אנשי הצללים

יום שני בצהריים. הכוח של רפ"ק י' מיחידת המסתערבים (ימ"ס) של משמר הגבול בירושלים נמצא ליד ביתו של מחבל בכפר ג'בל מוכבר. המחבל, מוסטפא חטיב, דקר בבוקר שוטר מג"ב וחוסל באירוע.

הלוחמים של י' נכנסים לכפר לבצע חיפוש ולאבטח את אנשי השב"כ, שבאים לתחקר את המשפחה. בלילה הם עצרו פעילי חמאס בכפרים ליד ירושלים. משם נסעו לזירות הטרור בבירה. עכשיו הם כאן.

סוכת האבלים שהוקמה ליד הבית הומה מנחמים. לוחמי היחידה דרוכים, חדים, לא מסירים את העיניים מהקהל הרב, שמא תהיה התפרצות. התפרצויות כאלו ניצתות בן־רגע.

י' (39) הוא אדם חסון, גבוה, בעל פנים נעימות. גרוש, מתגורר במרכז עם בת זוגו, אב לילדה בת 10 ולילד בן 7. עשרים שנה במג"ב, התחיל בענף לוחמה בטרור, עבר לימ"ס דרום, והיום הוא מפקד פלגה בימ"ס ירושלים. שומר על העיר ש"נכנסה לי לנשמה" ועל המדינה שערכיה זורמים בכל וריד בגופו.

הודעה מתקבלת בקשר: להגיע לאזור המטה הארצי, היה פיגוע דקירה. מתחילים לזוז. בדרך מגיעה הודעה שהמחבל נוטרל. חוזרים לכפר. ושוב דקירה במרכז העיר. ושוב הקפצה. ושוב הודעה שהמחבל נוטרל, וחזרה לכפר. שיגרה של טרור.

חלק מהפעילות הם עושים בהסוואה, לבושים כמו המקומיים. ג'ינס משופשף, טי־שרט פשוטה. נטמעים בתוך ההמון המשולהב שמשליך אבנים, רואים מנגד את השוטרים והלוחמים סופגים את מטר האבנים ובקבוקי התבערה, ואז, בתוך שניות, שולפים את האקדחים, לוכדים את ראשי המתפרעים ומעבירים אותם לידי כוחות הביטחון. רק אז יעטו את הרעלה, כיסוי פנים שחור עם חורים לעיניים, וייעלמו בחזרה אל הצללים.

הפלשתינים, שמנסים נואשות לזהות את המסתערבים, קראו בעבר לאנשיהם להכניס את החולצות לתוך המכנסיים, כדי שיהיה אפשר לראות מי מחזיק אקדח ולאתר כל אדם שהם לא מכירים ונראה חריג בנוף. מפקד היחידה, סנ"צ צ', מספר על פעמים רבות שבהן נזרקו אבנים ובקבוקי תבערה על רכבים פלשתיניים בטעות, כי הזורקים חשבו שמדובר במסתערבים.

"הם כמו הילדים שלי"

ימ"ס ירושלים, הנחשבת ליחידת עילית של משטרת ישראל ומשמר הגבול, הוקמה ב־1995 והצטרפה לימ"ס עזה ולימ"ס איו"ש. היא נטלה חלק חשוב בסיכול פיגועים בימי האינתיפאדה השנייה, כשלכדה עשרות חוליות טרור, לעיתים דקות לפני פיגוע. היחידה ולוחמיה זכו בצל"שים ובעיטורים רבים על מבצעים מצילי חיים, תוך גילוי אומץ לב וחירוף נפש.

בשבועיים האחרונים הם עובדים 20-18 שעות ביממה. נחים שעות ספורות, אם בכלל. הם שם בנקודות הכי חמות, בהתפרעויות הכי גדולות, סופגים בקבוקי תבערה, אבנים, לעיתים ירי מנשק חם. בימים האחרונים הופצה ברשתות החברתיות הערביות תמונה שבה נראות, לכאורה, פניהם החשופות.

בשבועיים האחרונים נפצעו חמישה מלוחמי היחידה בפעולות שונות, רובם באורח בינוני. לא שמעתם עליהם. חלקם עדיין מאושפזים בבתי החולים. "בשבילי", אומר רפ"ק י', "הם כמו הילדים שלי. האחריות שלי היא להחזיר אותם בשלום בכל מחיר".

הימ"ס במזרח ירושלים, השבוע. בשבועיים האחרונים נפצעו חמישה מלוחמי היחידה בפעולות שונות // צילום: זיו קורן

לא רק ללוחמים שלו הוא חרד. "כל אירוע חבלני, כל דקירה, אנחנו מרגישים אצלנו בגוף. אוכלים את עצמנו שלא היינו שם לפני, כדי למנוע את זה. בשבועות כאלו, זאת מועקה שלא נפסקת. ואתה מוכן לעשות הכל כדי שזה לא יקרה. לא לראות את הבית, לא לאכול, לא לישון, רק לתת את המענה. להציל עוד אדם, עוד ילד, עוד שוטר".

הגיל הממוצע של הלוחמים הוא 29. כולם בוגרי יחידות מיוחדות בצה"ל ובמג"ב. יש כאן לוחמים מכל גוני האוכלוסייה, מכל חלקי הארץ. חלקם פועלים במדים, במארבים ובמעצרים, חלקם מסתערבים שנטמעים בכפרים. רובם נשואים.

צ' (42) מפקד על היחידה שלוש שנים, אחרי 17 שנה בימ"מ. שוב ושוב הוא חוזר על המשפט "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט". זו לא קלישאה אצלו.

הוא גר בשרון עם אשתו וחמשת ילדיהם. לפני חודשיים נולדו לו תאומות. "אני מאמין שיש לנו נשים שפשוט שמות הכל בשבילנו", הוא מחייך.

"לכל יחידה צבאית יש אמצעי לחימה, אצלנו יש בעיקר אנשים, אנשים, אנשים. הם עושים משימות לפעמים 24 שעות ברצף, לא רואים את הבית ונותנים את כל־כולם". 75 אחוזים מהלוחמים הם אנשי קבע, השאר בשירות סדיר. "וזה גורם לסדירים להיות מעולים, כי הם עובדים עם אנשי קבע, וברגע שהם מגיעים, הם מקבלים את כל הניסיון של המפקדים שלהם. היחידה הזאת היא משפחה".

קוד לכל סימטה

כדי להתקבל ליחידה הם עוברים טירונות במג"ב, קורס מ"כים, קורס ימ"ס והשלמת יחידה, מסלול של שנה. לכל אחת מיחידות המסתערבים יש השלמה נפרדת, בגלל תנאי השטח והאוכלוסייה, שמשתנים בין האזורים.

הם פועלים בשיתוף פעולה הדוק עם השב"כ וצה"ל. "מרבית הפשיעה בירושלים מגיעה מתוך איו"ש", אומר צ'. "אנחנו מקבלים מודיעין לגבי אדם מסוים או קבוצת אנשים, אוספים מידע בכפרים, ויוצאים לשטח כדי לעצור אותם ולהביא אותם לפה לתת את הדין".

את המקומות בשטח הם זוכרים באמצעות קודים. לכל רחוב, סימטה, צומת, בית - יש קוד. הלוחמים מכירים את הקודים בעל פה, וכך יכול כל אחד לדעת בכל רגע את המיקום המדויק שבו נמצאים לוחמים, את היעד ואת דרכי המילוט.

"כשקורה משהו, אני יודע לתת מענה", אומר צ'. "זאת אחת מנקודות החוזק שלנו. אנחנו מכירים את האוכלוסייה, יודעים בדיוק איפה האנשים גרים, למי הם קשורים, איפה נגמר השטח של חמולה אחת ומתחיל השטח של חמולה אחרת, מי עוסק בפלילים, מי עוסק בפח"ע. לומדים להכיר את הכל, בדיוק כמו התושבים.

"אם אני לא אהיה בשטח, אני לא אספיק להגיב. אז אני כל הזמן בשטח.

"נוצר מצב שבו אתה יושב לפעמים ארבע־חמש שעות במארב, ויש לך שנייה אחת כדי לקלוט שעכשיו מישהו זרק בקת"ב, ואתה קופץ עליו ומבצע את המעצר על חם, אתה ממש תופס אותו בידיים. לא משתמשים בנשק, אלא אם כן אין דרך אחרת לבצע את המעצר.

"היכולת לתפוס את המפגע בלי שאפילו השכנים ישמעו היא יכולת אסטרטגית, כי אתה לא גורר בלתי מעורבים ונותן להם להמשיך את שיגרת החיים. אתה צריך לדעת להיכנס לתוך המרקם העדין הזה ולבצע מעצר בלי לעשות נזק גדול למי שהוא בסדר, למי שבא לעבוד, שהולך לבית ספר, לאזרח הנורמטיבי".

בתחילת אוקטובר, לאחר החלטת הממשלה על הריסת בתי מחבלים, הם איבטחו את הכוח שהרס את בית המחבל מוחמד נאיף ג'עאביס, שרצח בשנה שעברה את הרב אברהם וואלעס עם דחפור בירושלים. הם השתתפו גם באטימת חדר בביתו של המחבל מועתז איברהים ח'ליל חג'אזי, שירה בפעיל הימין יהודה גליק לפני כשנה במרכז בגין בירושלים. 

"בכל פיגוע בירושלים אנחנו דואגים להגיע מייד לבתי המחבלים כדי לבצע מעצרים", אומר צ'. "בימים האחרונים לא משנה כמה עבודה היתה, הגענו לבתים. גם כשזרקו עלינו מטענים, אבנים ובקת"בים, גם כשניסו לחסום צירים בפחי אשפה גדולים וצמיגים בוערים. באוכלוסייה הערבית יודעים שברגע שמישהו ביצע פיגוע, אנחנו נגיע אליו, והם נערכים לזה".

הוא מונה בגאווה את הישגי היחידה בשנה שעברה. יותר מ־400 מעצרים של פורעי חוק, סוחרי נשק, סוחרי סמים, מפגעים. הם לכדו חוליות חמאס שתיכננו לבצע פיגוע טרור בחגים באזור ירושלים. עצרו כמה חוליות ירי בכפרים שמסביב לירושלים, שירו לעבר שכונת רמת שלמה ונוף ציון וזרקו מטענים אל רכבי האבטחה.

גם במבצע שובו אחים ובצוק איתן הם היו בשטח, עצרו פעילי חמאס באיו"ש. ב־2015 כבר ביצעו יותר מ־300 מעצרים, רבים מהם באירועים האחרונים.

פעילות בג'בל מוכבר, בכניסה לבית מחבל שביצע פיגוע דקירה בשער האריות // צילום: זיו קורן

החשיפה לא קלה להם. היחידה, השומרת על חשאיות, פועלת באזורים הכי רגישים, והאויב מאזין. מצד שני, מדגיש צ', "חשוב לי שהלוחמים יידעו שאזרחי המדינה מעריכים אותם".

"היחידה הזאת היא יחידה של מקצוענים בלי פחד", אומר רפ"ק ו' (36), סגן המפקד, שהגיע לימ"ס ירושלים לפני שמונה חודשים, אחרי שנים ארוכות בימ"ס איו"ש. "מצאתי כאן יחידה של מקצוענים עם הרבה צניעות וערכיות, והרבה משפחתיות. אנשים פה בתחושה של מגויסות למשימה, בלי שאלות. בכל מקום, בכל פעילות, היחידה שם. ואנשים שמחים לעשות כל פעילות. מה שמניע את האנשים זו השליחות".

מפקד מג"ב ירושלים, תנ"צ יזהר פלד, קורא להם "שוברי שוויון" בכל הקשור ללחימה בטרור. "אלה לוחמים שהם מלח הארץ, טובי בנינו, שרצים 24/7 בסמטאות של ירושלים ויודעים לטפל בנקודות הכי בעייתיות של העיר הזו, בין שזה קשור לטרור ובין שלפלילים. הם מגינים בגופם על המדינה, הרחק מעיני הציבור, בלי תהילה, בצניעות, ועם הרבה אמביציה ותחושה של שליחות. אשרי העם שאלו בניו".

ג'ינס וזיפים הם התחפושת

לפגישה איתם, שמתקיימת בבסיס הסודי של היחידה בירושלים, הם באים בלבוש אזרחי, אחרי שעות ארוכות בשטח. חלקם עם זיפים, פרט חשוב בהסתוות באוכלוסיית הכפרים הערביים. מאוחר יותר, כשיוקפצו שוב לטפל במפרי סדר באחד הכפרים שליד ירושלים, יחליפו את הבגדים: חלקם ילבשו את המדים הירוקים, האחרים יחליפו לג'ינס מהוה, חולצה קצרה ונעלי ספורט מיושנות. הכל בהתאם לכפר שאליו ייכנסו.

"כששירתתי בגיזרת שכם, המסתערבים נתפסו על ידי האוכלוסייה כסוג של שדים", אומר ו'. "כאלה שלא נמצאים פיזית במקום, אבל נמצאים בכל מקום. כשאתה בשטח, חלק מהאוכלוסייה, חלק מהנוף, אתה יכול לפעול הכי טוב".

טון הדיבור שלהם רגוע, בוטח. כולם כמובן דוברי ערבית על בורייה. המבטא הערבי משתחל לעיתים לדברים שלהם, מבלי משים.

המילה פחד לא מוזכרת כאן. "הפחד הכי גדול הוא לא לעמוד במשימה", אומר י'. "זה דורך אותך. עושה אותך יותר ערני, חד, נחוש.

"יש אירועים שבהם אתה יודע שלא בטוח שתחזור מהם הביתה. למשל, כשאתה נכנס לפעילות וזורקים עליך מטענים. מטען ראשון מתפוצץ לא רחוק ממך, והשני מתפוצץ לא רחוק ממך, והשלישי נופל לך בין הרגליים, ולא מתפוצץ. באירוע עצמו זה לא מזיז. אני רואה אותו על הרגל, ואני חוזר לשמור על הלוחמים. רק אחר כך, כשאתה לבד ויש לך קצת זמן לעצמך, לפעמים אפילו אחרי כמה ימים, במקלחת למשל, אתה מתחיל להריץ בראש מה עברת.

"גם ת' היה באירוע שנחתו לו בלוקים על הראש, אבל זה לא עצר אותנו מלבצע את המשימה. לא משנה איזה איום יהיה עלינו, אנחנו את המשימה נבצע".

צ': "כולנו טועים, כולנו בני אדם. אבל כשיש פעילויות שאתה לא מצליח לבצע על הצד הטוב ביותר, תחושת האכזבה נשארת איתך הרבה זמן. ואז החוכמה הגדולה היא ללמוד מהאירוע הזה, כדי להצליח יותר בפעם הבאה".

ת' (40) נשוי ואב לשלוש בנות, בנות 14, 11 ו־4. גם הוא, כרבים מחבריו, גר במרכז. בצבא שירת כמסתערב ביחידת שמשון של פיקוד הדרום, שפורקה ב־1996. אז גם הכיר את אשתו. "אם לא הייתי מכיר אותה אז, היא לא היתה איתי היום. היא ידעה שזה התפקיד שלי בחיים, שזאת האידיאולוגיה שלי, לעשות הכל בשביל המדינה".

מבנה גופו רזה, זיפים על פניו. בעיניו הכהות יש מבט חד, מפוקס. ב־98' השתחרר, ניסה לעבוד כאיש שיווק, אבל לא מצא את עצמו.

"אחרי חומת מגן הבנתי שזה פשוט לא מסתדר. ב־2002 התגייסתי למג"ב, ומאז אני פה, בירושלים. אני בא לעבודה ביום ראשון, וכמעט כל יום בבית - כמעט ביום ראשון, כמעט ביום שני, כמעט ביום שלישי. אבל אשתי יודעת שאני נשאר בעבודה כי זה התפקיד שלי".

לפני כל פעילות הוא נוהג לעלות בקשר מול החבר'ה. "אני תמיד אומר, 'בשם השם נעשה ונצליח'. ואני מאמין בזה". 

י' מספר שלפני פעילות הוא מניח תפילין. "אני מניח כל בוקר, אבל אני גם חייב את הרגע הזה של עצמי, לפני שאני יוצא. בשביל תחושת הביטחון".

לא תמיד הם הולכים עם כאפיות. "צריך לשבור את המיתוס הזה", מחייך צ', "כאפיות הן חריגות בכפרים הערביים. לכל טריטוריה יש כללים משלה, לבוש משלה, ואנחנו מתאימים את עצמנו. השכן שגר דירה מעל המחבל יכול לישון כל הלילה בשקט, לקום בבוקר וללכת לעבודה, בלי לדעת שבדירה מתחתיו היה מעצר בלילה. אנחנו הצל של כל אירוע ויוצאים לאור רק כשהאירוע עצמו קורה".

הקפצה אחרי הצום

בערב יום כיפור האחרון קיבלה היחידה הודעה על מעצר שאמור להתבצע במוצאי החג. הם היו צריכים להיכנס לפאתי הכפר צור באהר ולשלוף משם ארבעה חשודים בזריקת האבנים על הכביש שבין ארמון הנציב לרמת רחל בערב ראש השנה, פיגוע שבו נהרג אלכסנדר לבלוביץ'.

עם צאת הצום הגיע הצוות של י' לבסיס. "אתה בא אחרי צום, ואתה מקפיץ אנשים מהבית, אבל כשאתה מבין שאתה עושה את זה כדי לסגור את החשבון עם מחבלים שעשו פיגוע מאוד קשה, אתה מרגיש שליחות. אתה רק רוצה להגיע לשם כמה שיותר מהר ולעצור אותם, לסגור את המעגל הזה, בעיקר בשביל המשפחה.

"כי כשמשפחה נפגעת, היא מצפה מכוחות הביטחון להגיע לאנשים האלה, ומהר. כל עוד היא יודעת שמי שפגע בקרובים שלה עדיין מסתובב בחוץ, זה כואב. ואז אתה עוצר אותם, וזאת ההרגשה הכי טובה". 

בתפקידו הקודם, בימ"ס איו"ש, ביצע ו' פעילות שבה נטמע באוכלוסייה במשך שלושה חודשים. "אתה יוצא ונכנס, מפתח יחסים עם חלק מהאנשים, לומד את התשתיות, ואתה עובד כבודד. המעטפות ששומרות עליך לא כל כך קרובות, ואתה בשטח לבד. אבל אתה יודע תמיד ששומרים עליך, שיש לך על מי לסמוך". 

י': "כשאתה בפנים, ואתה לקראת ביצוע משימה כסמוי, אתה לבד". 

ת': "כשאתה בפנים, אתה מאוד לבד. אתה יודע שסביבך יש אנשים ששומרים עליך, כי אין מצב שתישאר לבד בשטח מסוים, אבל הרגשת הבדידות בהחלט קיימת. אתה מתהלך לבד בתוך כפר, בסמטאות צרות, בתוך המון משולהב של מיידי אבנים ובקבוקי תבערה. אתה מבין שאין לך שנייה לפספס ומתביית על מפר הסדר המרכזי, זה שמתסיס ומהווה את הסיכון הגדול ביותר. אתה כל הזמן דרוך ומוכן למעצר.

"כן, אתה חלק מהנוף וזורק איתם אבנים, מתנהג כמוהם, עד לשנייה שאתה מבצע את המעצר. התפקיד שלך מסתיים בדיוק בשנייה שהכוח הגלוי שם את הידיים על העצור, בשנייה הזאת אתה נעלם. עד אז, אתה לבד".

בגלל הסודיות הגבוהה, אין להם עם מי לחלוק את מה שעובר עליהם, אלא זה עם זה. גם בשיחות עם האישה הם ממעטים בפרטים. לכן זר לא יבין את אחוות היחידה כאן.

"לילדים שלי אני רק אומר שאבא שוטר", מספר ת'. "רק עכשיו הגדולה שלי, בת ה־14, מתחילה לשאול יותר שאלות מה אני עושה בעבודה. לאט־לאט היא מבינה ושואלת יותר ויותר שאלות, אבל לא תמיד אני יכול לענות עליהן". 

י': "גם לאמא שלי אני לא מספר בדיוק מה אני עושה. אני לא רוצה לחשוף את עצמי למשפחה ולאנשים הקרובים אלי, גם בגלל הסודיות אבל בעיקר שלא ידאגו. אז החברים מהעבודה הם המשפחה השנייה שלי. ככה, אם יש לך נפילה, תמיד יהיה מי שירים אותך".

הגברים הקשוחים מתרככים קצת כשהם מדברים על הילדים. ארשת הפנים משתנה, המבע בעיניים מתרכך, והם מפריחים לאוויר בדיחות שעוזרות להם להתמודד, בנוסח "מתי הילדים האלו גדלו בכלל?"

"כשיש לי זמן לחזור הביתה, אני נקרע", י' משפיל מבט. "אני גרוש, ואני יכול לראות את הילדים בימים מסוימים בשבוע, אבל לא תמיד אני מצליח לחזור הביתה בימים האלה".

לוחמי היחידה בפעולה. "אנשים פה בתחושה של מגויסות למשימה, בלי שאלות. בכל מקום" // צילום: זיו קורן

הוא מראה לי את הסמס שקיבל, והלב מתכווץ. "גרושתי שלחה לי הודעה שיש לבן שלי מפגש כיתתי השבוע, ולצערי אני יודע שלא אוכל לבוא לזה. אני יודע שילדים זקוקים ליחס, כי עדיין, אני אבא, אבל אני לא תמיד מצליח לייצר את זה.

"ויש מצבים שאתה מפספס את התקופות הכי יפות של הילדים. בית ספר, מסיבות, חוגים, ואתה לא שם, אתה במקום אחר. אתה מבין את זה שאתה לא יכול להיות שם, אתה לוקח את זה בחשבון. אבל זה עדיין כואב".

ת': "לפעמים אני מגיע הביתה באמצע הלילה, והבית חשוך, ואני הולך להציץ על הילדים ישנים, ועל אשתי, והולך לישון בסלון כדי לא להפריע להם. ואחרי כמה שעות אני חייב לחזור לעבודה". 

"כשאני מגיע הביתה, בעיקר בסופי שבוע, אני משקיע את כל כולי בילדים", אומר ו'. הוא נשוי ואב לשלושה - ילד בן 4 וחצי ותאומים בני כמעט שנה. "אם יש לי קצת זמן עם המשפחה, אז אני אקום בלילה, ואחליף חיתולים, ואעשה כל מה שצריך. מגיע להם שאעשה בשבילם הכל במעט הזמן שאני איתם".

י': "אתה לא מצליח לייצר שיגרה. הכל פה תחת לחץ יומיומי, דינמיקה מהירה. אירועים שקורים בשנייה. היו לי ימים שלא אכלתי יום שלם, כי לא היה זמן, שלא ישנתי יומיים רצופים, כמו בסוף השבוע האחרון, כי היינו כל הזמן בכוננות.

"אין לך יכולת לקחת קצת זמן לעצמך, אפילו לא להרים טלפון לילדים לאחל להם שבת שלום. למזלי, הם מתכתבים איתי בווטסאפ לפעמים".

batchene@israelhayom.co.il

מול אחמד מהבלוק

רגע אחרי העיקול, מגיעה מהלומה: מטר של אבנים יורד עלינו, מלווה בעשרות בקבוקי תבערה, שמתנפצים על הקירות מסביב. רעול פנים מגיח מפינה אפלה במורד הכביש • זיו קורן התלווה ליום עם לוחמי הימ"ס

מעצר פעיל חמאס בשכונת ג'בל מוכבר // צילום: זיו קורןטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו