אוקטובר 1973, היום השלישי של מלחמת יום הכיפורים. באחד מבסיסי חיל האוויר בישראל מבצע צוות קטן משימה סודית: הם מציידים מטוס קרב מדגם סקייהוק בפצצה גרעינית טקטית כהכנה לגיחה מבצעית. כמה דקות קודם, בישיבת ממשלה דחופה, שמעו מקבלי ההחלטות דיווחי מודיעין שבעצם הזהירו מ"חורבן בית שלישי" והכריעו: יש להשתמש ב"נשק יום הדין" - פצצה גרעינית. אלא שבבסיס חיל האוויר שבו מבצעים את ההוראה הכל משתבש: מטוס קרב שחזר פגוע מהחזית הסורית מתרסק על המסלול ומהומה פורצת בבסיס, ובמהלכה כל המטוסים מוזנקים - אך לא עם הטייסים שנקבעו להם מראש. טייס צעיר מטיס את הסקייהוק עם הפצצה הגרעינית לחזית בלי לדעת איזה משא הוא נושא. בקרב אווירי הוא מופל, והפצצה נקברת באדמת הבזלת של רמת הגולן הסורית.
20 שנה מאוחר יותר, איכר סורי החורש את אדמתו מוצא את הפצצה. היא עוברת ידיים עד שהיא מגיעה לרשות אנשי אחד מארגוני הטרור, שמחליטים לעשות את מה שמעולם לא נעשה קודם: טרור גרעיני. במהלך משחק הסופרבול האמריקני הם מפוצצים את הפצצה, וארה"ב הופכת למדינה השנייה בהיסטוריה, אחרי יפן, שמותקפת בנשק גרעיני - הפעם לא בידי מדינה אלא בידי ארגון קיצוני שאינו עונה לשום חוק בינלאומי. עשרות אלפי אנשים מתים באופן מיידי. ערים אמריקניות נמחקות. הכלכלה מתמוטטת. היסטריה המונית אוחזת במדינה ובשכנותיה. המבנה החברתי קורס. נשורת גרעינית מזהמת אלפי קילומטרים רבועים למשך שנים.
אפשר לנשום לרווחה: התרחיש הזה הוא רק סיכום פרק הפתיחה בספרו עטור השבחים של טום קלנסי, "כל הפחדים כולם". אבל הסיוט שנתפס פעם כמדע בדיוני אפוקליפטי ומנותק מהמציאות הופך אט אט לאחד האיומים המוחשיים והמשמעותיים על מדינות המערב. כולנו שומעים על המירוץ האיראני להשגת יכולות גרעין, אבל סכנה אחרת, שעליה מדברים פחות בישראל, היא סכנת הטרור הגרעיני, ששני הנשיאים האחרונים של ארה"ב, ג'ורג' בוש וברק אובאמה, הגדירו כאיום הגדול ביותר על ארה"ב. זו אינה סוגיה תיאורטית - לפי דו"ח ועדת החקירה של פיגועי 11 בספטמבר, אל-קאעידה מנסה זה עשור להשיג נשק גרעיני, והאיום קיבל משנה תוקף מאז חשיפת ה"בזאר הגרעיני" שהקים וניהל ד"ר עבדול קאדיר חאן, "אבי הפצצה האיסלאמית הראשונה", שעמד בראש תוכנית הגרעין הפקיסטנית והחליט לחלוק את התובנות שלו דווקא עם לוב וכנראה גם עם צפון קוריאה ואיראן. מדינות אלה, הידועות כתומכות ארגוני טרור ברחבי העולם, הן לפחות ברמה התיאורטית מקור לזליגת ידע וציוד גרעיניים לאותם ארגוני טרור.
הכל התחיל ב"מנהטן"
בדיוק לפני 65 שנים הכניסה ארה"ב את העולם לעידן האטומי: ב-16 ביולי 1945 הגיע "פרויקט מנהטן", תוכנית הפיתוח הגרעיני של ממשלת ארה"ב, לשלבי הסיום: בניסוי "טריניטי" נוסתה לראשונה פצצה גרעינית, והפרויקט הוכתר בהצלחה. המירוץ שהתחיל גם בגרמניה וביפן כמה שנים קודם הסתיים כשידה של ארה"ב על העליונה, והתוצאה: האמריקנים לא חיכו הרבה עד שבחרו להשתמש בעוצמה האדירה שפתאום היתה בידיהם. ב-6 באוגוסט 1945, הוטלה פצצת אורניום 235 (תחת שם הקוד "ילד קטן") על הירושימה. מספר ההרוגים נאמד בכ-140 אלף. ב-9 באוגוסט 1945 הוטלה הפצצה השנייה, פצצת פלוטוניום 239 (תחת שם הקוד "איש שמן"), על נגסאקי וגרמה למותם של כ-70 אלף איש.
הפחד האיום שארגון קיצוני וחסר אחריות יעשה לארה"ב בדיוק את הנזק הזה, הוא שהביא ארבעה מדינאים ותיקים - שרי החוץ לשעבר הנרי קיסינג'ר וג'ורג' שולץ, שר ההגנה בממשל קלינטון ויליאם פרי והסנטור לשעבר סאם נאן - למסקנה מרחיקת לכת: כדי למנוע את הסכנה יש לחתור לעולם ללא נשק גרעיני (ר' מסגרת). הארבעה טוענים כי יש להפחית בצורה משמעותית את סכנת הפיגועים הגרעיניים ואת אפשרות הבלהות שנשק מסוג זה יגיע לידי ארגוני טרור.
קשה להגיד שהארבעה אופטימיים, אם המצב כפי שהוא נכון להיום לא ישתנה. "אם האנשים שמבצעים פיגועי התאבדות ישיגו נשק גרעיני הם יהיו כמעט בלתי ניתנים להרתעה", אומר ג'ורג' שולץ, ומצביע על ההבדל העקרוני בין ההרתעה בקרב המעצמות הגרעיניות במלחמה הקרה לבין הרתעת ארגוני הטרור, "אם טרוריסטים ישיגו נשק גרעיני אז אתה לא יודע את הכתובת של השולח". כלומר, לא רק שלא ברור את מי צריך להרתיע מפני שימוש בנשק גרעיני או איך לעשות זאת, אלא גם לאחר התקפה נוראה כזו, לא בטוח כלל שמדינות המערב יידעו מי ביצע אותה ונגד מי להגיב.
קיסינג'ר, מצידו, מזהיר כי "אם שום דבר יסודי לא ישתנה, אני צופה ששימוש בנשק גרעיני בעשר השנים הקרובות הוא אפשרות ממשית", ואילו פרי מזכיר את מעורבותן של פקיסטן וצפון קוריאה בהפצת טכנולוגיה וידע גרעיני, כשהוא מציין ש"כאשר מדינות כאיראן, פקיסטן וצפון קוריאה משיגות נשק גרעיני, גוברת הסבירות שאחת מהפצצות תיפול לידי טרוריסטים". הוא מציג תרחיש שבו אחרי התקפה גרעינית אחת ייטול ארגון טרור את האחריות, יטען שיש פצצות גרעיניות נוספות באתרים אחרים ויציג את דרישותיו - באופן שיקשה מאוד על הממשלה שלא להיענות.
הרתעה הדדית ויציבות
גם בעבר היו אנשים שקראו לפירוק נשק גרעיני. חלק ממפתחי הפצצה הגרעינית, ובהם ד"ר רוברט אופנהיימר ומדענים נוספים, הזדעזעו מתוצאות השימוש בה והחלו לתמוך בפירוק נשק גרעיני. בשנות ה-80 קראו תנועות אנטי גרעיניות לפירוק חימוש והפגינו נגד הצבת טילים גרעיניים באירופה. אך עד היום אישים ותנועות אלו נותרו לרוב בשוליים. היו נשיאים אמריקנים, כמו קנדי ורייגן, שדיברו על פירוק נשק גרעיני אבל על רקע המלחמה הקרה ומירוץ החימוש מול ברית המועצות הם התמקדו בבקרת נשק. בסוף שנות ה-80, לאחר שארה"ב ובריה"מ צברו אלפי כלי נשק גרעיניים והגיעו למצב של "השמדה הדדית מובטחת" (MAD) שיצר הרתעה יציבה, נחתמו הסכמים להגבלת מספר כלי הנשק וסוגיהם. הסכמי בקרת נשק אלה נועדו לשמר את יציבות מאזן האימה הגרעיני ולא להביא לפירוק הנשק הגרעיני. באופן מפתיע, ההרתעה ההדדית היציבה שמרה על העולם מפני הידרדרות למלחמה גרעינית מאז מלחמת העולם השנייה. לא לאורך כל המלחמה הקרה, לא במלחמת קוריאה, לא במשבר הטילים בקובה, לא במלחמת וייטנאם ואף במלחמת יום הכיפורים - לא הופעל נשק גרעיני. בכמה מקרים הגיעו לסף הפעלה - אבל מעולם לא חצו אותו. החרדה מפני התוצאות האיומות ריסנה גם את הששים אלי קרב בכל המחנות.
אבל הפעם, כאמור, הסכנה היא שעל האטום ישתלטו לא מדינות, שאפילו ה"מטורפות" שבהן מגלות מידה של אחריות לחיי אזרחיהן, אלא ארגוני טרור נטולי כל עכבות. באפריל 2009, בנאום שנשא בפראג, התייחס הנשיא אובאמה לסכנת הטרור הגרעיני כאל "האיום החמור ביותר על הביטחון הבינלאומי". הוא נפגש עם ארבעת המדינאים במאי 2009 והודה באוזניהם שהם שימשו השראה לנאום. גם בעולם היו תגובות חיוביות ליוזמת הארבעה: ממשלות בריטניה, הודו וממשלות נוספות הודיעו שהן תומכות בפירוז גרעיני.
אלא שחזון לחוד ומציאות לחוד. בצד הריאליסטי גם התומכים ברעיון הפירוז מודים שלארה"ב צריך להיות נשק גרעיני אמין ובטוח כל עוד יש מדינה או קבוצה אחרת המחזיקה נשק גרעיני. לדברי אבנר כהן, מחבר הספר "ישראל והפצצה", "היו וישנן הסתייגויות והתנגדות לרעיון הפירוז בתוך הממשל. חוקרים שניסו לבחון את הנושא הצביעו על כך שקשה לחזות מנקודת הראות שלנו כיום מה יהיו ההשלכות של עולם ללא גרעין או אפילו של צמצום משמעותי בכמות הנשק הגרעיני על היציבות והסדר העולמי". אפילו הנשיא אובאמה הודה שהחזון של עולם ללא גרעין לא יוגשם כנראה בימי חייו.
במסגרת המאמץ לפיקוח הדוק יותר על הארסנל הגרעיני בעולם והקטנת סכנת הזליגה של נשק גרעיני לידיים טרוריסטיות, חתם ממשל אובאמה באחרונה הסכם עם רוסיה להפחתת מספר כלי הנשק הגרעיניים; ארה"ב ובריטניה חשפו את המאזן המדויק של הנשק הגרעיני שברשותן (לארה"ב 5,113 ראשי חץ, בריטניה הצהירה שלא תחזיק יותר מ-225 כלי נשק גרעיניים), וכונסה ועידה בינלאומית בסוגיית הטרור הגרעיני ואבטחת מתקנים גרעיניים, שבה התחייב אובאמה לאבטח את כל המתקנים והחומרים הגרעיניים ברחבי העולם בתוך ארבע שנים.
מטריית הגנה גרעינית לישראל
ישראל שומרת על עמימות ביחס ליכולתה הגרעינית. היא אינה מודה שיש לה נשק גרעיני וכל המידע בנושא מגיע ממקורות זרים, שחלקם מייחסים לה ארסנל של 200-100 פצצות. בוועדת הסקר האחרונה של האמנה למניעת תפוצה גרעינית (NPT) קיבלו 189 מדינות פה אחד החלטה הקוראת לישראל להצטרף לאמנה, והוחלט לערוך כינוס לפירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני ב-2012.
ישראל הציגה בעבר חזון משלה בנושא הגרעיני. עוזי עילם, המנכ"ל לשעבר של הוועדה לאנרגיה אטומית, כותב בספרו "קשת עילם" שכבר ב-1980 הורה לצוות של הוועדה לאנרגיה אטומית להכין הצהרה ישראלית התומכת בפירוז המזרח התיכון. שר החוץ דאז יצחק שמיר התנגד, אך בהוראת ראש הממשלה הצהיר מעל במת האו"ם שישראל תומכת בפירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני, בתנאי שישתנה מצב המלחמה באזור. לדברי עילם, הצהרה זו סייעה למיתון הלחץ על ישראל בנושא הגרעיני למשך שנים רבות.
בגיליון האחרון של כתב העת "וושינגטון קוורטרלי" פירסם ד"ר אריאל לויטה, עמית מחקר בכיר בקרן קרנגי ולשעבר המשנה למדיניות של הוועדה לאנרגיה אטומית, מאמר שבו ניסה לנסח מה עשויה להיות העמדה הישראלית כלפי החזון של עולם ללא גרעין. אף שלויטה הוא כיום איש אקדמיה שאינו נושא בתפקיד רשמי ואינו מביע עמדה ישראלית רשמית, מאמרו משקף חשיבה אסטרטגית ישראלית בסוגיה. במאמר הוא מציין שהחזון המחודש לא זכה לתשומת לב רבה בממשל הישראלי ולא נוסחה פומבית מדיניות בנושא, ולדבריו היחס אליו נע בין אדישות לספקנות. גם בנושא הטרור הגרעיני נראה כי ישראל לא ממהרת להצהיר הצהרות פומביות. במחקר תחת הכותרת "תרחיש ארמגדון: ישראל ואיום הטרור הגרעיני", טוען ד"ר צ'אק פרייליך, לשעבר איש מוסד ובכיר במועצה לביטחון לאומי, כי מערכת הביטחון הישראלית מודעת לאיום הטרור הגרעיני, אך מאמינה שהאיום אינו מיידי ועולים עליו בחומרתם סכנת הגרעין האיראני וטרור לא קונבנציונאלי - קרי, ביולוגי וכימי.
בפראפרזה על אמירתו המפורסמת של שמעון פרס, שישראל לא תהיה הראשונה להכניס נשק גרעיני למזרח התיכון, טוענים ש"לא ידוע מי תהיה המדינה הראשונה שתתפרק מנשק גרעיני, אבל ידוע מי תהיה האחרונה: ישראל". מומחים טוענים שכיום, כשהגרעין האיראני נתפס כאיום קיומי פוטנציאלי על ישראל ומעיב על כל היבט במדיניות החוץ והביטחון שלה, היא אינה רואה זאת כעיתוי המתאים לעסוק בחזון של עולם ללא גרעין. באופן פרטי ושלא לציטוט גורמים ישראליים מבטלים את החזון כלא ריאלי, הזוי ומסוכן.
יחסי ארה"ב-ישראל טעונים ביחס לסוגיה, ולא תמיד הם עקביים. בוועידת ה-NPT האחרונה תמכה ארה"ב בקריאה לישראל להצטרף לאמנה, אך מיד אחר כך הבהירו בכירי הממשל האמריקני שהם מתנגדים לבידול ישראל ושארה"ב מחויבת לביטחונה. דווח כי הנשיא אובאמה העביר לנתניהו מסר שלפיו החלטת הוועידה "לא תפגע באינטרסים החיוניים של ישראל". ואכן, בפגישה בין השניים הבהיר אובאמה: "אנו מאמינים שלנוכח גודלה, ההיסטוריה שלה, האזור שבו היא נמצאת והאיומים העומדים מולה, לישראל יש צורכי ביטחון מיוחדים. היא חייבת להיות מסוגלת להגיב לכל צירוף של איומים, ולכן אנחנו בלתי מתפשרים במחויבותנו לביטחונה. ארה"ב לעולם לא תבקש מישראל לנקוט צעדים שיפגעו באינטרסים הביטחוניים שלה". הצהרה זאת מתייחסת באופן מרומז אך ברור לאופציה הגרעינית הישראלית ולעמדת ארה"ב כלפיה.
ברוח זו, שרת החוץ הילארי קלינטון ומומחים המקורבים לממשל דיברו על אפשרות של פרישת מטריית הגנה גרעינית במזרח התיכון, שתאפשר לארה"ב להגן על בנות בריתה באזור. צעד זה נועד ליצור הרתעה מורחבת מול איראן אך גם להרגיע את מדינות האזור (מצרים, טורקיה, ערב הסעודית) ולמנוע מהן לפתח נשק גרעיני בעצמן. בראייה האמריקנית זה עשוי גם לחזק את ההרתעה הישראלית ולמנוע מישראל לתקוף את איראן. כצעד משלים, מעודדת ארה"ב שימוש אזרחי באנרגיה גרעינית, והיא אף חתמה על הסכם לבניית כור עם איחוד האמירויות. עוד מנהלת ארה"ב משא ומתן עם ירדן ועם מדינות נוספות. צעד זה יאפשר פיקוח על פעילות גרעינית, אך עלול להגביר את הסכנה שחומרים וידע יגיעו לגורמי טרור.
ספק אם מדינות כפקיסטן וצפון קוריאה הגרעיניות ואיראן, המתקרבת לסף הגרעיני, ישתכנעו מכנות הכוונות האמריקניות. סביר יותר להניח שיראו זאת כמזימה לפרקן מנשקן או למנוע מהן יכולת גרעינית. גם המוטיבציה של טרוריסטים החותרים להשיג נשק גרעיני לא תפחת. וכך, סכנת הפיגוע הגרעיני, על אפשרויותיה המצמררות, נותרה רלוונטית.
* * *
"אפשרות ממשית שהגרעין ייפול לידי טרוריסטים"
היוזמה לעולם בלי גרעין הוצגה לראשונה על ידי קיסינג'ר, שולץ, פרי ונאן בינואר 2007, במאמר מערכת ב"וול סטריט ז'ורנל". התוכנית כונסה גם בסרט תיעודי בשם "נקודת מפנה גרעינית", שהפיק השנה ארגון "יוזמת האיום הגרעיני" (Nuclear Threat Initiative, NTI).
הסרט מסתכם בשאלת המגהטון: "מה אם הם ישיגו נשק גרעיני-", כש"הם" מרמז לטרוריסטים שפגעו בשנים האחרונות בניו יורק, בבאלי, במומבאי, במדריד ובלונדון, ואלה דוגמאות ספורות מתוך רשימה הולכת ומתארכת. הארבעה טוענים כי "התפוצה הגוברת של נשק גרעיני, ידע גרעיני וחומרים גרעיניים הביאה אותנו לנקודת מפנה גרעינית. אנו עומדים בפני אפשרות ממשית שכלי הנשק הקטלניים ביותר ייפלו לידיים מסוכנות". לדבריהם, לכ-40 מדינות יש חומרים גרעיניים, שלפעמים מאוחסנים תחת אבטחה מינימלית, ושסבא"א, סוכנות האו"ם לאנרגיה גרעינית, דיווחה על יותר מ-1,300 מקרים של גניבת חומרים גרעיניים מאז 1993.
הסרט "נקודת מפנה גרעינית" יכול להיות מוצג כ"אמת מטרידה" של עולם הגרעין: כמו הסרט של אל גור, העוסק בהתחממות הגלובלית ונזקיה, גם כאן מוצגת בעיה המאיימת על שלום העולם, וגם הדרך או הדרכים להתמודד איתה.
החידוש בחזון של הארבעה הוא המסקנה שכדי להפחית את סכנת הטרור הגרעיני, גם המדינות הגרעיניות האחראיות והמוכרות (ארה"ב, בריטניה, צרפת, רוסיה וסין) צריכות לצמצם את הנשק הגרעיני שברשותן. לבסוף יש להגיע לפירוק חימוש כולל, אשר ייצור עולם ללא נשק גרעיני. כפי שקיסינג'ר אומר זאת: "לא ניתן לבקש ממדינות אחרות לרסן את פעילותן הגרעינית אם לא נרסן את הפעילות שלנו".
ארבעת הוגי החזון מודים שזהו חזון ארוך טווח, "פסגת הר שעדיין איננו יכולים לראות", בלשונם. אולם לדבריהם אנו יורדים במורד ההר ועלינו להציב חזון ולהתחיל לטפס במעלה ההר, להתקדם בהדרגה לקראת עולם ללא גרעין.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו