- "יש לנו כאן שלוש אפשרויות. אחת, להיגמר. שתיים, פינוי מוסק. שלוש, להיכנע. תן לנו הוראה מה לעשות".
- "כאן קודקוד איילה. אתם יכולים גם להילחם, זאת האפשרות הרביעית. תחזיקו מעמד בינתיים. סוף".
יותר משלושים שנה נשמרו הקלטות הקשר האלה מהקרב בסולטן יעקב. חילופי מסרים בין קצין המבצעים של גדוד 362 של השריון, רס"ן עמי זגגי, למפקד האוגדה, תא"ל גיורא לב. בדיעבד, אלה המסרים שאחריהם הגיעו החילוץ של הגדוד מאזור התופת והיציאה שלו משטח הכפר סולטן יעקב, אי שם בגיזרה המזרחית במלחמת לבנון.
עמי מאזין להקלטות, גאה בדיווח שהעביר. לצידו מיכה ליבנה, שהיה הסמג"ד, בדרגת סרן. מיכה לא היה לידו כשדיווח על המצוקה, אבל היה שם אחרי שבועיים, כשהמג"ד, סא"ל עירא אפרון, זימן את עמי לשיחה. אפרון רתח על עמי, בטענה ששידר מצוקה בלי להתייעץ או להודיע - והעיף אותו מהגדוד.
עכשיו הם כאן, מיכה ועמי, בביתו של עמי במושב תלמי אלעזר שבשרון. מיכה בן 60. שיערו הכהה הידלדל קצת עם השנים. עמי בן 59. בחור גבוה וחסון, רזָה קצת מאז ימיו כקצין בגדוד.
"אני נודיתי מהגדוד על ידי חבורה שאתה היית חלק מרכזי בה", עמי מסתכל למיכה בעיניים. "זה חלק גדול מהטראומה שלי, הנידוי הזה. באופן טבעי, כשמגיע אלי מישהו מאותה חבורה, יש לי חשש מאוד גדול. אני מאוד דואג שאתם רוצים לצייר אותי באור מאוד מסוים, במטרה מאוד ברורה להגן על עצמכם".
הוא נע בכיסאו באי נוחות, אבל טון דיבורו בטוח. "בתחושות שלי ובביטחון שלי, אני נמצא ברמה אחת מעל כל החבורה שנידתה אותי", הוא ממשיך ואומר את מה שלא אמר 33 שנים.
מיכה לוקח נשימה עמוקה. הסיטואציה לא קלה לו. ההחלטה שלו להגיע אל עמי המודח אחרי כל השנים האלה, שבמהלכן לא דיבר איתו בכלל, התקבלה אחרי לבטים רבים וניסיון להגיע להשלמה עצמית עם מה שהיה שם, בקרב הכושל ההוא.
"אתה זוכר איך נזרקת מהגדוד?" הוא שואל את עמי. "שבועיים אחרי היציאה ישבנו בבסיס בנעורה (ליד כפר תבור; ב"א), ועירא הגיע זועם. הוא שאל, 'מי פה התקשר באמצע הלילה למפקד האוגדה ודיווח לו קריאות מצוקה?' ואתה הרמת את היד ואמרת, 'אני'. והוא שאג עליך, 'תעוף מפה, אני לא רוצה לראות אותך יותר פה לעולם'. וקמת והלכת".
עמי: "אם אתה זוכר, זה בטח מה שקרה. יכול להיות שפשוט מחקתי את זה מהזיכרון, כי הכאב היה חזק מדי".
זה קרה ביום החמישי של מלחמת לבנון, יום חמישי, 10 ביוני 1982. כוח צה"ל שפרץ לצומת דרכים מדרום לכפר סולטן יעקב בבקעת הלבנון מצא עצמו בתוך מתחם סורי. גדודי השריון יצאו מהשטח מבלי שהצליחו לכבוש אותו. עשרים חיילים נהרגו, יותר משלושים נפצעו, חזי שי ואריה ליברמן נפלו בשבי ושוחררו מאוחר יותר, ושלושה חיילי מילואים, זכריה באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן, נחשבים נעדרים עד היום.
אף ועדת חקירה לא פירסמה מה הוביל לכשלים. עמי ומיכה סוחבים עד היום זיכרונות, לפעמים חולמים בלילה על הקרב, וכשהם שומעים את המילים סולטן יעקב, צף הכאב.
הם עברו הרבה מאז. עמי נשוי ואב לשלושה. מהנדס מכונות, מומחה לרכב כבד. במשך שנים שתק. לא רצה להוציא את מה שזכר מהקרב הארור, עד הביקור הזה של מיכה, שבו הירשה לעצמו לפתוח הכל.
גם מיכה ניסה במשך שנים להשתיק את הקולות. הוא גר ביישוב עצמון שבגליל, נשוי ואב לשלוש בנות. קולנוען. ההתמחות שלו היא בקולנוע טיפולי. מלמד אנשים לעשות סרט על עצמם, שבו הם הגיבורים, שעוסקים בנושא שמהווה קושי בחייהם.
לפני שנתיים, כשההיסטוריון ד"ר אורי מילשטיין כתב ספר על סולטן יעקב וראיין חלק גדול מהלוחמים, מיכה החליט לצאת למסע בעצמו. לגלות את האמת על הקרב ההוא מהצד האישי שלו, ולהתמודד גם עם הדברים שקשה לו לומר או לשמוע.
הוא לקח מצלמה ויצא לשיחות מעמיקות עם החבר'ה מהמילואים. נפגש עם עמי, וגם עם עירא המג"ד, עם אביהו לוסטר המ"מ, ועם חזי שי, שנשבה בקרב ושוחרר אחרי שלוש שנים. הסרט שלו, "סיפור סגור", שיוקרן בסינמטק תל אביב ביום שלישי הקרוב, ולאחר מכן בסינמטקים ברחבי הארץ, איפשר לו להודות במשהו שהדחיק עשרות שנים. להוריד את המשא הכבד הזה מעל ליבו.
מהלכי הקרב בסולטן יעקב מתוארים בספרי ההיסטוריה. הגדוד היה אמור להתגייס לאימון שגרתי ביום ראשון, 6 ביוני, ובפועל נשלח למבצע שלום הגליל, שהחל באותו יום.
"כבר בשבת ידענו מה הולך להיות", אומר עמי. "אביהו המ"מ לא היה אמור להגיע למילואים האלה, הוא היה קב"ט של אל על ברומא. אבל הודענו לו שהולך להיות מבצע גדול בלבנון. והוא הגיע לימ"ח ביום ראשון על הבוקר, עוד לפני החיילים".
ביום חמישי ב־19:20 הגיעה לגדוד 362 ההוראה להגיע ל"משולש טובלנו", כדי למנוע מכוחות סוריים לנוע דרומה, לאזורים שנכבשו על ידי צה"ל. הם היו אמורים לנוע על "ציר מיכה", ציר האורך העיקרי במזרח לבנון. "משולש טובלנו" היה המפגש בין ציר מיכה לציר הרוחב טובלנו, המוביל מערבה.
עירא המג"ד אסף את קציני הגדוד ליד הטנק שלו ונתן להם תדריך קצר. נאמר לו שהשטח נקי, שאין אויב. עדויות שנאספו מאוחר יותר מהלוחמים מגלות שהם הונחו להימנע מפתיחה באש ללא הבחנה, מאחר שכוח ישראלי נוסף פועל במקום.
הגדוד החל לנוע צפונה על הציר, ללא חיפוי. הם התקדמו באיטיות עד שהאלוף יאנוש בן גל, מפקד הכוחות בגיזרה המזרחית, עלה בקשר מול עירא. על פי עדויות הלוחמים והקצינים, הוא האיץ בו להתקדם מהר יותר לאורך הציר.
"כשלוחצים עליך מהר מהר, שזה נורא דחוף ואל תבלבל את המוח כי אין אויב, אז אתה מתנהג כאילו אין אויב", אומר מיכה. "אמרו שאין אויב, אז נוסעים מנהלתית".
דיווח כוזב: אי אפשר לחלץ
המשימה של גדוד 362 השתנתה. הוא נשלח להקים חסימה אחת על ציר מיכה, במקום שלוש. בעדויות שנתן מאוחר יותר סיפר עירא כי הבין שעליו להצפין ממשולש טובלנו עוד כקילומטר וחצי, ושם להקים את החסימה הגדודית.
"בינתיים נוצר פקק תנועה של כל הטנקים בשטח", אומר עמי. "נכנסו בינינו משאיות ונגמ"שים של יחידות אחרות. שיחררנו את כל הגדוד, אמרתי לאיזה כיוון לנסוע ואיך לצאת, והתחלנו לנסוע. כבר היה חושך מוחלט.
"ב־1 בלילה שמענו דרך הוואדי מנועים עובדים. לא ידענו אם זה כוח שלנו או לא שלנו. לירות, לא לירות. התברר שאלה נגמ"שים סוריים נטושים. ביקשתי מכוח של נחמן ריבקין, מח"ט 943, שהיה למעלה על הגבעה, לחפות עלינו".
עמי: "כשהתחלנו לנסוע, טנק שלו ירה עלינו. נחמן אמר מייד שזו טעות, ואני הייתי צריך לצעוק על החבר'ה שלנו שיפסיקו להשיב ירי". בראיונות שערך אורי מילשטיין לאחר המלחמה, הכחיש נחמן שידע מראש שמדובר בכוחותינו.
חילופי הירי של כוחותינו פגעו בכוח צה"ל על הגבעה. עירא קיבל הוראה להשאיר את הטיפול בנפגעים לצוות הרפואי ולא לעכב את הגדוד. קצת אחרי שעירא ומיכה התקדמו צפונה על הציר, הסורים פתחו באש מכיוון דרום־מערב.
"עירא הורה לי לנסוע אחורה, לקחת איתי מחלקה ולחלץ את הכוח שנתקע מאחור בשל חילופי האש", נזכר מיכה. "לקחתי את אביהו לוסטר, מפקד מחלקה 3 בפלוגה ז', ונסעתי קדימה.
"בשלב מסוים התחילו לעוף לכיוון שלי טילים. אני כרגע טנק בודד, אביהו כבר עקף אותי. הדבר הדומיננטי שאני זוכר זה תחושת האימה. הייתי בטוח שעוד שנייה אני חוטף את הטיל בין העיניים. ובפחד אלוהים הזה לא חשבתי על שום דבר חוץ מלצאת מהסיטואציה הזאת הכי מהר שאני יכול.
"ואז חזרתי לעירא בקשר ודיווחתי שיורים עלי ואי אפשר לעשות את זה. אי אפשר לחלץ".
הטנק של אביהו נפגע. הוא והצוות נשארו לידו, עד שחבר אליהם צוות הטנק הפגוע של מפקד מחלקה 1, זוהר ליפשיץ. ליפשיץ עצמו נחשב נעדר, ורק ביולי 1984 החזירו הסורים את גופתו במסגרת עיסקת שבויים.
אביהו מספר שעם עלות השחר הבין שהם חייבים לצאת ממלכודת המוות. הוא הוביל את החיילים שאיתו אל מעבר לקו הרכס ממזרח, ושם הסתתרו. בצהריים, כשנכנסה לתוקפה הפסקת האש, הם חזרו במסע רגלי אל קו כוחות צה"ל.
עמי מתלבט לרגע אם לתקן את מיכה, לספר לו מה הוא זוכר שקרה. הוא מישיר אליו מבט ומחליט לספר.
"עירא אמר לך שתיקח כוח קטן, מחלקה, ותיסע לאחור. חלק מהחבר'ה נסעו. אתה לא נסעת. היית צריך לנסוע לחלץ אנשים, ולא נסעת. וזה מאוד קומם אותי. מאוד כעסתי עליך.
"שנים הייתי בטוח שאחת הסיבות שאתה מנתק ממני מגע זה שאתה יודע שאני יודע".
"אות קלון לא נורמלי"
מאוחר יותר, בשיחות איתי, אומרים לי עמי ומיכה שהפגישה היתה מאוד משמעותית עבורם. "אמרתי לו שאי אפשר להחזיר את הזמן לאחור. היה נורא קל לפוצץ את הסיפור מייד אחרי המלחמה. לספר שמיכה לא נסע לחלץ את הכוח, ושעירא לא דיווח על המצב ולא וידא שהמפקדים יודעים שאין לנו דרך להיחלץ בקלות, אלא היה מכונס בעצמו. אבל אני לא סיפרתי. הייתי מענטש. וזו התכונה הכי חשובה בעיניי: להיות בן אדם.
"כשמיכה פנה אלי, הרגשתי מספיק נוח להגיד לו את הדברים האלה. אני שמח שהוצאתי הכל מולו, זה עשה לי טוב, כי אנשים גילו בי את הפן הזה של האנושיות".
מיכה: "תביני, זה לא קרב שאפשר להתהדר בו. היתה מטרה, היא לא הושגה, ועפנו משם כל עוד נפשנו בנו. וכשעמי אמר פתאום שיש לו תיק עלי, זה עורר אצלי את מה שקברתי, את מה שהסתרתי מעצמי.
"הסתרתי מעצמי את זה שלא ביצעתי את המשימה. ששיקרתי שאנחנו תחת אש. והכי גרוע, שהתעלמתי מאביהו לוסטר ומהכוח הזה שנתקע, שבעצם הייתי אחראי עליו. או במילים לא מכובסות, הפקרתי אותם.
"ברגע שהחלטתי לא להסתובב אליהם, הפקרתי אותם. וזה משהו שמחקתי. הוא לא היה קיים בתודעה שלי. ומה שעמי אמר, העלה אותו מחדש לתודעה.
"זה הכעיס אותי בהתחלה. עמי אמר שאני לא נסעתי, ואני כן נסעתי. רק שבשלב מסוים החלטתי שזה מטורף, והסתובבתי בחזרה. אמרתי לעירא שיורים עלי. מה שלא היה נכון, דמיינתי שיורים עלי. שיקרתי לעירא.
"אז בסולם הערכים של המפגש עם עמי, נראה לי ש'לא נסעת' זה קלון לא נורמלי. הרי הייתי גבר, נסעתי. אבל הסתובבתי וחזרתי. ומה שמצחיק הוא שעירא אומר שזה נכון, שירו בנו. אני חושב שהוא מנסה להגן עלי מעצמי. ולך תריב איתו על זה".
עמי זגגי. "אני נמצא ברמה אחת מעל כל החבורה שנידתה אותי" // צילום: אפרת אשל
אגרוף בבטן אחרי שנים
אביהו לוסטר בן 59. מהנדס במקצועו, נשוי ואב לשלושה, מתגורר בערד. במשך שנים שמר על קשר חברי עם עמי.
"עירא נתן לי פקודה לחבור אליך", הוא משחזר בפני מיכה את ההתרחשויות. "אבל אז נעשה שקט, ופתאום אני מוצא את עצמי שם נוסע לבד, ועוד לא ברור לי איפה אתה".
מיכה מישיר אליו מבט. "הסיפור שלי שסיפרתי זה שיורים עלי ואני לא יכול להמשיך הלאה, ואני חוזר. בתולדות הגדוד ובתולדות החיים שלי, זה הסיפור. עד היום. אבל זה לא מה שהיה.
"מה שהיה זה שאני נסעתי ופחדתי פחד מוות. אמרתי שזה מטורף מה שקורה פה, כי כל רגע אני הולך לחטוף טיל, כנראה הטיל שאתה חטפת. הסתובבתי ואמרתי לעירא, 'יורים עלי, אני לא יכול'. אבל האמת היא שלא ירו עלי שום דבר. פשוט חזרתי...
"הייתי רוצה לחשוב שקראתי לך, אבל אני לא יכול להגיד את זה בשום פנים בוודאות. לא היית קיים בשבילי באותו רגע".
באותם רגעים של קרב, מסביר מיכה, הוא לא היה מוכן לחשוב בכלל על האפשרות של נפילה בשבי. "התיישבו לי בתודעה ההבנה וההרגשה ששבי זה דבר שאין שום סיכוי שאני מוכן להתנסות בו. זה היה בגלל אבא שלי, משה, שנפל בשבי ב־10 ביוני 1948, כשקיבוץ גזר נכבש על ידי הירדנים. הוא ישב בשבי שנה, עד שהוחזר בעיסקת חילופי שבויים. גם קראתי ספר על השבויים בסוריה. הדבר האחרון שהייתי מוכן שיקרה זה ליפול בשבי".
אביהו המום. "זה אגרוף בבטן בשבילי, הדבר הזה", הוא מגמגם, מחפש את המילים הנכונות. לוקח עוד שאיפה מהסיגריה. לאורך כל השנים היה בטוח שרק במקרה נפרדו דרכיו מאלו של מיכה.
"זה הדבר האחרון שחשבתי שהיה... לא פייר. זה ממש לא מה שחשבתי. זו הפתעה לא פשוטה לספוג".
במייל שכתב אביהו למיכה אחרי המפגש, הוא מתאר אותו כמטלטל. "אולי עדיף לגלות אחרי שלושים שנה את האמת מאשר לחיות עם הידיעה הזאת במשך כל הזמן הזה. לא ציפיתי, והופתעתי, התאכזבתי אפילו. כי זה באמת לא היה משהו שחשבתי עליך.
"אחר כך חשבתי לעצמי שהמדהים הוא שחזרת עם הטנק, וכאילו כלום, לא חיפשת או משהו. היית תמיד דמות של מפקד סמכותי, בקיא ויודע כל, ותמיד חשבתי שלא ראית אותי שועט לדרכי. אז היה לי קל להבין, ועכשיו פחות. הרבה פחות".
בחודשים שחלפו מאז הצילומים, אביהו עיכל את המידע החדש. "במשך שנים עשיתי מילואים עם מיכה, והדבר הזה מעולם לא עלה", הוא אומר לי. "המפגש הזה איתו, הידיעה הזאת, עשו לי סוג של סדר. אין ספק שעדיף להיות בצד שיודע בדיוק מה היה שם, אבל זה לא משנה את מה שהיה שם. את מה שעברתי.
"אני לא שוקע במה שהיה ולא כועס על אף אחד. אני לא מנסה להיות שיפוטי לגבי ההחלטות שלי או של מיכה. כשאתה במלחמה, אתה עושה את מה שאתה צריך לעשות באותו הרגע".
אביהו ומיכה לא חידשו את הקשר לאחר צילומי הסרט.
מיכה ליבנה (על רקע מוצב נטוש ברמת הגולן) // צילום: אנצ'ו גוש, ג'יני
מסך של אש כדי להתקדם
בחזרה לזירת הקרב. השעה 4:10, השמש מתחילה לעלות. הכוח של המג"ד עירא אפרון נמצא עמוק בתוך הבקעה, הרבה יותר צפונה מכפי שהניחו בתחילה.
"היינו בבסיס של משולש טובלנו, שטח קטן יחסית", משחזר עמי. "אמרתי לעירא שאני לא יודע איפה אני, ועירא אמר שהוא יודע איפה הוא. ביקשנו פגזי זרחן, ירי בגובה אפס כדי למקם את עצמנו.
"בסוף הבנו שאנחנו למרגלות הכפר סולטן יעקב, כמה דקות מכביש ביירות־דמשק. הרבה יותר רחוק מהמקום שאליו היינו אמורים להגיע. בדיעבד, זה היה מזל שלא עצרנו במקום שבו היינו אמורים לעצור, כי אז היו משמידים את כולנו".
עירא מבקש סיוע מהמפקדה, אך מתבקש להחזיק מעמד. בהתחלה אומרים לו שהחילוץ ייקח כשעה, לאחר מכן מדברים על ארבע שעות, עד שהכוחות החדשים יסיימו את הקרב ויחברו אליו.
עירא יורד מהטנק ועובר בין הכלים של הגדוד. הוא מתייעץ עם מיכה מה לעשות הלאה, התייעצות שאחר כך יגדיר כבעלת משמעות רבה.
ברגעים האלה, עמי מחליט לעלות בקשר. "אמרתי, זהו, אני לבד כאן. אני היחיד שעֵר. עליתי בקשר וביקשתי לדבר עם מפקד האוגדה, תא"ל גיורא לב. אני יודע איך צבא עובד, אני לא מדבר עם אף אחד עד שאני שומע את הקול של המפקד שאני מכיר אותו. ראיתי שברמה הגבוהה לא מודעים למצבנו, ומצאתי לנכון לעדכן אותם".
עמי נותן למפקד האוגדה את שלוש האפשרויות העומדות מולו. "כל מי שחי צבא הבין מייד מה האפשרויות", אומר עמי. "עירא הציע פינוי מוסק, וזו נראתה לי הצעה הזויה. היה מדובר גם על זה שנמשיך להילחם כמובן, ועל זה שניגמר בשלב מסוים, ועל זה שניפול בשבי. אני העליתי בפני עירא עוד אפשרות, לא ללכת אחורה אלא קדימה, לכיוון כביש ביירות־דמשק, ולהילחם לחימת שריון. אבל הוא לא קיבל את זה".
עירא: "עליתי לטנק, והמשכתי לתת פקודות כדי לחלץ את הגדוד. סביר להניח שהיו דקות בקרב שעצרתי לחשוב, אבל לא איבדתי עשתונות.
"לא ידעתי שלעמי היה שיח עם האוגדונר. בשום שלב הוא לא אמר שדיבר איתו. לכן, מבחינתי, הדחתו מתפקיד הקמב"ץ, שהוא תפקיד אמון, היתה המהלך הפיקודי היחיד האפשרי במצב שנוצר, שבו כבר לא היה לי אמון בו.
"פיקדתי על הגדוד, מרגע כניסתו למערך, דרך הלחימה שנמשכה כתשע שעות, ועד היציאה המהירה, שהיתה קרב קשה עם נפגעים בפני עצמו, שבו נלחמו כל חיילי הגדוד ומפקדיו באופן המצופה".
ב־8:45 החלה הנסיגה לאחור. נסיעה סוערת, תוך מסך אש להגנה. "אל"מ אהוד בכר, מפקד האגד הארטילרי, הקשיב לקשר", אומר עמי. "הוא רצה לעזור, הפניתי אליו את עירון בן פורת, שהיה קצין מודיעין, והם עזרו לטווח את כל התותחים. עשו לנו מסך אש כדי להתקדם. התחושה היתה שים סוף נבקע, ואנחנו נוסעים החוצה".
ב־9:06 הודיע עירא בקשר: "אני בחוץ".
נעדרי הקרב: זכריה באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן
עירא אפרון בן 64, נשוי, אב לשניים וסב לאחת. הוא לא היה שותף לתהליך שעבר מיכה בסרט. "אני חושב שתוך כדי התהליך של ההיטהרות העצמית שלך, מהרגע שהסתובבת אחורה כי ירו עליך טילים ועד שלושים שנה אחרי, החלטת שאתה אוונגליסט של היטהרות לכולנו. בטיול שלך להיטהרות באמת לא ספרת אף אחד", הוא אומר למיכה בסרט בטון מאוכזב.
אפרון מגן עד היום על תפקוד הגדוד שלו בקרב בסולטן יעקב. "את ביצועי הגדוד תיחקרנו כבר בערב שאחרי", הוא אומר. "מאוחר יותר יזמתי וקידמתי תחקיר רחב, כדי להבין מה קרה בכל הרמות מסביב הגדוד. קיבלתי בכך סיוע קריטי מתא"ל יודקה פלד, שגרם לתחקיר לקרום עור וגידים.
"ב־1998 התפרסם מחקר מקיף של ד"ר רפי יקר על מה שקרה בקרב. המחקר מתעד את פועלם החילי הטוב של כל לוחמי הגדוד באופן מקיף, מפורט ומוצלב מול תשדורות קשר ואירועים, כמעט דקה אחרי דקה, ובכל רמות הפיקוד של הגדוד. לא נמצא שום דופי בפעילות הגדוד; להפך.
"פניתי למספר רב של גורמים, בהם שני שרי ביטחון, בבקשה שהמחקר יפורסם לציבור הרחב, ונדחיתי. כאילו יש מידע 'סודי'. זה מצב בלתי סביר, שמשקף בבירור חוסר רצון לפרסם את המחקר, בזמן שכל אנשי הגדוד מעוניינים בפרסום המחקר. העובדה שהמחקר לא מתפרסם מאפשרת לכל גורם בלתי מוסמך להפיץ מידע לא נכון, מטעה, ופוגע במורשת הקרב של אנשי הגדוד. אני קורא לשר הביטחון ולרמטכ"ל לאפשר את הפרסום ללא דיחוי נוסף וללא פניות".
הקשרים של מיכה עם החברים מהמילואים, כמו גם המפגשים בימי העצמאות עם מפקדו, עירא, התערערו בעקבות הגילויים במהלך הכנת הסרט. חלק מהחברים ניסו להניא אותו מהעיסוק בקרב. אבל הוא לא ויתר.
"זה היה תהליך לא קצר ולא קל", הוא אומר בלהט. "אדם לא נעמד בכיכר העיר ואומר, 'תראו כמה אני פשלן או פחדן'. זה לא טבעי. אבל הדבר הכי חשוב שהבנתי בתהליך הזה הוא המשמעות של בן אדם מורכב. ואני יכול להגיד על עצמי שאני בן אדם מורכב. שיש בי דברים טובים, ודברים לא טובים, וכמו שאני מחצין את הדברים הטובים, אני לא מוצא סיבות לא להחצין את הדברים הרעים".
במשך השנים הוא לא הצליח להשתחרר מתחושת הכאב על השבויים. "היה לי חשש במשך שנים שחזי כועס, שאולי הוא מאשים אותנו בזה שנפל בשבי. אבל במהלך העיסוק בסרט נפגשתי איתו, והוא אמר שאין בליבו דבר עלי או על עירא, או על אף אחד אחר מהגדוד. אולי על הדרגים הגבוהים יותר.
"באיזשהו שלב אחרי המלחמה החלטתי שאני לא הולך לאזכרות, אני מתנתק מהכל, אחרת אני משתגע. החיבור הזה, בין המאבק שלנו לחשוף את מחדלי הפיקוד, לבין הכעסים וההאשמות של המשפחות השכולות, היה בלתי נסבל".
מיכה (משמאל) עם עירא אפרון בסרט. הקשרים עם החברים מהמילואים התערערו בעקבות הגילויים
שמשון שגזרו את שיערו
במהלך צילומי הסרט הוא לווה בפסיכולוג. "ביקשתי את הליווי לא כטיפול, אלא כמישהו לרוץ איתו, שיגיד לי שאני עושה דברים הגיוניים, טובים, נכונים. והוא מאוד עזר לי. בעיסוק הזה היה משהו שנרפא. שנרגע. כי התחלתי את הסרט עם הסתכלות מסוימת, וסיימתי אותו עם הסתכלות אחרת.
"בכל פעם שהיה אזכור של סולטן יעקב לאורך השנים, זה היה כאילו מישהו לחץ על כפתור - וטאק, הרגשתי לחץ בחזה. פיזית הרגשתי שמשהו קורה לי. היום אני יודע מה קרה שם. היה בי איזה צורך לשחק אותה גבר גבר, להסתיר את הסיפור, שלא העזתי לספר אפילו לעצמי גם שנים אחר כך. השריטות הכי כואבות הן השריטות האלה, של סיפור כואב שלך, שאין לך את הכוח להכיר בו, לקבל אותו, להפוך אותו לחלק מהאישיות שלך, מהביוגרפיה שלך.
"הקרב הזה היה בשבילי כשל, ונקודת שפל, ואירוע שהייתי מאוד שמח אם הייתי מתפקד בו אחרת, אבל זה מה שהיה, וזה לא הופך אותי לפחות בן אדם. לא עשיתי את הסרט כי אני מקים תנועה לחינוך ילדינו לנטוש את חברינו בשדה הקרב. אני חושב שזה סרט שחשוב לנשותינו, שיידעו מה יש לגיבור שלצידן בתוך הנפש. שיידעו שמסתתר שם גוזל פצוע.
"מישהו אמר לי, 'איך העזת להרוס לילדות שלך את דמות האב?'. שמתי להן את זה על השולחן. אמרתי להן שמאז שסיפרתי להן מה יש בסרט היתה לי תחושה של שמשון הגיבור, שגזרו את מחלפותיו. והן אמרו לי, 'טמבל, זה בדיוק הפוך. נתת לנו להבין שאתה לא כליל השלמות, ואתה בן אדם נורמלי'".
batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו