אנגלה מרקל היא לא אמא תרזה. אנגלה מרקל היא פוליטיקאית. יכול להיות שנוצר הרושם שגרמניה, בגלל העבר, תפתח את שעריה בפני מאות אלפי הפליטים, אלא שגרמניה עשתה בסוף השבוע בדיוק את ההפך: תנועת הרכבות מאוסטריה הושעתה, וביקורת הגבולות עימה חודשה. הקנצלרית, אחרי סידרת השבחים "מוולינגטון לוושינגטון", ביצעה פליק פלאק לאחור. אין לה ברירה.
צילום: רויטרס
גרמניה, הלכה למעשה, השעתה השבוע את הסכמי שנגן. בעשותה כך, מודה גרמניה כי היא חוששת לאבד שליטה על תנועת הפליטים. כך או כך, דומה כי אופנת הפליטים מסוריה (ולא רק) היתה אפילו הרבה יותר קצרה משחשבנו. כמו בסיטואציות שונות בשנים האחרונות (שיחות שלום, אביב עמים), המציאות גוברת על האופוריה. הסיפורים על גרמנים במינכן ובערים נוספות היוצאים מגדרם למען הפליטים, יעברו כנראה לעמודים הפנימיים, אם בכלל. מרקל (מהמדינאיות הטובות של דורנו) "כיהנה" רק שבועיים כמנהיגת ההגירה והאינטגרציה של היבשת.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
רק לפני שבועיים אנגלה מרקל חייכה אלינו מעל לשערי רוב עיתוני העולם. מאמרים בסגנון "תודה לך, מרקל" היו שכיחים יותר ממדורי מזג האוויר בתקשורת. מרקל היתה אפילו אחראית לאקלים, אחרי שהורתה לפתוח את שערי גרמניה בפני הפליטים הסורים. אין ספק כי הידיעה על גופות 71 הפליטים שנמצאו במשאית קירור באוסטריה בחודש שעבר והצילום של גופת הפעוט הכורדי על חוף ים בטורקיה עשו את שלהם. לפרק זמן מוגבל.
סיבוב פרסה
ביום ראשון מרקל החליטה לבצע סיבוב פרסה. גרמניה הבינה שכמות הפליטים רק הולכת ומתעצמת. סיום המלחמה בסוריה לא נראה באופק, ואולי מישהו הסביר לקנצלרית שיש גבול לעד כמה אזרחי גרמניה יהיו מוכנים לקלוט פליטים מהמזרח התיכון. גרמניה גם הבינה כי לבד היא לא יכולה לפתור את בעית הפליטים. היא גם לא רוצה. אגב, פליטים רבים עוזבים את טורקיה ורוצים גרמניה. לא מקלט. גם את זה הבינה מרקל.
אין איחוד באיחוד
משבר הפליטים שחווה היום אירופה, שניפץ את אמנת שנגן מ־1985, הוא תוצאה ישירה מאירועים גיאופוליטיים שפרצו ב־2011, ומכך שאירופה לא הבינה או לא נערכה לקראת השינויים - בעיקר בלוב ובסוריה. בלוב, המלחמה וחיסולו של קדאפי רק הביאו להתפרקותה של מדינה שגם כך לא התברכה במוסדות משופרים. ואילו בסוריה, מעבר לאיום של דאעש, יש עוד יותר מ־150 ארגוני טרור שונים המכרסמים במשטרו של אסד. סוריה ולוב הן למען האמת מדינות רק בעצרת הכללית או במשחק "ארץ עיר".
בשני המקרים מדינות אלה הפכו להיות יצואניות טרור, אי־יציבות ופליטים. הרבה פליטים. מאז תחילת השנה כבר הגיעו כחצי מיליון פליטים לשערי אירופה, לעומת 280 אלף אשתקד. רק בחודש אוגוסט הצטרפו 156 אלף פליטים חדשים לאירופה, על פי נתונים של סוכנות Frontex המטפלת בהם.
בורחים מהונגריה: מהגרים במחנה ארעי באוסטריה // צילום: GettyImages
מעבר לכך צריך גם לציין את התפקיד שממלאת - או לא ממלאת - טורקיה של ארדואן במשבר הפליטים. ארדואן, שהיה עד לא כל כך מזמן דוגמה ומופת לאיסלאם פוליטי ולאבי העמים הערביים אשר קמים נגד רודנים, לא עושה באמת מאמץ למען הפליטים. טורקיה אינה מתאמצת למענם ואינה חוסמת את דרכם לעבר אירופה. יכול להיות שארדואן נוקם כאן באירופה, שלא רצתה את טורקיה המוסלמית באיחוד, ושולח לה עתה מאות אלפי פליטים מוסלמים. על החידלון של מדינות ערב בנושאי הפליטים כבר דיברנו.
מאות מהגרים בין הונגריה לאוסטריה, אתמול // צילום: GettyImages
כל זה מגיע ומאיים על אירופה. משבר הפליטים שם את כל הרעיון האירופי בבעיה. סוריה ולוב התפרקו ומאיימות לסחוף איתן את כל רעיון האיחוד האירופי. אנחנו היום חיים בעידן של ניפוץ אשליות. עוד אשליה.
הקץ לתמימות
אחרי משבר היורו הקשה (זוכרים את המשבר היווני?) אירופה רואה כעת כיצד עוד בנייה אירופית חשובה, עוד אחד מיסודות אירופה, האינטגרציה והגבולות הפתוחים, מאוים. אחרי גרמניה, אוסטריה וסלובקיה, גם הולנד, פולין,
בלגיה וצרפת - כולן שוקלות לחדש את בדיקות הגבולות. מישהו אמר אפקט הדומינו?
תמים היה לחשוב שבשם ההומניזם תיפתר בעיית הפליטים החריפה ביותר שידעה אירופה מאז מלחמת העולם השנייה. אירופה לא מאוחדת בפתרון, אבל מאוחדת ברצון לפתור את בעיית הפליטים לפני שהם מגיעים לשעריה. הבעיה היא שבשביל זה צריך לפתור את בעיית המלחמה בסוריה. אבל - מה זה סוריה?
מחכים לרכבת // צילום: GettyImages
