לפני שנתיים בדיוק, בספטמבר 2013, הישווה מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי את בשאר אסד לאדולף היטלר, אחרי שזה עשה שימוש, פעם נוספת, בנשק כימי נגד בני עמו. "זהו רגע מינכן שלנו", אמר אז קרי.
אלה היו ימים שבהם אסד, מבחינת האמריקנים, חצה קו אדום. אלה היו גם ימים (למעשה רק שעות), שבהם וושינגטון אף סברה כי התחמקות מתגובה נגד אסד גם תעביר מסר לא בריא לאיראן ולשאיפות הגרעין שלה. "מה איראן תגיד אם ניסוג מכוונותינו?" תהה אז קרי. מה שהיה הנאום הגדול ביותר של קרי הפך, בפרספקטיבה היסטורית, לנאום תלוש ומנותק מהמציאות.
ארה"ב לא תקפה, אסד שרד, ועם איראן נחתם הסכם גרעיני מאיים. לא פלא שאקלים חדש שורר באזור בחסות אמריקנית. אין טובים ואין רעים: כולם פרטנרים. ואסד, הודות למציאות החדשה, מקבל רישיון לשלוט אחרי שקיבל רישיון להרוג.
וושינגטון מתדיינת עם רוסיה, שמסייעת בגלוי לסוריה, שמשתפת פעולה עם איראן, שתומכת בחיזבאללה. במקביל אירופה, המבוהלת ממשבר הפליטים, כבר מוכנה לשוב ולהתדיין עם אסד (אנגלה מרקל), זה שעד לפני שנתיים היה היטלר. ומה איתנו, לעזאזל?
כל הדברים שמהם חששה ישראל מתאמתים, לצערנו. וושינגטון מיישרת קו עם המציאות החדשה במזרח התיכון, במקום להיות אדריכלית ולנסות להשפיע על עיצובו. רוסיה, סוריה ואיראן נהנות מהוואקום שנוצר. וכשהחתול נעדר מהבית, כל העכברים יוצאים מהחורים. הנה פתאום אפילו חסן נסראללה מרשה לעצמו להתמוגג. מעבר ל־75 הטנקים שאותם מעבירה לו דמשק, הוא פתאום רואה כיצד פטרוניו (טהרן ודמשק) הופכים לפרטנרים של המערב, בלי בכלל להשתנות.
אין ואקום מדיני
כל ההתפתחויות האחרונות בסוריה לא מעודדות: אסד, עם רוסיה, צפוי לתקוף תחילה את ארגון המורדים ג'בהת א־נוסרה, המאיים אמנם על אסד אך בפועל הוא גם אויב מר של דאעש. במילים אחרות: בשלב ראשון אפילו דאעש, באופן פרדוקסלי, עלולים להרוויח מההתערבות הרוסית.
ומילה אחרונה על ההתקרבות בין איראן לקהילה הבינלאומית. אמרו לנו כי מדובר רק בהסכם הגרעין. אלא שבפועל אנחנו רואים שיתוף פעולה בעיראק בין ארה"ב לאיראן במלחמה נגד דאעש, ודיאלוג אמריקני־איראני בנוגע לעתיד סוריה, ואמש נחשפה גם עיסקת ענק של 21 מיליארד דולר בין איראן לרוסיה. הפעם אני חייב להסכים עם מזכיר המדינה האמריקני קרי: זה באמת נראה כמו רגע מינכן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו