סוף סוף הגיע גם אלינו "החבֵרה הגאונה" (בתרגומו המצוין כתמיד של אלון אלטרס), ראשון מרביעיית הרומנים הנפוליטניים מאת אלנה פרנטה האיטלקייה. עם השנים פרנטה הפכה לאחת הסופרות המדוברות והמצליחות בעולם למרות - ואולי גם בגלל - הבחירה לחתום בפסבדונים תוך כדי סירוב לחשוף את זהותה בפני הקהל הסקרן.
כמו מדרון חלקלק, קריאה ברומן מאת פרנטה כמעט בהכרח גוררת התייחסות ל"ימי הנטישה" הנהדר, הרומן שפורסם ב־2002 והפך אותה מהבטחה לתופעה. "ימי הנטישה" נפתח בשבר - גבר קם ועוזב את אשתו וילדיו בערב אחד, בעיצומה של שיגרה, לכאורה ללא שום סיבה.
גם "החברה הגאונה" נובע מתוך שבר: לילה צ'ירולו, בת 66, שמעולם לא יצאה מתחומי נאפולי, נעלמת יום אחד; לא רק מסמכיה ותעודותיה נעלמים איתה, היא אף גוזרת את עצמה מתוך תצלומיה באקט בוטה של מחיקה. וכמו ב"ימי הנטישה", שם נותרת אולגה, גיבורת הרומן, לאסוף את השברים, גם כאן נודד הפוקוס לזו שנותרה מאחור - אלנה גרקו, סופרת וחברת ילדות של לילה זה 60 שנה, מתרעמת על מעשה הנטישה ובתגובה מתריסה פונה לכתוב את סיפורן המשותף כדי "להחזיר" את לילה בכוח המילה הכתובה. "החברה הגאונה", הראשון במחזור, מתחקה אחר עשור מחייהן - מגיל 6 ועד 16 בנאפולי של שנות ה־50.
"ימי הנטישה" הניח את היסודות לפואטיקה הייחודית של פרנטה: עיסוק תכוף ועקבי בנשיות על כל צדדיה, כאשר הטון - חף מרגשנות, נרתע מסנטימנטליות, חסכוני, ענייני לפעמים - מנוגד לנטייה לרדת לנבכי הפן המטריד, החשוף עד קצות העצבים והאפל לעיתים של נשיות זו. הניגוד הזה מקביל לסתירה המובנית בכל הגיבורות של פרנטה: מצד אחד יסוד מוצק ויציב ששורד תמיד כדי לספר את הסיפור; מצד אחר, הנשיות שנמצאת תמיד במצב של לישה והיעשות. המפגש עם הזולת והסביבה משפיע על הנשיות הזו עמוקות, אך גם מותיר בה פצעים; וכך היא נפרמת ונבנית, מתרסקת ונוסקת, מתפוררת ונבנית מחדש.
כריכת הספר
ב"החברה הגאונה" הסתירות הללו והמימד האלים הנלווה להן נוצקים לתוך שכונת העוני הנפוליטנית ובהתאם עוברים טרנספורמציה. "ימי הנטישה" מתרחש ברובו בחלל הבית והבניין ורק לעיתים פורץ לרחוב, ובהתאם לכך האלימות שבו כבושה, מוחנקת ומתפרצת בצוק העיתים או בשגגה (כמו הסצנה הנודעת שבה מגישה הגיבורה לבעלה שעזב פסטה ברוטב עגבניות, שרסיסי זכוכית נקלעו לתוכה במקרה, או שלא במקרה). ב"החברה הגאונה", לעומת זאת, האלימות לא זקוקה לטריגר: היא ארוגה לתוך חצרות הבתים, היחסים המשפחתיים, בית הספר, אירועים חגיגיים וקשרים רומנטיים ומתהלכת בתוכם נינוחה וגלוית פנים.
"חיינו בעולם שילדים ומבוגרים נפצעו בו לעיתים קרובות, והפציעות שתתו דם, ואחר כך הן היו מתמלאות מוגלה, ולפעמים אנשים מתו", מספרת אלנה גרקו ומייד מתברר שאותן פציעות, חמורות ככל שתהיינה, מעולם לא מוגבלות לגוף אלא מתפשטות אל תחום הנפש במרחב ששחיתות, הפקרות, נחשלות ובערות הן מנת חלקו. במקום כזה התנועה שמבצעות הנערות נעה לשני כיוונים: הראשון - החוצה; הרחק מהגורל המוכה והדל של אימותיהן. השני - פנימה; זו מול זו וזו כנגד זו, תוך כדי רצון להתנתק ולבנות אישיות עצמאית המתעלה על זו של חברתה ובה בעת תוך כדי תשוקה הדדית להתמזג, להיטמע בתוך האדם האחד שמעניק למציאות את טעמה המיוחד ומשמעות למנוסה ממנה.
"נשים קטנות", הקלאסיקה שבה לילה ואלנה קוראות בהיחבא כדי לשפר את כישורי השפה שלהן ולברוח לעולמות אחרים, משמש מדריך וגם צל למערכת היחסים הסבוכה הנטווית ביניהן - אחיות ויריבות, אוהבות ואויבות. המטוטלת נעה בין הצלחת האחת לכישלון האחרת ודוחפת את העלילה קדימה. וככל שמערכת היחסים מתעבה ומתהדקת, גם הפרצופים שמקיפים את אלנה ולילה מתחדדים ומתעגלים לכדי קהילה, שכונה, עולם שחובה להביס - בין שעל ידי ניתוק מוחלט ממנו, ובין שלהפך - על ידי התחפרות והיצמדות לכוחות חזקים בתוכו. השאלה שמענה את שתי הגיבורות היא רק כיצד.
התיאור של פרנטה את שיגרת החיים בשכונה, ששמה לא מוזכר, אך אין ספק שהיא נטועה במציאות, מזכיר במובן מסוים את גל הניאו־ריאליזם האיטלקי שפרח ודעך במקביל לנקודת הזמן שבה נפתחת העלילה. זה ניכר בתיאור הפרטני והאמין של האפרוריות הדלה ובהתנגשות החוזרת בין הפרט ושאיפותיו ובין המציאות, על משמעויותיה הכלכליות, החברתיות והפוליטיות. אך לרגעים, מתוך השיגרה, במסגרת מאורע סתמי לכאורה - חידון כיתתי או מסיבת גג קטנה - לפתע, כאילו בלי סיבה, המציאות הופכת מתוחה מנשוא, הדף הופך דחוס, המילים משתדלות לשמור על איפוק והכאוס אורב כצל מעבר לפינה. זהו המימד המהפנט ברומן ולטעמי בכתיבתה של פרנטה בכלל, והרגעים המדודים שבהם הוא מגיח לתוך "החברה הגאונה" מעניקים לספר את טביעתו הייחודית.
לעומת זאת, עם התמשכות העלילה, קשה שלא להבחין בבחירה המפתיעה של פרנטה להכביר מילים והסברים על מהלכיהן, מצבן ורחשי ליבן של הדמויות, בעיקר ככל שנוגע הדבר ליחסיהן הסבוכים של אלנה ולילה. כאילו בשלב מסוים, שקשה להניח עליו את האצבע אך הוא ממוקם בכמחצית הרומן, האמון שנותנת פרנטה בקורא מתמעט והיא טורחת להסביר לו בארכנות בלתי אופיינית את המוטיבציות מאחורי מעשי הגיבורות ותוצאותיהם. זו נטייה מתסכלת למדי ולעיתים פוגמת בחוויית הקריאה, שכן תיאור־יתר שכזה, אחרי היכרות כה מעמיקה עם הדמויות, עולמן ומניעיהן, דוחק את הקורא הצידה ומרחיק אותו.
ועדיין - "החברה הגאונה" הוא רומן מרתק ועתיר רבדים, הן בפני עצמו והן כחלק ראשון במסע ספרותי, שאני מצפה מאוד להמשכו.
* * *
דמדומים ממין זכר
לרגל עשור לצאת הספר הראשון בסידרת הפנטזיה "דמדומים", סטפני מאייר שינתה את המגדר של הגיבורה
מעריצי "דמדומים", סידרת ספרי הפנטזיה שסחפה אחריה מיליוני מעריצים, חוגגים בימים אלה עשור לצאת הספר הראשון בסידרה לאור. לרגל המאורע, מחברת הסידרה, סטפני מאייר, החליטה להוציא לאור מחדש את רב־המכר המקורי, רק עם טוויסט בעלילה: הנערה בלה במקור היא עתה נער בשם ביו, והערפד האלמותי אדוארד הוא נערה צמחונית ובת־תמותה בשם אדית.
מאייר, שהתארחה בתוכנית "בוקר טוב אמריקה" ביום שלישי האחרון, אמרה שאת ההשראה להחלפה המגדרית קיבלה מקוראים, בעת שחתמה על ספרם. לדבריה, הקוראים טענו שבלה קצת יותר מדי "עלמה במצוקה", לטעמם. כמו כן, בדומה להבחנה של הקוראים, לא מעט ביקורות האשימו את סידרת הספרים של מאייר בסקסיסטיות, כך שהטוויסט המגדרי המדובר, פרט לתכליתו היחצנית, גם עונה תשובה מוחצת למבקרים.
הרומן החדש "חיים ומוות: דמדומים - מדומיין מחדש" שמכיל 442 עמודים, מגולל למעשה את אותו הסיפור בדיוק, פרט כאמור לשינוי מגדרי של הגיבורים, שלטענת מאייר אינו יוצר כמעט הבדל. "ככל שהסיפור מתקדם כך זה יותר משתנה בגלל אופיין של הדמויות, אבל זה מתחיל כמעט אותו הדבר, ובאמת, זה אותו הסיפור", אמרה מאייר, "זה פשוט סיפור אהבה, ולא משנה מי הבחור ומי הבחורה, זה עדיין עובד".
מאייר, שנבחרה ב־2008 לסופרת השנה של "USA TODAY", הוסיפה כי ספרה החדש הוא תשובתה לביקורות הרבות על הסטריאוטיפיות שבה לוקים גיבורי סידרת "דמדומים". "זה תמיד הפריע לי", אמרה מאייר, "בגלל שכל אחד שיהיה בקירבת גיבורי־על יהיה במצוקה. ואז חשבתי לעצמי, 'מה יהיה אם נהפוך את זה ונראה איך הבחור יסתדר', וזה בערך אותו הדבר".
הספר הראשון של מאייר, שראה אור ב־2005, גרר אחריו שלושה ספרי המשך וחמישה סרטים שוברי קופות, אבל הסופרת לא רואה את ספרה החדש מעובד בעתיד לסרט. אפשר להבין את הסקפטיות של מאייר; אחרי הכל, נדמה שהרומן "חיים ומוות: דמדומים - מדומיין מחדש" הוא תעלול יחצני, או לכל היותר התנצחות עם המבקרים
יונה אשרוב
* * *
שומר מסורת
התרגום הרומי ל"איליאדה" מוכר כ"איליאס לטינה" ¬ תרגומו לעברית הוא נכס חשוב ומרגש
עיר אדירה, תוססת, מרכז הכוח והתרבות של העולם המוכר - זו רומא במאה הראשונה לספירה. אזרח היה רשאי לדבוק בכל דת, בתנאי שיעלה קורבן לשלום הקיסר. בדומה לספוג יבש היונק מים מסביבתו, קיבלה והטמיעה האימפריה את המסורות של עמי הים התיכון, שסבבו אותה.
בני אצולה נסעו ליוון כדי ללמוד פילוסופיה, ועבדים יוונים שימשו ברומא מורים, אדריכלים ורופאים. הרומים העתיקו את הכל, כולל יצירת אמנות, פעמים רבות על חשבון האיכות. יוספוס פלביוס כתב את "מלחמת היהודים" ואת "קדמוניות היהודים"; סופרים עלומים ליקטו מסורות כתובות ומסופרות מחיי ישו, וכתבו את האבנגליונים של הברית החדשה.
באיביוס איטליקוס, משורר ו"קונסול מחליף", תירגם מיוונית ללטינית את ה"איליאדה", יצירת המופת של הומרוס, בשנות ה־60 של המאה הראשונה לספירה. תרגומו מוכר כ"איליאס לטינה".
בעולם העתיק של אותה עת היתה רוח הדברים חשובה יותר מהדיוק העובדתי. ב"מלחמת היהודים" מובא נאומו של המלך אגריפס, הקורא לנצורים בירושלים בעת המרד הגדול להיכנע לרומא. אין המדובר בעותק מדויק של הנאום אלא בטקסט שהגה פלביוס, שסבר, לאחר שהתעמק בתפיסתו הפוליטית של אגריפס, שכך היה אמור לבנות את נאומו.
התרגום הרומי ללטינית של יצירתו של הומרוס אינו דמות ראי נאמנה אלא עיבוד של המקור, המשמר את רוחו. לכן, עלינו לקרוא את "איליאס לטינה" כיצירה העומדת ברשות עצמה. אנו יכולים רק לשער אם בעת הכתיבה היה לפני המתרגם, באיביוס איטליקוס, טקסט יווני מקורי הדומה לזה שאנו מכירים היום, או שהוא נעזר גם במסורות שבעל פה, ובווריאציות של ה"איליאדה" המקורית, שאינן מוכרת לנו, ושאבדו עם הזמן. יצירתו של הומרוס עברה בתחילה מדור לדור בדרך של שינון בעל פה ודקלום, והועלתה על הכתב רק בשלב מאוחר, בעוד התרגום הלטיני ראה אור מייד כטקסט כתוב.
בשנת 2012 זיכה אותה אברהם ארואטי בשני תרגומים משובחים לפרוזה של ה"איליאדה" וה"אודיסיאה". ב"איליאס לטינה" עשה שוב את הכמעט בלתי אפשרי - תירגם לשירה עברית, והצליח לשמר את ההקסמטר הדקטילי, שבו נכתב המקור הלטיני. משקל זה, הנקרא גם "מלך המשקלים" או "ההקסמטר ההרואי", מתאים מאין כמוהו ליצירות אפיות ביוונית ובלטינית, אך לא לעברית. בכל שורה יש שש יחידות (מלשון הקסה, שש ביוונית) כאשר כל יחידה, היא הדקטיל, מורכבת מהברה מוטעמת שאחריה שתי הברות לא מוטעמות. כאשר מדקלמים את ההקסמטר הדקטילי שומעים הלמות קצבית של תופים אדירים, שאותה, ואת הניגון העתיק, הצליח ארואטי לצקת לעברית בהירה.
התרגום החדש ל"איליאס לטינה" ראוי למקום של כבוד, לצידם של ה"איליאדה" וה"אודיסיאה".
ד"ר אריאל אוקסהורן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו