרגליים האחוריות ואמרה שאין דבר כזה. שהם צריכים לשלם על מה שעשו. ניגשנו לתחנת המשטרה והגשנו תלונה מחודשת, על אונס. עצרו אותם שוב, שניים הודו במעשה ושניים לא הודו. ואז התחיל המשפט".

אור לא מסוגלת לדבר על המשפט. בעיניים דומעות היא מספרת איך התבקשה להסביר פרט אחרי פרט על האירוע, איך התבקשה להדגים את מה שאירע.

היא מתכווצת בתוך המעיל, אם היתה יכולה היתה נעלמת בתוכו. "הפכו אותי למין סמרטוט. כאילו, בגלל שזה היה בדלתיים סגורות, הרשו לנוכחים להגיד מה שהם רוצים. הסניגור של שלושה מהנאשמים, עו"ד מנחם בלום, התייחס אלי בטון פוגעני וניסה לערער את האמינות שלי, קרא לי שקרנית. 

"זה היה משפיל. אומרים בדרך כלל שיש סיוטים ודברים כאלו מהמקרה עצמו. אצלי זה מתפצל. אני רואה בסיוטים את הפנים שלהם, של הפוגעים, וגם של כל מי שהיה במשפט. ניסו להגיד שההדגמה לא פגעה בי - איך אפשר להגיד את זה?"

ב־6 בינואר 2010 נגזר דינם של ארבעה נאשמים, במסגרת עיסקת טיעון. הקטין, מתחת לגיל 13, הורשע בבית משפט השלום באונס ונענש ב־800 שעות עבודות לתועלת הציבור. בית המשפט המחוזי בירושלים גזר את דינם של שלושת הנאשמים הנוספים, שהיו בני יותר מ־14 בעת המעשה. השלושה הואשמו בעבירות של מעשה מגונה בכוח בקטינה ותקיפה הגורמת לחבלה ממשית בנסיבות מחמירות. 

על נאשם אחד, שהיה בן 15, נגזרו עשרים חודשי מאסר בפועל, עשרה חודשי מאסר על תנאי ופיצוי המתלוננת בסך 20 אלף שקלים. על נאשם שני, שהיה בן 17, נגזרו 24 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננת בסך 24 אלף שקלים. נאשם שלישי, שהיה בן 16, נידון ל־15 חודשי מאסר בפועל, שמונה חודשי מאסר על תנאי, ופיצוי למתלוננת בסך 15 אלף שקלים. 

הנאשמים עירערו על חומרת העונש, אך ערעורם נדחה.

"מיותר לציין שעד היום לא קיבלנו את הכסף", מזדקף האב. "ככה נעשים דברים. אולי ייתנו להם תוכנית תשלומים או משהו, אפילו לא שאלנו. אבל אנחנו יודעים שיש עונשי מאסר קלים מאלה שהם קיבלו, כך שהעונשים האלה היו יחסית בסדר. 

אור מישירה אליו מבט חודר. "אבא, אתה באמת חושב שהעונשים היו בסדר? ביחס למעשה עצמו, זה לא נשמע לי הגיוני שהם יקבלו רק שנתיים, כי אני כל החיים שלי אהיה בכלא. הם כבר השתחררו מזמן.

"לשבת שנתיים בכלא על מה שהם עשו לי זה לא עונש הגיוני. ואם זה היה מחבל שרצח משפחה, הוא היה מקבל שנתיים בכלא? אם לא הייתי בורחת, הם לא היו הורגים אותי?" 

השופא אליעזר גולדברג // צילום: דודי ועקנין

 

היה שלב שהפסקתי להאמין 

מאז היום המר ההוא, לפני יותר מתשע שנים, חייה של אור אינם חיים. "מייד אחרי שזה קרה רציתי להיעלם. לא הייתי בעולם הזה. מצבי לא היה טוב. הייתי עצבנית, נסגרת בשירותים לכמה שעות.

"התחלתי לפחד מהחושך. לא הייתי מוכנה להתקלח לבד. לא יצאתי מהבית. לא נסעתי באוטובוסים. לא עשיתי כלום. פיתחתי הפרעות אכילה, שזה פעם לאכול בכמויות אדירות ופעם לא לאכול בכלל. 

"אבא ואמא לא נתנו לי להרים ידיים. היו לוקחים אותי לבית הספר ובחזרה, ובימים שהיה לי רע ולא רציתי ללכת לבית הספר, היו נשארים איתי בבית. אמא שלי, שעובדת במגזר הציבורי, היתה רודפת אחריי עם הספרים בבית, ומתחילה להקריא לי ספרי היסטוריה. אבא שלי היה מדבר איתי על החדשות ומשלב לימודי אזרחות. לא יכולתי לשבת ללמוד בשקט. 

"אבא נשאר בבית כמעט שלוש שנים. היה הולך איתי לבית הספר, כדי לוודא שאני שם, ולא בורחת. אמא היתה נועלת את התרופות בבית, כי פחדו שאפגע בעצמי".

אביה מספר שהפסיכולוגים המליצו שלא תלך לבית הספר, שלא תצא מהבית. שהיא תגדל קצת, ותירגע, ואז תשלים את הלימודים. "אבל אנחנו לא נתנו לזה לקרות. הורים צריכים להיות עם יד על הדופק, לדאוג שהילדים לא ייפלו.

"החלטנו שאם לקחו לה את העבר, העתיד שלה יהיה טוב. ואני חושב שעם כל המלחמות האלו שעשינו, ועדיין עושים, העתיד שלה יהיה טוב. הרבה יותר טוב. עם כל הקשיים ועם כל הצרות. ואנחנו גאים בילדה הזאת".

היא הצליחה לסיים את התיכון, נאבקה כדי להתגייס לצבא, להיות כמו כולם, ושירתה שנה ושבעה חודשים בפיקוד מרכז. "ישבתי להם על הראש שיגייסו אותי. רציתי את המסלול הרגיל שעוברים ילדים רגילים. לא הבנתי למה אני צריכה להיות שונה. המשפחה שלי מאוד ציונית, ההורים שלי הכירו בצבא כששניהם היו קרביים. אנחנו מאוד אוהבים את המדינה, מאוד חשוב לנו מה שקורה פה, וצבא זה חלק מלהיות ישראלי, ואני רציתי להיות נורמלית כמו כולם. 

"זה משהו שמאוד מעצבן אותי. שאנחנו כל הזמן שונות", היא אומרת על נפגעות תקיפה מינית. "אנחנו לא יכולות לעשות את אותו תהליך כמו כולם, ואין שום גוף שנלחם עלינו כמו שצריך. את זה צריך לשנות". 

"צריך לעזור לכל נפגעת אונס", אביה מפנה אליה עיניים אוהבות. "גם אם זה לא היה על ידי ערבים. לא יכול להיות שאנשים יגיעו לפת לחם כדי לממן טיפולים, או שיגידו להם שאין דרך לעזור והילדה צריכה להתמודד לבד. אנחנו השקענו כל מה שהיה לנו בילדה, כדי שהיא לא תיפול". 

לפני שלוש שנים, אחרי שהשתחררה מצה"ל, פנתה אור לעו"ד רוני אלוני־סדובניק כדי לקבל סיוע משפטי מול הסניגור של הנאשמים על התנהלותו בדיון. השופט אליעזר גולדברג, לשעבר נציב תלונות הציבור על שופטים, בחן את התנהלות הדיון - וקבע שאור לא התבקשה להדגים את מה שעבר עליה.

"היה שלב שאני הפסקתי להאמין לעצמי", אור מושכת בכתפיה. "אמרתי לעצמי שכנראה דמיינתי. אמא שלי, שהיתה נוכחת בעדות שלי, זכרה שהיתה הדגמה, אבל אחרי שיצא הדו"ח של גולדברג חשבו שאולי הגדלנו משהו שלא באמת היה שם. זה דו"ח של אדם מכובד, ששמענו עליו דברים טובים, והנה, הוא אומר שלא היה. 

"אבל כשהצלחנו להוציא את ההקלטות של הדיון ושמענו מה היה שם, הבנתי שלא שיקרתי", היא מגחכת על שפיקפקה בזיכרון של עצמה. "משפט כזה היה טראומה ממש גדולה בשבילי. אתה מדחיק דברים, שוכח דברים, מגדיל או מקטין, וזה גרם לי לפקפק בעצמי.

"אני בעצמי לא שמעתי את ההקלטות. לא הייתי מסוגלת. ביקשתי מההורים שיקשיבו וישבתי להם על הראש שיגידו אם זה היה או לא היה, אם ביקשו ממני להדגים. כל מי ששמע, אמר לי שללא ספק, זה היה".

בהקלטות הדיון נשמעת בקשה להדגים, או לצייר את האירוע, והנוכחים מתארים איך אור מקפלת את רגליה כשהיא מדגימה כיצד שכבה והיכן היו רגליו של האנס.

במקביל, הגישה סדובניק בקשה למשרד הביטחון להכיר באור כנפגעת פעולות איבה. "החלטתי לתבוע הכרה ממשרד הביטחון כנפגעת פעולות איבה. זה נשמע לי מאוד הגיוני. אמרו לי שזה יהיה תהליך קשה, כי אף אחת לא קיבלה הכרה כזו קודם. אבל אני חושבת שמההתחלה ידענו שזה סוג של פיגוע. לא סוג של. זה פיגוע.

"זה לא התחיל כאונס. זה התחיל כמכות רצח. מכה בצלעות שהשאירה לי סימן. יריקות. קללות בערבית..."

סדובניק היא בעלת משרד עורכות דין בעל אג'נדה פמיניסטית. בבקשה למשרד הביטחון היא טענה שהאירוע בוצע על רקע איבה לאומנית, בשטח שמוגדר כסכסוך קרקעות בין שני עמים. "האירוע הזה, שהיה בו גם אונס, הוא חלק ממחאה עממית נגד הכיבוש בשטחים שבהם הנפגעת היא מתנחלת בעיני הפוגעים, כזו שגרה על אדמה שנתפסת בעיניהם כשלהם". 

משרד הביטחון דחה את הבקשה, בטענה שמחומר החקירה לא עלו ראיות תומכות לחשד שהרקע היה לאומני. למרות זאת, סדובניק לא הרימה ידיים.

"הזהות הלאומית של הפוגעים כערבים, ושל הנפגעת כיהודייה ישראלית, היתה ציר מרכזי באירוע הזה", מדגישה סדובניק. "לפי חוק התגמולים של נפגעי פעולות איבה, הפונה צריך להוכיח, ראשית, ראיה, אפילו לא ראיה שלמה, לכך שלעבירה היה מניע לאומני. ואם יש ראיה כזו, הרשות צריכה להראות שלא היה מניע כזה. 

"במקרה הזה, אחת הסיבות לדחיית הבקשה שלנו היתה שההליך הפלילי הושלם מבלי שעלתה עילת מניע פעולות האיבה. אבל המשפט המדובר הופסק באמצע, נסגר בעיסקת טיעון לפי הודאת הנאשמים, ובכלל לא הגיע לשלב שבו נשמעו העדויות שלהם והמניע למעשיהם. 

"הצגנו את תיק החקירה המשטרתי, שבו עלה שהנאשמים הודו במעשה, ואחד מהם כינה את כל היהודים והישראלים כמתנחלים. כשקוראים למישהי מתנחלת ופוגעים בה, זה מוכיח שרצו לפגוע בה כי לשיטתם היא מתנחלת על אדמתם הכבושה.

"אפילו קו ההגנה של הנאשמים בבית המשפט היה שהיא הגישה את התלונה רק בגלל שנאתה לערבים, ושהיא פועלת ממניעים לאומניים בעצם התלונה נגדם. בית המשפט עסק לאורך כל המשפט בזהות הפוגעים כערבים פלשתינים, ולא סתם כנערים, ואנחנו טענו כל הזמן שעצם העיסוק בזהות שלהם מראה גם שיש פה רקע של איבה בין שני עמים".

כשאור מספרת על האירוע, היא מדברת שוב ושוב על הקללות. על הרוע. על היריקות. לדברי סדובניק, "גם העובדה שהם התנהגו בבוז מראה שיש פה רקע לאומני, לא סתם אונס. אונס קבוצתי של קורבן אקראי לא מכיל מאפיינים של בוז. והיו שם יריקות, היו צחוקים. התנהגות כזאת מתיישבת יותר עם הטענה שרצו להשפיל אותה, לבוז לה, יותר מאשר לספק את צורכיהם המיניים".  

לדברי סדובניק, גורמי הביטחון והמשטרה יודעים על תופעת ההטרדות המיניות מצד קטינים פלשתינים נגד נערות וסטודנטיות ישראליות במרחב הציבורי בקו התפר. "הרי זה אותו אזור שבו נערים פלשתינים מיידים אבנים ובקבוקי תבערה, דוקרים יהודים בסכין, והמדינה מייד מכירה במקרים כאלו כפעולות איבה.

"אבל אם יש באותו האזור תקיפות מיניות, לא מזמנים את השב"כ, כמו שקורה בפיגועים, אלא רק את המשטרה, והנפגעת עצמה צריכה להביא ראיה שהיה מניע איבה למעשה הפלילי שעברה.

"אז הבאנו הצהרות של פעילים בשכונה ושל תושבות השכונה, שתיארו הטרדות והתנכלויות רבות מצד השכנים הערבים, ופרוטוקולים של דיונים בכנסת בנושא המצב בשכונות הצפוניות של ירושלים. זה טרור מיני לאומני.

"אנחנו במשרד שמות את הדגש על אג'נדה פמיניסטית, וכשייצגנו את הנאנסת בפרשת גן העיר, שנאנסה על ידי פלשתיני, חזרתי והבעתי את המסר שהיא ביקשה להשמיע - והוא שמעבר לעניין המיני, זה היה אירוע שהיו בו השפלה ושנאה שחרגו הרבה מעבר לאונס. היא חוותה את האירוע כפעולות איבה על רקע היותה ישראלית. זה מה שקרה גם לאור. לכן ההכרה שהמעשה הפלילי הזה כלל לא רק אקט פלילי, אלא נעשה על רקע לאומני, היא חשובה מאוד, גם למתלוננות בעתיד".

 

לפתוח דלת לבנות אחרות

עו"ד ידידיה אורון, הסגן הבכיר ליועץ המשפטי ולמערכת הביטחון לתביעות וביטוח, בחן את החומרים שהגישה סדובניק. ביום שלישי שעבר הוא החליט, בתוקף סמכותו כ"רשות המאשרת" במשרד, להכיר באור כנפגעת פעולות איבה.

"מקום האירוע, האווירה הכללית והמתח המתמיד ששורר בו, על רקע הסכסוך הישראלי־ערבי, אופי האירוע וזהות התוקפים, יש בהם כדי להוות יסוד סביר להניח שהאירוע הינו אירוע איבה", כתב בהחלטתו. 

סדובניק אומרת כי "בספטמבר 2009 קבעה מועצת הביטחון של האו"ם שתקיפה מינית של בן לאום אחד בידי בן לאום שני באזור המוכר כאזור סכסוך בין שני הלאומים, ייחשב פשע מלחמה. וזה בדיוק מה שהיה פה. משרד הביטחון אימץ למעשה את הדין הבינלאומי בנושא". 

אביה של אור מתכוון להתייחס לצעירים שפגעו בבתו כמחבלים לכל דבר. "אם הצעת החוק החדשה לשלילת אזרחות של מבצעי פיגועים תיכנס לתוקף, אנחנו נדרוש שייקחו לנערים האלו את האזרחות. כמו שישללו אזרחות מבחור שזורק אבן, צריך לשלול את האזרחות מאלו שפגעו בבת שלי. מאלו שמטרידים את הנערות שחיות על קו התפר. זה יהיה צעד מאוד מאוד חשוב, שיתייחסו לפוגעים כאל מבצעי פיגוע טרור". 

הוא גאה בבתו. על המאבקים שניהלה, על הכוחות העצומים שהיא מגייסת מדי יום ביומו, כדי לקום בבוקר, כדי לנהל חיים נורמליים, כדי לשבת מולי עכשיו ולספר את סיפורה. 

"לבנות האלו מאוד חשוב לנצח", הוא אומר, והיא מתקנת אותו. "לא חשוב לי לנצח בשביל עצמי. חשוב לי לפתוח דלת לבנות אחרות, ולדעת שזה לא יקרה לבנות אחרות או לבנים אחרים. שלא יעברו משפט כזה כואב, שלא יהיה עורך דין שישאל אותם שאלות לא הגיוניות, בטח לא אם הן בנות 14. 

"לי זה קרה. אני כבר נפגעתי. אני לא אחזור להיות אותה אור שהייתי לפני המשפט ולפני האירוע ולפני הדברים שנאמרו ולפני דו"ח גולדברג. אבל אני באמת מקווה שזה לא יקרה יותר. שיהיה ברור שזה לא יכול לקרות. שלא יכולים להשפיל ילדה בבית המשפט. שלא יכולים לקרוא לה שקרנית, רק כי המשפט מתנהל מאחורי דלתיים סגורות". 

היא מקישה באצבעה על השולחן בנחרצות. אומרת שלא היתה ממליצה לבנות אחרות להתלונן, כדי לא לעבור אונס נוסף בדמות השאלות המטרידות והפולשניות. אחרי רגע היא מתעשתת ואומרת שמוטב שיתלוננו, ושהיא מוכנה לסייע לבנות לפני המשפט. 

"אם יכשירו אותי, אני מוכנה להוביל דבר כזה. להכין בנות בהתנדבות למה שהן הולכות לעבור בבית המשפט. אבל מערכת המשפט צריכה לעבור כמה שינויים לפני כן".

"צריכות להיות יותר נשים בדיון", ממשיך אביה את דבריה. "מישהו שיוכל לעצור אם ייאמרו דברים פוגעניים. שכל שופט יעבור השתלמות בנושא של ילדים. צריך לעשות משפט צדק, כי לא כל תלונה היא נכונה ומוצדקת. לכן טוב שעושים משפט, אבל יש דרך לנהל אותו".

לפני שנה עזבה המשפחה את ביתה ביישוב ועברה לירושלים. לפני שבועיים החלה אור ללמוד בעיר, והיא מקווה להצליח. היא נלחמת כדי להישאר במסגרות, להרגיש שחייה רגילים. אבל הטראומה, שתמיד שם, תמיד כואבת, עולה וצפה כל הזמן, ללא הודעה מוקדמת, משפיעה על חייה ומקשה עליה להישאר במסגרות מסודרות.  

"במצב שלי יכול להיות לי שבוע מדהים, שהכל בו טוב ויפה ואני קמה בבוקר והולכת ללימודים, ומחייכת וטוב לי, ופתאום נופלת לחודש. אני יכולה להיות שעה במצב רוח טוב ואחר כך שעה בדאון נוראי, עצבנית על כל העולם. בזמן משפט קצב אושפזתי לשבוע בבית חולים כי נעלמה לי השמיעה. בכל פעם שמדברים על אונס, השמיעה שלי נפגעת והחיים שלי משתבשים. 

"יש בי חשש מאוד גדול. אני בקושי יוצאת מהבית. עכשיו אבא שלי לוקח אותי כל הזמן ללימודים, לוקח ומחזיר הביתה. הלימודים הם חלק מהריפוי שלי, אבל מאוד קשה לי עם מסגרות. הגוף שלי קורס. עם כל הרצון שלי ללמוד ולהצליח, אני לא יודעת מה יקרה אם לא אוּכל. אני שואפת להגיע הכי גבוה שאפשר, אבל גם אם לא אצליח, זה לא נורא. אעשה חלק. אני לא אדם רגיל כמו כולם, למרות שהייתי רוצה להיות. זה קשה".

 

"כבוד המתלוננת נשמר לאורך כל חקירתה"

מנציב תלונות הציבור על שופטים נמסר: "טיפול הנציבות הסתיים".

ממערכת בתי המשפט נמסר: "מדובר בעניין שהתברר, והבדיקה בעניינו מוצתה על ידי נציב תלונות הציבור על שופטים, השופט (בדימוס) אליעזר גולדברג, שקבע באופן נחרץ כי הטענות שהושמעו נגד ההרכב אינן נכונות. בין השאר, קבע הנציב: 'מסקנתי מן החומר שבפניי היא, כי בית המשפט הקפיד לשמור על כבודה של המתלוננת לאורך כל חקירתה, וגילה הבנה למעמד הקשה והמביך שבו היתה נתונה, תוך שהוא מקיים את חובת ההגינות גם כלפי הנאשמים'.

"גם עו"ד טלי איזנברג, שייצגה את המתלוננת מטעם 'נגה - המרכז הישראלי לזכויות נפגעי פשיעה', כתבה לנציב: 'לא זכור לי כי הנפגעת נדרשה לגשת למרכז האולם ולכרוע על הארץ על ארבע, כאמור בתלונה, או כי היתה על הרצפה... אני מתקשה להעלות על דעתי סיטואציה קיצונית, שבה נפגעת עבירת מין קטינה, המיוצגת על ידי, תיאלץ בנוכחותי לכרוע על הארץ על ארבע לפני בית המשפט, והדבר ייוותר ללא התייחסות מפורשת שלי, כמי שפועלת להגנה על שלומה, כבודה ופרטיותה, הן במהלך הדיון והן לאחר מעשה בפני הערכאות הרלוונטיות'".

בא כוחו של עו"ד מנחם בלום, עו"ד עלא זחאלקה, מסר: "בשלב זה, כל התלונות שהוגשו נגד עו"ד בלום בפני ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין נדחו. אני סבור כי סיכויי התביעה של המתלוננת קלושים ביותר, מכמה סיבות. עו"ד בלום מילא את תפקידו במסגרת החקירה הנגדית של המתלוננת בצורה שהיה בה כדי לתרום להגנת הנאשמים שייצג בעבר. עובדה שבסופו של יום, הם זוכו מעבירת אינוס והורשעו בעבירות פחותות (הקטין שהואשם באונס לא יוצג על ידיו; ב"א). 

"ככל הידוע לנו, הנזק הנפשי הנטען על ידי המתלוננת לא נגרם בעקבות אותה חקירה נגדית, אלא נעוץ במקורות אחרים. מצפים מכל עורך דין סביר להגן על נאשמים שהוא מייצג, שיעשה את מלאכתו נאמנה וינהג בנחקר בצורה הוגנת, תחת פיקוח המוטב השיפוטי שיושב בתיק. אנו סבורים שעו"ד בלום עשה זאת כהלכה.

 

"חשוב לציין שלא היה זה עו"ד בלום שביקש את ההדגמה, אלא הפרקליט שייצג את המדינה בזמנו, זוהר גיאת. אבל מכל מקום, גם אני איני רואה פסול בשחזור או בהדגמה של מעשה כזה או אחר לצורך חקר האמת. קל וחומר כשמדובר בעבירות חמורות המיוחסות לנאשמים המיוצגים על ידיו".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו