"מגן על המדינה שלי"

הוא הנווט הדרוזי הראשון של חיל האוויר. הוא נלחם והפציץ וגם הרג קרוב לוודאי מחבלים לא מעטים בלבנון ובעזה. ועכשיו עיניו פקוחות גם אל עבר המתרחש בסוריה, ובעיקר אל מה שעוברים הדרוזים בצידו השני של הגבול. וכשרב־סרן א' (33) מהכפר עוספייה שבכרמל נשאל אם תהיה לו בעיה להילחם בסוריה, אם יידרש לכך, הוא נחרץ ביותר: "אין לי בכלל דילמה. אם אקבל הוראה לתקוף בסוריה, אעשה את זה כי אני בטוח שהמטרות שם ייבחרו אחרי עבודה מאומצת ולגיטימית של חיל האוויר. מאוד כואב לי על המצב שם ובאופן כללי גם על הפליטים, ובעיקר על הדרוזים שלא נמצאים במצב טוב. אחרי הכל, הם שייכים לעדה שלי. אבל אני פה, ואני מגן על המדינה שלי, על ישראל. זה הצו הדתי שלנו - הנאמנות הבלתי מתפשרת למקום שבו אנחנו חיים, למדינה שלנו".

וגם בעניין סוגיית הפליטים הדרוזים יש לו דעה ברורה: "דרוזי לעולם לא יהיה פליט, זה לא באופי שלנו. הם יילחמו שם על הבית עד טיפת דמם האחרונה. יש שם אנשים מאוד אמיצים, אני בטוח, ואני גם בטוח שישראל עושה הכל כדי לשמור על שקט מסוים באזור של הדרוזים שחיים בסוריה. אני לא חושב שישראל, ובטח שלא אני כנווט בצה"ל, צריכים לעסוק בשאלה אם להכניס לכאן פליטים, מי וכמה".

א', אשתו ושלושת ילדיהם גרים כבר תשע שנים בבית הראשון ברחוב 100 בלב השיכון בבסיס חיל האוויר בחצרים. דלתות ביתם פתוחות לרווחה, ולא נעולות גם כשהם לא נמצאים בו. ואיש לא מעז לפרוץ. הגברים מסתובבים ברחובות השיכון בסרבלים ומתרוצצים אחרי ילדיהם הקטנים בגני המשחקים וסביב המכולת השכונתית. המכוניות האזרחיות ליד הבתים פתוחות. המפתחות בסוויץ'. ואיש לא ניגש וגונב. שיכון עם 130 משפחות שונות של טייסים, נווטים, אנשי צוות אוויר ואנשי הגף הטכני.

בקיץ הקודם, במבצע צוק איתן, רס"ן א' היה מאוד עסוק. הוא שימש ראש צוות תכנון שאחראי לסנכרון בין החטיבות השונות בחיל האוויר ויצא לגיחות תקיפה בעזה עם מטוס ה־F-16I (סופה) של טייסת "אבירי הזנב הכתום". כשהוא הפציץ בעזה ונלחם להגן "על הבית", אחזה נבילה אשתו בשלושת ילדיהם הקטנים (6, 4 ו־2) ונאלצה להרגיע אותם בין אזעקה לאזעקה.

"זה היה לא פשוט. בימים הראשונים הייתי עסוק בלחימה מול המחבלים בעזה, וכאן בבית שלי היו אזעקות כשנבילה היתה עם הילדים לבד", הוא מספר, "באמת הרגשתי שאני נלחם על הבית שלי. אין ממ"ד בדירה שלנו, והילדים פחדו מאוד מהצופרים ומהיירוטים של כיפת ברזל".

"זה היה מלחיץ בהתחלה", מוסיפה נבילה, "עמדתי איתם באמצע הלילה במסדרון כי זה המקום הכי מוגן בבית וא' לא היה איתי. רצנו גם לחדרי הביטחון שנמצאים קרוב לדירה שלנו. מצד אחד ידעתי איזו עבודה חשובה הוא עושה באוויר ומגן עלינו וגם דאגתי לו, ומצד שני יש לי כאן ילדים שלא רגילים לדבר כזה. אחרי כמה ימים פשוט לקחתי את הילדים ונסענו מכאן לעוספייה".

הצבא - חיידק משפחתי

א' ונבילה נולדו וגדלו בכפר הדרוזי הצמוד לדלית אל־כרמל. שום דבר בילדות שלהם לא היה יכול לנבא שיום אחד הם יעזבו הכל ויעברו דרומה, לגור בבסיס צבאי, לחיות באורח חיים שונה בתכלית מזה שאליו הורגלו בכפר, רחוקים מהתרבות המקומית, מהשפה, מהמנהגים ומהחגים.

א' הוא הבן הבכור לאבא שהיה מפקד במג"ב ולאמא שנשארה בבית לגדל את ארבעת ילדיה. סבו, השייח' איסמעיל, היה מהקצינים הדרוזים הראשונים בצה"ל.

בגיל צעיר נדד א' עם משפחתו לירושלים, שם למד בכיתה ג' בבית ספר יהודי. כעבור שנה חזרה המשפחה לעוספייה והוריו החליטו כי מוטב שילדם הבכור ילמד בבית ספר יהודי בחיפה. "צריך לזכור שמערכת החינוך בכפרים לא היתה אז הכי מוצלחת, ולכן ההורים שלי רצו שאשתלב בבית ספר בחיפה", הוא מסביר, "היה לי טוב שם עם הילדים היהודים. רק פעם אחת בא אלי ילד ושאל אותי אם יש לי גמל בבית. לא נעלבתי כי חשבתי שזה פשוט בורות ולא בא מזדון. אגב, גם בקורס הטיס שלי אחד החניכים שהיו איתי שאל אותי אותה שאלה. זה לא היה נעים, אבל השבתי לו שהדבר היחיד שיש לנו בגדול זה ביוב שזורם ברחובות, וגם הוספתי שהוא יותר ממוזמן לבוא לבקר אותי בבית ולהתרשם מהכפר ומהאנשים הטובים שגרים בו. המנטליות שלי היא לא להיעלב. כל כך הרבה שנים אני חי בחברה הזאת ואני יודע להתמודד עם הציניות. אם מישהו אומר לי משהו שלא במקום, אני יודע להעמיד אותו במקום".

אחרי שהיה קפטן קבוצת הנוער של מכבי עוספייה ובכלל חלם להיות כדורגלן מזהיר או מהנדס, ובעיקר פינטז על שירות קרבי בסיירת מטכ"ל, מצא עצמו א' ביעד אחר. מפתיע ומאתגר במיוחד.

"הצבא זרם לי בדם", הוא מספר, "התחנכתי על זה בבית שלי, אבא שלי היה מפקד בכיר בזרועות הביטחון ואני ספגתי את זה היטב. רציתי להסתער קדימה, להילחם, הייתי גם בכושר קרבי אדיר, מלא אנרגיה וכוח. רציתי להוציא הכל בצבא. בצו הראשון, כשהגעתי וישבתי מול הפקידה בחיפה, היא שאלה אותי מה אני רוצה לעשות בצבא. אמרתי לה לוחם מטכ"ל. אם לא מטכ"ל אז שייטת או קורס טיס. היא הסתכלה עלי ואמרה, 'אבל אתה יודע שאתה דרוזי ולא יכול?' היא הסבירה לי שדרוזים לא מגיעים או לא מתקבלים בדרך כלל לקורס טיס, ויצאתי משם בהרגשה מאוד לא טובה. חברים שלי כבר קיבלו זימונים לגיבושים לסיירות השונות ואני כלום. שום זימון. החלטתי שאם זה המצב, אלך לעתודה, ארכוש מקצוע, אלמד הנדסה בטכניון ומשם אמשיך לשירות הצבאי".

כמה חודשים אחרי, עם סיום לימודיו בתיכון, קיבל א' בדואר מכתב מהצבא ובו זימון למבדקי צוות אוויר. "זה הפתיע אותי, חשבתי אז שדרוזים צריכים להגיש בקשה מיוחדת כדי להתקבל לקורס טיס, אם בכלל", הוא נזכר, "וואו, בהתחלה לא האמנתי. הרי לא היה שום דרוזי לפניי שסיים קורס טיס, ורק בודדים מהעדה שלי התחילו את הגיבוש והקורס אך נפלו בדרך. אמרתי לעצמי, 'טוב, ננסה, מה יש לי להפסיד'. עברתי את המבדקים הראשוניים והמתנתי לתחילת הגיבוש שהיה בחודש אפריל. הייתי צריך להחליט - או עתודה ולימודים של הנדסת תעשייה וניהול בטכניון או גיבוש לטיס. החלטתי ללכת לטיס".

את הגיבוש א' עבר די בקלות, כהגדרתו. "הייתי בכושר מטורף. באתי עם רעל בעיניים, רצתי שם כמו איילה, היה לי מרץ ואתגר גדול. כשאמרו לי שעברתי ושאני הולך לקורס טיס, הייתי נרגש מאוד ומאושר. לא היה לי שם טלפון אז לא התקשרתי להורים. פשוט הגעתי הביתה. בהתחלה עשיתי להם פרצוף מבואס כאילו לא עברתי. היה רגע של שתיקה ואז התחלתי לחייך וסיפרתי להם: 'הבן שלכם בקורס טיס'. אמא ואבא לא יכלו ולא רצו לכבוש את ההתרגשות שלהם. אבא מאוד חשש שלא אעבור את הגיבוש ואשאר ללא מקצוע, וחשב שאולי מוטב שאלך מראש לעתודה וללימודי ההנדסה בטכניון. לא היה מאושר ממנו. אני לא זוכר שהתרגשתי כך, חוץ מבחתונה שלי".

את העובדה שהחל את הקורס השתדל א' להצניע בכפר, והוא מסביר: "חששנו שזה יפריע לי וחשבנו גם שהקורס הוא מאוד סודי. רק המעגל המשפחתי הכי קרוב אלי ידע שאני שם. אחרי כמה חודשים, כשעברתי את טיסות הצ'קים בהצלחה, התחלתי לספר גם בכפר שאני בקורס טיס. 

"בהתחלה היה לי קשה בקורס. אני לא הייתי ילד של מטוסים ולא התעניינתי בתחום הזה וזאת היתה שפה חדשה עבורי. אחרי הטיסה הראשונה שלי ירדתי מהאוויר ובקרקע אמרתי לעצמי, 'וואו, זה מדהים. זה מה שאני רוצה לעשות בחיים'. כולם ירדו מהטיסה והקיאו. אני ירדתי בחיוך".

אבל החיוכים לא נמשכו זמן רב. אחרי כשנה בקורס התבשר א' שהוא הולך למגמת נווטות בקורס טיס 148, והוא קיבל זאת באכזבה גדולה. "הייתי מבואס. אף אחד לא מגיע לקורס טיס כדי להיות נווט. בתור פרח טיס אתה רוצה להטיס את המטוס. חשבתי שהלך לי טוב ומאוחר יותר הבנתי שלא מספיק טוב. בכלל, זה היה ערב לא פשוט. לפחות ראיתי את המחצית השנייה וברזיל זכתה במונדיאל, כך שזה שיפר מעט את מצב הרוח שלי..."

שנתיים מאוחר יותר הוא סיים בהצלחה את הקורס המפרך והפך לנווט הדרוזי הראשון בחיל האוויר. כיום יש עוד נווט אחד דרוזי חוץ ממנו בחיל. "היתה חגיגה מאוד גדולה כשסיימתי את הקורס. כל מכובדי העדה הגיעו אלינו הביתה, 300 איש היו אצלנו בבית, וגם מפקד חיל האוויר הגיע, ואני הייתי קצת נבוך מכל העסק הזה. הייתי אז סג"מ צעיר ונרגש, וכולם שם צהלו לכבודי".

אני שואל את א' למה דווקא הוא עשה היסטוריה והיה לבן העדה הדרוזית הראשון שסיים קורס טיס. הוא מצטנע.

"אני חושב שמה שעזר לי במיוחד הוא העובדה שמגיל צעיר השתלבתי בבתי ספר יהודיים. השפה שלי קולחת בעברית והיה לי כבר רקע קודם ויכולת השתלבות עם כאלו שבאים מרקע אחר משלי. יש לא מעט בעלי תפקידים בכירים בחברות שונות במשק הישראלי שמגיעים מהכפר שלי ומכפרים דרוזיים אחרים, והם לא למדו בבתי ספר יהודיים כך שאפשר להצליח גם כך".

ועדיין יש רק עוד נווט אחד ושני אנשי צוות אוויר בחיל האוויר חוץ ממך, ואין טייס מהעדה שלך.

"אנחנו בסך הכל שני אחוזים מהאוכלוסייה במדינת ישראל, כך שהמספרים של הדרוזים כנווטים, למשל, די תואמים את העניין הזה. אני כן מרגיש שאין הרבה צעירים דרוזים שבוער להם לבוא ולהתגייס ליחידות העילית בצבא ואני חושב שזה נובע מהחשש מכישלון כי הקורסים מאוד תובעניים וקשים. יכול להיות שהם לא רוצים להרגיש לבד בקורס טיס, לדוגמה, ולא רוצים להיות כל הזמן בתחושה שהם חייבים להוכיח את עצמם. אני יכול להגיד לך שכיום יש דרוזים כמעט בכל קורס טיס, אבל הקורס קשה ויש הרבה שנופלים ממנו, לא רק דרוזים כמובן".

את נבילה (31) הכיר א' בקייטנה במתנ"ס בכפר כשהיה בגיל 18 והיא בת 16. הוא היה רכז בקייטנה ונבילה מדריכה. "נדלקתי עליה והיא די סיננה אותי בהתחלה. עבדתי קשה להשיג אותה", הוא צוחק. נבילה מספרת שבהתחלה הקשר היה כמיטב המסורת הדרוזית, "על אש מאוד קטנה. התחלנו לדבר בטלפון. ההורים ידעו שאנחנו בקשר אבל לא נפגשנו בהתחלה, זה לא נהוג אצלנו. אחרי כמה חודשים התחלנו להיפגש גם. התארסנו כשא' היה לקראת סוף קורס טיס".

א' ונבילה. החיים בחצרים טובים להם, "אבל חסרות לנו מאוד המשפחה והתרבות שלנו"  //  צילום: יהושע יוסף

הקשר של השניים ידע עליות ומורדות והם מספרים גם שנפרדו וחזרו כמה פעמים, אך לבסוף קבעו שהזוגיות שלהם היא הדבר הנכון והחליטו להתחתן בסוף אוגוסט 2006. אלא שאז פרצה מלחמת לבנון השנייה וא' היה עסוק עד מעל הראש. "הייתי בטייסת העמק ברמת דוד. יצאנו ללא מעט גיחות תקיפה בעומק לבנון (א' השתתף בכחמישים גיחות תקיפה במלחמה, ע"נ) ובאמת הרגשתי שאני מגן על הבית שלי בעוספייה. באחד מימי המלחמה הייתי באוויר. נורתה רקטה ארוכת טווח מלבנון לכיוון עפולה ונחתה ממש ליד העיר. הפנו אותנו לטפל במשגר ששיגר את הרקטה על עפולה, ובתוך דקות השמדנו אותו. הרגשתי סיפוק. צריך לזכור שאז רק התחיל ירי הרקטות לטווחים בינוניים וארוכים וזה היה חריג, והרגשתי שההגנה שלי היא ממש על העורף, וגם על המשפחה שלי בכפר".

בגלל המלחמה החתונה כמעט בוטלה. "קבענו שני אירועי חתונה ענקיים, אחד בכפר עם 2,500 איש ואחד בגן אירועים בצפון שאליו הוזמנו עוד 700 איש, שהיה אמור להתקיים בסוף אוגוסט", מספר א', "בגלל המלחמה גן האירועים נסגר. היינו בחוסר ודאות. למזלנו ברגע האחרון המלחמה נגמרה, גן האירועים נפתח מחדש וחגגנו כמו גדולים עם מאות האורחים".

הירידה לדרום

זמן קצר לאחר החתונה נבילה וא' החליטו לעשות את הצעד ששינה את חייהם. הוא עזב את טייסת העמק ברמת דוד וקיבל תפקיד חדש כראש מדור (רמ"ד) ביחידה לשיתוף פעולה וכנציג חיל האוויר בבסיס בצאלים. הוא עשה גם הסבה ושובץ לטייסת "אבירי הזנב הכתום". כל זה הוביל אותם לעזוב את עוספייה, את הכפר שבו גדלו, כדי לחיות בשיכון הטייסים ואנשי צוות האוויר בבסיס חיל האוויר בחצרים הסמוך לבאר שבע. נבילה מודה שזאת היתה החלטה קשה ומורכבת.

"הייתי בסך הכל ילדה בת 22. היה לי קשה, בעיקר רגשית, לעזוב את הכפר שלנו, את המשפחה שלי, את האוכל של אמא, את החברים והסביבה המוכרת וזאת שגדלתי בה כל חיי. בהתחלה לא הבנתי כל כך מה זה אומר ואיזה שיכון זה בכלל. באתי לכאן להתרשם. היה עלי גם לחץ מהבית. אמא שלי מאוד חששה, בעיקר מהמרחק, אבל קיבלתי החלטה: נעבור. אבל רק לשנתיים".

הבית עצמו נעים ומזמין. על הרצפה בסלון פזורים כמובן לא מעט צעצועי מטוסים. "כן, ככה זה כשאתה כאן. הילדים סופגים את זה מגיל צעיר", צוחקת נבילה. בכניסה לכל בית יש חצר קטנה והמקום מזכיר קיבוץ מטופל. אבל למרות האווירה הרגועה והתנאים הנוחים, לנבילה לא היה פשוט בשנה הראשונה. "היה לי קשה. גם פיזית וגם רגשית. הייתי בשנת הלימודים האחרונה שלי בטכניון, הייתי על הקו. נסעתי באוטובוסים, ברכבת, פעמיים בשבוע לטכניון. זה לא היה פשוט. למדנו את החיים כאן ולאט לאט התחלנו להתרגל. לאנשים, לסביבה, לחברים החדשים שלנו. ברור שעוררנו כאן עניין בגלל שאנחנו דרוזים. קיבלו אותנו מדהים. בגלל שהבעלים הטייסים והנווטים ובכלל הרבה אנשי צוות אוויר נעדרים לא מעט מהבית בשל תעסוקה מבצעית, יש חיבור חזק בין הנשים".

א' עם שניים מילדיו. "חשוב לי מאוד שהילדים ידברו גם ערבית, לא רק עברית"

נבילה מצאה גם חברות חדשות והתחברה באופו טבעי לרעיות אחרות של טייסים ואנשי צוות אוויר, "מכל הסוגים והמינים", כהגדרתה, "אם אני למשל מארחת ערב נשים בבית שלי, אין אלכוהול כי אצלנו, הדרוזים, לא נהוג לשתות. בטח לא נשים (א' מתערב: "אני מדי פעם יכול לשתות קצת. עם חברים, בחוץ. היום לגברים מותר קצת לשתות"). כשהלכתי להתארח אצל חברות כאן בשיכון, לא הפריע לי שהן שותות משהו. בכלל, יש כאן מהכל. יש אותנו ויש דתיים ויש כאלו שהגיעו מרוסיה ויש אשכנזים ומזרחים, ובעיקר - כולם כאן בני אדם".

היום, תשע שנים אחרי המעבר, היא לא יכולה לחשוב על מגורים במקום אחר. "זה מקום מדהים", היא אומרת, "רק אל תוציא אותי מכאן. אני אף פעם לא נועלת את הבית, ואני נותנת את כרטיס האשראי שלי לילדים שילכו ויקנו מה שהם רוצים במכולת שיש לנו בשיכון, ואין לי שום חשש שיקרה משהו לכרטיס שלי. ואיזה גני משחקים יש פה, ויש פה שבעה גני ילדים שונים, ומדי פעם מביאים לנו לכאן ערבי תרבות ויש לא מעט חוגים שונים שבאים לכאן והילדים הולכים אליהם. הנה, עכשיו הם הולכים לחוג ריקוד וקפוארה, טניס וכדורגל".

הילדים שלהם לא מכירים מציאות אחרת מאחר שנולדו כאן בבסיס, אבל ההורים דואגים להזכיר להם וללמד גם את חבריהם מהיכן הגיעו. "הבת הגדולה שלנו נכנסה לראשונה לבית ספר, לכיתה א', וזה מאוד מרגש. היא לומדת בבית הספר בקיבוץ חצרים הצמוד אלינו. יש שם ילדים מהקיבוץ וילדים מהשיכון ויש גם מבאר שבע והסביבה. כבר כשהיא היתה בגן, כאן בשיכון, עשינו פעילויות הסברה לילדים האחרים על העדה שלנו, לתמוך בילדה שתהיה גאה במקום שהיא באה ממנו, שיהיה לה ביטחון להסביר את עצמה", מספרת נבילה.

"מאוד חשוב לנו לשמר את מורשת העדה שלנו, המנהגים, התרבות, החגים והשפה", אומר א', "אני מרגיש, למשל, שמאוד חשוב לי שהילדים שלי ידברו גם ערבית, ולא רק ישתמשו רק בעברית. עם הגדולה יותר קל לנו ואצל הקטנים זה כבר יותר קשה. אנחנו כל הזמן מסבירים לילדים שלנו שזה נקודת חוזק להיות שונה, אחר, לבוא ממקום אחר. הסביבה והאנשים שכאן בשיכון מחזקים אותנו כי אין כאן הומוגניות, וכל אחד מגיע מהמקום האישי שלו".

נבילה מספרת שיום אחד בתה החליטה שהיא רוצה לקנות שרשרת של הדרוזים ולענוד אותה. היא הלכה עם השרשרת לגן ומייד הפכה למוקד התעניינות. "זה נתן לה כוח. גם הילד הדתי עם הכיפה על הראש רצה לשים את השרשרת הדרוזית היפה, וגם הילד שהוריו עלו מרוסיה לישראל רצה להיות עם השרשרת. כך הם מתחברים, הילדים".

מאז סיים את קורס הטיס שלו בשנת 2003, א' ביצע שורה של תפקידים בחיל האוויר. מלבד מלחמת לבנון השנייה השתתף גם בקרבות במבצע עופרת יצוקה במסגרת טייסת "אבירי הזנב הכתום", כך גם בעמוד ענן, שם תיפקד כקצין סיוע אווירי בפיקוד דרום באוגדת עזה, ולפני שנה לקח חלק במבצע צוק איתן. בין לבין הוא הספיק גם לסיים תואר ראשון לפני כשנתיים בהנדסת תעשייה וניהול במכללת סמי שמעון בבאר שבע.

"כנראה שיצא לי בגיחות השונות, במלחמות ובמבצעים שהשתתפתי בהם, גם להרוג אנשים", הוא אומר, "אבל תמיד ידעתי שהמטרות היו מוצדקות וחשובות ושאחרי התקיפות היו תוצאות. תמיד נפגעים חפים מפשע במלחמה. בלבנון היה לנו יותר קל כי השטח היה די פנוי ויכולנו להילחם ממש באויב. בצוק איתן ראיתי בעיניים איך המחבלים משתמשים באוכלוסייה בעזה כמגן אנוש, ובסוף יוצא שאנחנו מפציצים מסגד ויוצאים לא מוסריים כי נהרגו גם אזרחים. אבל היה שם מחסן גדול של אמצעי לחימה שירה על באר שבע. אני חושב שצה"ל הוא הצבא הכי מוסרי ומדויק בעולם ושונה מצבאות אחרים ובוחר כל מטרה אחרי אינספור בדיקות והתאמות ומחשבה על כל פרט".

אני שואל אותו אם יש לו רצון להשתתף בתקיפה של מתקני הגרעין באיראן, אם יוחלט לעשות כן. "ברור לי שאני רוצה לעשות כל דבר שיגן על המדינה. בשביל זה אנחנו הרי כאן", הוא אומר.

כעת הוא משמש מפקד במרכז ההדרכה (רשת מבצעית של חיל האוויר) בבית הספר למקצועות המטה המבצעי של חיל האוויר בקריה. הוא נוסע בכל יום מהבסיס בחצרים לקריה בתל אביב: "אני נוסע ברכבת עד עזריאלי ומשם הולך ברגל לקריה. זה מאוד נח. אני נמצא שם כל היום וחוזר הביתה בדרך כלל בשבע-שמונה בערב, ואז אני אבא במשרה מלאה".

"הוא אבא מדהים", מאשרת נבילה, "מהרגע שהוא כאן הוא תופס פיקוד. מקלח אותם, ארוחת ערב, הכל אנחנו עושים ביחד. הוא גם משתדל לעזור לי כשהוא לא כאן. אני מתייעצת איתו על כל דבר". א' מתערב ואומר בנחרצות: "תקשיב, אני אלוף העולם בארוחות בוקר".

ובכל זאת, תחנה זמנית

טוב להם בחצרים. כשאנחנו מסתובבים בשיכון שלהם והולכים לטייל קצת, לא מעט טייסים בסרבלים אומרים להם שלום בחום רב, מדי פעם א' נעמד לאיזו שיחה חטופה עם אחד מהם, ונבילה קובעת איזה דייט־בנות לשעה יותר מאוחרת בערב.

"יש כאן קטע מצחיק", היא מחייכת, "לפעמים אני מטיילת כאן לבד עם הילדים ואל כל אחד שהם רואים מרחוק בסרבל טיסה הם צועקים 'הנה אבא, הנה אבא'. ברוב המקרים אני מסבירה להם שאבא עדיין בעבודה ושהוא יגיע מאוחר יותר הביתה".

אני שואל אותם איפה הם רואים את עצמם בעוד עשר שנים. איפה הם רוצים לחיות ולגדל את ילדיהם. הם לא מתבלבלים. "בכפר", אומר א' בפסקנות, "יש לנו כבר שטח אדמה שם, התוכנית של הבית מוכנה. מאוד טוב לנו כאן, בחצרים, אבל גם חסרות לנו מאוד המשפחה והתרבות שלנו - כל העניין הזה של להשאיר את הילדים אצל סבא וסבתא, לראות את ההורים כל יום, לחיות ולגדל את הילדים כפי שאנחנו גדלנו. אני רוצה שהילדים יידעו מה זה דרוזים, יידעו את השפה שלנו, ילכו מדי פעם לבית התפילה.

"אנחנו לא חוגגים את חגי ישראל כאן, למשל, למרות שהשתתפנו בסדר פסח. הילדים סופגים את המסורת היהודית בגנים ועכשיו בבית הספר, ובאמת יש כאן המון תרבויות ומכבדים אחד את השני ויש תחושה של חיה ותן לחיות, אבל בעוד כמה שנים אנחנו רוצים לחזור הביתה. והבית הוא בכרמל. בכפר שלנו". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו