אימה ביום ההולדת

כשהוא רץ לעברי וניסיתי לברוח, לא הפסקתי לצרוח 'או מיי גוד, תעזוב אותי', 'או מיי גוד, מה אתה חושב שאתה עושה לי'. זה מצחיק, אני בחיים לא אומרת 'או מיי גוד', אין לי מושג מאיפה יצא לי המשפט הזה, אבל אני חושבת שהדיבור, הצרחות והאקטיביות שלי עזרו לי לצאת מהפיגוע הזה בחיים".

ליאת הַנָּאור מתארת את רגעי האימה שעברו עליה כאילו היא צופה מהצד בסרט של עצמה, והיא הכוכבת הראשית. נערה יפה עם פנים מאירות ועיניים חכמות שראו את המוות מגיע, ועדיין יש בהן זיק של תמימות. שבע פעמים דקר אותה המחבל בצומת גרנות שליד גן שמואל, בדיוק ביום שבו מלאו לה 15. שתי דקירות בראש, דקירה אחת בעורף, שתי דקירות בכתף, דקירה אחת בחזה ודקירה נוספת באגן.

כוחות הביטחון לאחר הפיגוע. "סביב מקום הפיגוע התחילו להתקבץ אזרחים שרצו להרוג את המחבל", מספר עדי עשת, שניטרל את המחבל // צילום: יצחק ברבי 

"אני לא זוכרת איפה הוא דקר אותי קודם. אני רק זוכרת שהרגשתי את הדקירה בראש, אבל לא הרגשתי כאב. יש לי המון בלקאאוטים, ואני כל הזמן מנסה להיזכר בעוד פרט שיוכל לסייע לי להשלים את הפאזל של מה שקרה לי באותם רגעים.

"היה שלב במהלך הבריחה שלי שהסתכלתי אחורה ולא ראיתי אותו. בהתחלה חשבתי שהוא משחק איתי משחקים, רודף ומתחבא, רודף ומתחבא, כמו חתול ועכבר, מנסה להטריף אותי. תוך כדי מנוסה נזכרתי במורָה שלי, שפעם סיפרה שמישהו ניסה לפגוע בה, והיא צרחה וזה הבריח אותו. לא הפסקתי לצרוח. צרחתי את עצמי עד שהגוף שלי רכן קדימה והתכופף. כנראה שהצליח לי".

אזרחים שהיו באזור ושמעו את הצרחות הכניעו את המחבל בן ה־20, תושב אום אל־פחם, והצילו את חייה של ליאת. שני החיילים שהוא דרס לפני כן במכוניתו אושפזו. אוראל עזורי נפצעה קשה מאוד, ועדיין לא שבה להכרתה. החייל השני נפגע קל עד בינוני, וכבר שוחרר מבית החולים.

ליאת שוכבת בביתה שבמושב צרופה, ליד טירת הכרמל. פניה מחייכות, לצידה מגש של פינוקים, ולרגע היא נראית כתלמידה ששמחה על יום החופש שקיבלה בבית. המראה העדין שלה לא מעיד על האומץ והתושייה שגילתה בשניות ההן. פצעי הדקירות נתפרו ונחבשו, אבל הכאבים והמראות לא מרפים.

שוב ושוב היא משחזרת את האירועים, פרט אחר פרט. מנסה לצרף חלקי זיכרונות לתמונה אחת שלמה, כמו 500 חלקי הפאזל שמונחים על השולחן בחדר, מחכים שהיא תרכיב אותם. "אני בכלל לא אוהבת פאזלים, אבל יכול להיות שהצורך שלי להבין מה קרה שם, דקה אחר דקה, גרם לי בתת־ההכרה להוציא את הפאזל הזה מהקופסה", היא אומרת.

"אני לא זוכרת אם המחבל החליט לחוס על חיי ועזב אותי או שאני הצלחתי לברוח ממנו. וזה מחרפן אותי. אם הוא בא להרוג אותי, אז למה הוא פתאום עזב אותי?"

זה משנה?

"אם הוא שיחרר אותי, אז יש מצב שאני חיה בזכות האדם שרצה להרוג אותי. ברגע שאדם מנסה להזיק לי, אני מוחקת אותו, אבל אם הוא עוזר לי אני מרגישה שאני חייבת לו. ופה אני נשארת מבולבלת. לא יודעת מה להרגיש. זה לא מתיישב לי טוב".

ליאת גרה עם אמא שלה, יעל (51), ועם אחיותיה אביבה (26), שי (20) וגילי (18). ההורים התגרשו לפני שנים, אבל גם האב עופר (51) נמצא כל הזמן ליד מיטתה. כך גם כולם מקיפים אותה בהרבה חום ואהבה, מנסים לעזור לה לעבור את התקופה הקשה הזו.

"זה כמעט צחוק הגורל שליאת נפגעה בפיגוע", אומרת האם יעל, שעוסקת בחינוך. "היא נולדה ב־11 באוקטובר 2000, יום לפני שהתרחש הלינץ' ברמאללה. אני לא אשכח איך החדשות האלו הקיפו אותי מכל עבר. אפילו במקום כמו מחלקת יולדות, מקום שבו מביאים חיים לעולם, דיברו כל הזמן על האירוע הזה. זה היה היום שבו החלטתי להתנתק מכל הדיווחים האינסופיים האלה, הרגשתי שזה יותר מדי.

"החלטתי שאנחנו מוציאים את הטלוויזיה מהבית. זה לא שאני לא מעודכנת ולא יודעת מה קורה פה. חברים ומשפחה מעדכנים אותי, ואנחנו גולשים באינטרנט ובפייסבוק. אבל היה חשוב לי שהבנות שלי ייחשפו לזה באופן מבוקר. אז הנה, אנחנו ניסינו לברוח מהם, והם באו ופגעו בנו בבטן הרכה".

חוגגת יום הולדת. "אני לא רואה את עצמי כגיבורה" // צילום: אלבום משפחתי

•  •  •

ביום ראשון, 11 באוקטובר, סיימה ליאת את לימודיה בבית הספר הדמוקרטי בחדרה והלכה לחנות הספרים במתחם הקניות בגן שמואל. משם הלכה לתחנת האוטובוס הסמוכה כדי לעלות על קו 64, שייקח אותה לחוג הקרקס שלה בקיבוץ עין שמר. השעה היתה שש וחצי בערב.

"החזקתי ביד שקית עם חפצים אישיים והקשבתי באוזניות לשירים מהטלפון הסלולרי. מחוץ לתחנה עמדו חיילת וחייל. כאב לי הראש, אז הורדתי אוזנייה אחת. שמעתי את החיילת, ששוחחה בטלפון ונשמעה כעוסה. אני לא יודעת עם מי היא דיברה, אבל היא אמרה שהיא מחכה כבר שעות לאוטובוס והוא לא מגיע.

"כשהיא סיימה לדבר, שאלתי אותה לאן היא צריכה להגיע. אני לא זוכרת מה היא ענתה, רק שאמרתי לה שהאוטובוס שאני לוקחת עובר שם. היא אמרה שאסור לחיילים לעלות על הקו הזה, כי הוא עובר בכפר ערבי.

"לשבריר שנייה הורדתי את העיניים לרצפה, וכשהרמתי שוב את המבט, שני החיילים כבר לא היו שם. ראיתי רק טלפון של אחד מהם, שנשאר על הרצפה. יצאתי מהתחנה וראיתי את הרכב של המחבל ממש לידי, כשמכסה המנוע שלו מורם. הייתי בטוחה שזאת תאונה".

בשלב הזה סדר האירועים מתחיל להתערפל. "ניסיתי לחייג למוקד 100, הייתי בהיסטריה, היה לי בלקאאוט, צרחתי בקולי קולות. כל הגוף שלי רעד. זרקתי את הטלפון מהיד ושוב רצתי אל מחוץ לתחנה, ואז ראיתי את החייל, שהועף כנראה לתעלה, מתרומם ומתיישב.

"הסתכלתי על האוטו, וראיתי מישהו רץ לעברי כשהוא מחזיק סכין ביד מונפת, בתנועה של תקיפה. זה הרגע שבו הבנתי שמדובר במחבל ולא בתאונה. הלכתי מייד אחורה לכיוון התחנה, כשאני עם הפנים אליו ורואה אותו כל הזמן מתקדם לעברי. המשכתי לצרוח.

"התמונה הבאה שאני זוכרת היא שאני בתוך התחנה, מרימה את הידיים כדי להתגונן מהדקירות, והמחבל דוקר אותי.

"אני לא זוכרת בדיוק מה קרה בקטע הזה. אם מישהו ראה מה היה, בבקשה שיפנה אלי ויספר לי. אני חייבת להשלים את הפאזל, חייבת".

היא מבקשת להפסיק לרגע. הבטן מתחילה לכאוב, מעידה עד כמה הגוף והנפש מתקשים לעכל. ליאת עוצמת את עיניה, מנסה להסדיר את הנשימות.

"אני לא יודעת איך הצלחתי, אבל התחלתי לברוח מהמחבל לכיוון הצומת", היא שבה לתאר אחרי הפסקה ארוכה. "הייתי כולי מכוסה בדם, ואני זוכרת שתוך כדי ריצה חשבתי לעצמי שאנשים לא יבינו למה ילדה רצה וצועקת בהיסטריה. ואז הסתכלתי על כפות הידיים שלי, שהיו מלאות בדם, והושטתי אותן קדימה כדי שאנשים יבינו שאני זקוקה לעזרה ולסמן להם שיעצרו ויעזרו לי.

"תוך כדי ריצה פחדתי שהמחבל יצליח שוב לתפוס אותי, ואז הסתכלתי הצידה וראיתי את החייל רץ בתעלה במקביל אלי. אני זוכרת שהסתכלתי עליו והייתי בשוק, איך ייתכן שאחרי שרכב פגע בו והעיף אותו הוא עוד מצליח לרוץ. זה מאוד מצחיק שאלה הדברים שעברו לי בראש באותו הרגע".

במהלך הריצה שלה לכיוון הצומת חולפים על פניה שני כלי רכב. הראשון ממשיך, השני נעצר. נוהג בו עדי עשת, בן 45, תושב יקנעם (המושבה). ליאת לא מבחינה בו, וממשיכה לרוץ לכיוון הצומת.

"יצאתי באוטו מהמתחם של גן שמואל ופניתי שמאלה אל תוך הצומת", מספר עשת. "ראיתי את ליאת צועקת בבעתה, ומה שעבר לי בראש זה שאולי מדובר באונס. בשלב הזה לא ראיתי את המחבל, וגם לא את הרכב שלו שעמד בצד. הייתי כולי ממוקד בפנים של ליאת.

"סטיתי ימינה ועצרתי בצד. באוטו ישבה חברה שלי, קרן, ואמרתי לה שתישאר באוטו. לא ידעתי מה אפגוש בחוץ.

"ירדתי מהאוטו והלכתי לכיוון המדרכה, מהצד הקדמי של הרכב. לא ראיתי את ליאת. כשחזרתי לאוטו המחבל הגיע אלי מאחור, כשהידיים שלו פתוחות לצדדים, ואז אני רואה את הסכין שיש לו ביד. הוא מסתכל עלי וצועק לי בעברית 'בוא, בוא, יא בן זונה'.

"ניסיתי לבעוט בו, כדי להרחיק את הסכין ממני כמה שאפשר, והוא הצליח לדקור אותי ברגל. ניסיתי לתפוס לו את היד, והוא דקר אותי שוב. ואז הצלחתי להשתלט על פרק היד השמאלית שלו, שבה הוא אחז את הסכין".

 

•  •  •

בעת שעשת נאבק במחבל, בניהו ארזי (26), מנהל שירות לקוחות ברשת באג, שסיים את יום העבודה שלו מוקדם מהרגיל, שמע את זעקותיה של ליאת ורץ לעברה.

"עמדתי ליד מעבר חציה בצומת, במרחק של כמה עשרות מטרים מליאת. היה כבר חשוך, ומרחוק זה נראה כאילו גבר מכה ילדה. שמעתי אותה צורחת, 'תעזרו לי, תצילו אותי, הוא דוקר אותי'. המחשבה של פיגוע עברה לי בראש, אבל אמרתי לעצמי שאין סיכוי שזה הגיע לכאן. אני חושב שלקח למוח שלי מאית שנייה להבין שאכן מדובר בפיגוע.

"רצתי לכיוון ליאת, וראיתי שעדי נאבק עם המחבל. לא ידעתי מה לעשות - לעזור לילדה או לעזור לעדי, שנאבק על חייו. תפסתי את ליאת לרגע, הרגעתי אותה, אמרתי לה שהיא תהיה בסדר, והיא, בלי לאבד עשתונות לרגע, בגבורה ראויה להערצה, הספיקה להגיד לי שיש עוד שני חיילים פצועים בשטח. אם היא לא היתה מעבירה לי את האינפורמציה הזו, היה לוקח עוד הרבה זמן עד שהיו מגלים שהם שם בתעלה. המידע הזה הציל את החיים של החיילת.

"אמרתי לליאת להמשיך לרוץ לכיוון הצומת, וידאתי שהיא עושה את זה ושהיא לא מבולבלת ורצה בטעות בחזרה לכיוון המחבל, ואז רצתי לסייע לעדי".

ליאת: "רצתי כשאני כולי מלאה בדם, ואני זוכרת שראיתי את המכוניות ואת האנשים בתוכן, כולם בהלם, אף אחד לא פתח לי את הדלת ולא יצא לקראתי. חשבתי שאולי יש שם עוד מכוניות של מחבלים, אז לא ניסיתי גם להיכנס לשום רכב. עד שהגעתי למכונית לבנה, שישב בה זוג לא צעיר. הדלת נפתחה, וראיתי את החייל הפצוע שוכב בפנים, הוא צעק לי להיכנס מהר. אני זוכרת שעוד התנצלתי בפניהם שאני מלכלכת להם את האוטו עם כל הדם.

"זו היתה נסיעה הזויה. בני הזוג במכונית היו בלחץ נורא. הם ניסו להרגיע אותנו, וגם את עצמם. החייל הפצוע לא הפסיק לצעוק שמתפוצץ לו הראש, ושהוא שכח שם את הטלפון שלו ואת הנשק, ושהוא חייב לחזור לקחת אותו, כי יכעסו עליו בצבא. אני התחלתי להרגיש את הכאב מהדקירות, והתלוננתי כל הזמן שקשה לי לנשום. במקביל צעקתי על החייל שיירגע, כי כמעט הרגו אותנו עכשיו, ומה שמעניין אותו זה הטלפון והנשק?

"החייל המשיך להתלונן שכואב לו הראש. אמרתי לו שיעצום עיניים וינסה להירגע, אבל אז נזכרתי שבמכות ראש לא כדאי לעצום עיניים, אז הכרחתי אותו להישאר ער עד שהגענו לבית החולים הלל יפה בחדרה".

באותו זמן, עשת וארזי, ואיתם אזרח נוסף, הצליחו - בקושי רב - להכניע את המחבל. "סביב מקום הפיגוע התחילו להתקבץ אזרחים שרצו להרוג את המחבל", מספר עשת.

"שכבתי על הרצפה כשהוא עלי, אחרי שהצלחתי לבצע חניקה ונעילה שלמדתי מצפייה בטלוויזיה באמנות הלחימה המשולבת MMA. פתאום הגיע אדם מבוגר עם אבן ענקית ביד, ורצה לזרוק למחבל על הראש. למזלי הצלחתי למנוע את זה ממנו, כי האבן היתה פוגעת גם בי. אבל חטפתי מכה חזקה מהיד שלו, בארובת העין.

"אחר כך הגיע עוד אדם מבוגר עם אקדח, שצעק לכולם להתרחק כדי שהוא יירה במחבל. אין לי ספק שאם הוא היה יורה, גם אני הייתי נפגע, כי המחבל שכב עלי.

"אחרי שניות שנדמו כמו נצח, הגיע למקום אדם עם אזיקים. הוא לא לבש מדים, אבל זה לא עניין אותי באותו רגע, העיקר שהידיים של המחבל נאזקו והוא נוטרל".

ארזי רץ לחפש את החיילת הפצועה ששכבה בתעלה. "עצרתי בתחנה לאסוף את התיקים של ליאת ושל החיילים. היה חשוב לי להביא להם את החפצים שלהם. כשירדתי לתעלה זיהיתי את החיילת, היא היתה במצב קשה מאוד ואיבדה הרבה דם, לא ידעתי אם היא בחיים. מדדתי לה דופק והרגשתי שהוא חלש מאוד.

"הסתכלתי על הדיסקית שעל צווארה כדי לראות איך קוראים לה, ואז פשוט התחלתי לדבר אליה, בלי לדעת אם היא שומעת. בעיקר דאגתי להרגיע אותה ולהגיד לה שלא תדאג, שעכשיו היא בידיים טובות, ושהעזרה בדרך. היא לא הגיבה, אבל כשאחזתי בידה היא לחצה לי אותה חזק, ואז הרגשתי הקלה מסוימת. כשהאמבולנס הגיע, נסעתי איתה לבית החולים".

המחבל נלקח מהמקום. עשת פונה לבית החולים לטיפול בפצעי הדקירה, ושוחרר אחרי כמה שעות.

 

•  •  •

דורית, האישה שפינתה את ליאת לבית החולים, ביקשה מהנערה את מספר הטלפון של אמה. באותו זמן יעל היתה בקיסריה, עוזרת לחברה לעבור דירה.

"פתאום אני מקבלת טלפון ממספר לא מזוהה. אני עונה, והאישה מהעבר השני של הקו שואלת אותי בעדינות אם אני מכירה את ליאת. אמרתי לה שכן, זאת הבת שלי, והיא אמרה לי רק: 'תגיעי מהר לבית החולים. קחי מונית'. היא לא אמרה לי מה קרה, מה המצב של ליאת, ואני רק זוכרת שבכיתי וצעקתי בהיסטריה.

"גילי, הבת שלי, היתה איתי, ובדרך לרכב ראיתי מונית וביקשתי ממנה לעצור אותה. במהלך הנסיעה לבית החולים התקשרתי כמה פעמים לאישה לשאול מה קרה, אבל היא לא אמרה לי כלום. רק שמעתי אותה כל הזמן שואלת את האנשים סביבה 'יש כאן רופא שיכול לדבר עם האמא?'

"כבר חשבתי על הגרוע מכל, בקושי נשמתי. באיזשהו שלב שאלתי את נהג המונית אם היה פיגוע, והוא אמר לי שלא. בדיעבד התברר לי שהוא ידע, אבל איך מספרים דבר כזה לאמא".

אביה של ליאת, עופר, הנדסאי מכונות במקצועו, רכב על אופניו בשכונת מגוריו בחדרה כשהטלפון צלצל. "זו היתה אחותי, נגה. היא סיפרה לי שהיה פיגוע לא רחוק מהבית שלי. עניתי לה שלמיטב ידיעתי כולם בסדר, והמשכתי לרכוב. לא שיערתי שליאת היתה שם.

"חמש דקות אחר כך התקשרה גילי ואמרה לי להגיע דחוף להלל יפה. אז כבר עשיתי את החיבור בראש. לא ידעתי למה לצפות. מבחינתי הלכתי על התרחיש הגרוע מכל".

יעל: "כשהגעתי לבית החולים עם גילי, עופר עוד לא היה שם. פגשתי את דורית בכניסה לבית החולים, ורק צרחתי: 'איפה הבת שלי? תנו לי לראות אותה!'

"רצתי פנימה, לא ידעתי לאן לפנות ואיפה להתחיל לחפש. תוך כדי ריצה, מצאתי את עצמי עומדת ליד חדר הטראומה. היו שם הרבה אנשי אבטחה, וכך הבנתי שהיא שם.

"צרחתי להם שאני רוצה לראות את הילדה שלי. אמרתי לעצמי שאם אני לא מקבלת תשובה, אני מעיפה בכוח את המאבטח. נפלתי, ואנשים עזרו לי לקום. הרגעים האלה, שבהם את לא יודעת מה קורה לבת שלך, הם משתקים.

"כשדלת חדר הטראומה נפתחה, ראיתי את ליאת שוכבת שם על המיטה, בוכה, אבל כשהיא ראתה אותי היא חייכה אלי, כאילו ניסתה להרגיע אותי. היא היתה כולה מלאה בדם, עדיין לא הספיקו לתפור לה את הפצעים, אבל היא היתה גיבורה. הבנתי שהיא בסדר ונרגעתי. ישבנו שם שתינו ובכינו".

כבר למחרת שוחררה ליאת לביתה, להמשך ההחלמה וההתמודדות הפסיכולוגית עם השלכות האירוע. המשפחה המורחבת נהרה לבית החולים והמתינה מחוץ לחדר הטראומה. חברותיה, ששמעו שנפגעה, הציפו את הטלפון שלה בהודעות מודאגות. הן נאלצו לחכות עד ששוחררה מבית החולים כדי לפגוש אותה. 

"לא הסכמתי שכולם יבואו ויציפו אותה", אומרת יעל. "היא היתה זקוקה לשקט הזה כדי להירגע ולהתחיל לעכל את מה שעברה. הדקירות והכאבים מאוד החלישו אותה, היה לי חשוב שהיא תנוח".

מאז שהיא חזרה הביתה, הטלפונים לא מפסיקים לצלצל. "הבית מוצף באנשים", אומרת ליאת, "כולם רוצים לבוא לבקר. אמא ממש נאלצה לעשות לו"ז, מי מגיע ומתי, כדי שלא יבואו בבת אחת יותר מדי אנשים, וכדי שאני אספיק לנוח קצת בין הביקורים. גם המורים שלי ומנהלת בית הספר באו.

"בסך הכל, זה מאוד מחמם את הלב שאנשים רוצים לראות אותי, אבל יש בזה גם משהו מביך. אני לא רגילה לכל תשומת הלב הזו".

למרות שהפציעה גרמה לה להתנתק מהמתרחש בארץ, החברים ובני המשפחה עידכנו אותה על הפיגועים הנוספים שהתרחשו מאז. "אני מנסה לא להקיף את עצמי בזה, אבל חשוב לי לדעת. לא כל פרט, אלא בעיקר לשמוע שאף אחד לא מת ושהפצועים בסדר. קיוויתי שהפיגועים ייגמרו כבר.

"יש בי כעס על זה שהמצב הידרדר עד כדי כך. אני יצאתי בשלום, אבל לא לכולם היה מזל כזה. אני דואגת לחיילת, אוראל, ואם יש משהו שמשמח אותי, זה שהייתי שם. אין לי ספק שאם לא הייתי שם והוא לא היה רודף אחריי, הוא היה הורג את החיילת".

את מופתעת מהעוצמות שהיו לך, שגרמו לך לתפקד כמו שתיפקדת?

"אין לי הסבר למה פעלתי כמו שפעלתי, ואיך לא קפאתי. אני מניחה שחוג הקרקס שאני הולכת אליו כבר שלוש שנים ברציפות חיזק אותי, גם פיזית וגם מנטלית. העבודה האקרובטית בגובה כנראה חישלה אותי", היא מחייכת.

האם יעל: "היא גיבורה בעיניי. לאורך כל האירוע היא תיפקדה, הפעילה שיקול דעת ופעלה בתעצומות נפש ובכוחות שלא ניתנים לתיאור.

"היא עדיין סובלת מפצעי הדקירה שעוד לא החלימו, וקשה לה ללכת. יש לה ימים טובים וימים פחות טובים, גם מבחינת הכאבים וגם מבחינה נפשית. אני מרגישה שלאט לאט אירועי הערב ההוא מתחילים לחלחל, ובהמשך להחלמה הפיזית נתפנה לטפל בנפש, שחוותה טראומה רצינית". 

ליאת: "אני לא רואה את עצמי כגיבורה. עדי ובניהו גיבורים, כי הם נכנסו אל הסכנה מתוך ידיעה שהם מסתכנים. אני בסך הכל הייתי שם והייתי צריכה לשרוד. הם היו המלאכים השומרים שלי".

אתם בקשר?

"כן, אני מרגישה שהפיגוע הזה חיבר בינינו. בסוף השבוע האחרון הם באו אלי הביתה ביחד, כדי לעזור לי לשחזר פרט אחרי פרט. אפילו בנינו תחנת אוטובוס מאולתרת מקרטונים, כדי להמחיש את הסיטואציה. כל יום מתגלים עוד פרטים שעושים לי סדר ועוזרים לי לראות את התמונה הגדולה. אני מקווה שבקרוב אוכל לשים את האירוע הזה מאחוריי".

עשת: "לדעתי ליאת מדהימה, ואני עשיתי את מה שמצופה מאיתנו כאזרחים. לרגע לא חשבתי על עצמי. כל מה שעבר לי בראש זה לנטרל את המחבל, כדי שלא יפגע בעוד אנשים.

"אחד הדברים שהכי כואבים לי, ואיתם קשה לי להשלים, הוא ההתלהמות והרצון לנקמה שיש בציבור. ברגע שהמחבל נוטרל, לי לא היה שום רצון לרוצץ את גולגולתו. בזמן האירוע לא הייתי מהסס וחושב שנייה נוספת אם הייתי יודע שזה יעזור, אבל מרגע שהכל הסתיים, לא היה בכך שום טעם.

"אנחנו מדינת חוק, ולא ייתכן שכל אחד ייקח את החוק לידיים, וחפים מפשע ייהרגו. צריך להרגיע את הכאוס והבלאגן שנוצר, ולא ללבות אותם עם זעם ונקמה".

ליאת: "היהודים מפחדים לצאת מהבית בגלל הפיגועים, הערבים שחיים פה סביבי מפחדים לצאת מהבית כדי שיהודים לא יפגעו בהם, ואני בסך הכל רוצה שיגיע כבר השקט. שאף אחד לא יצטרך יותר אף פעם לפחד לצאת מהבית". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו