המוישה הזה הוא אני

מוישה החליט לכתוב יומן. מתי מתחילים לכתוב יומן? שאל את עצמו. כשקורים דברים בקצב מסחרר, אין זמן לכתוב יומן. כשאתה צעיר אין לך סבלנות ליומן. בגיל 59, למשל, יש לך סבלנות לכתוב, אבל צריך להיות אופטימי לחשוב שיקרה משהו חדש, ממש מעניין. בסדר, אז תכתוב מה שכבר קרה. היו לך עד עכשיו חיים מרתקים. יומן רטרואקטיבי. זיכרונות טובים יש לך הרבה.

יומן יכול להיוולד גם כשעומדים לקראת פרק חדש בחיים, כמו פעם ראשונה בבית סוהר, למשל. או פעם ראשונה על הירח. "צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות", זה היה היומן הקצר בהיסטוריה. צעד גדול לאנושות, צעד קטן לאדם, צעד קטנטן ליומן.

הכי טבעי להתחיל לכתוב יומן כשאתה מרגיש צורך למסמך את חייך. או צורך להתבטא. הבעיה בדרך כלל היא שהצורך להתבטא והיכולת להתבטא לא באים יחד. ילדות כותבות יומן, ולמעט אנה פרנק, עוד לא יצא מזה ספר. רוב הילדות משמידות את היומן במהלך ההתבגרות שלהן, כי הן חושבות שזה טיפשי.

לא צריך להיות ילדה כדי לחשוב שמה שכתבת טיפשי, זה קורה גם לאנשים בוגרים, אפילו כאלה שמתפרנסים מכתיבה. זאת שאלה של צניעות. אתה חושב שמה שכתבת טיפשי כי נדמה לך שמוטלת עליך משימה לכתוב את החיבור הכי טוב בעולם.

מכל זה מסתמנת הצניעות כתכונה הכרחית לכותב היומן. גם ככה זה כל הזמן "אני ואני", לפחות כדאי לנסות לנצל את הזמן שעבר כדי לקבל קנה מידה רחב יותר, לנסות לבדוק את עצמך מבחוץ. בינינו, הוא כבר לא אותו משה. אומרים שחילוף החומרים בגוף יוצר מישהו חדש לגמרי בכל שבע שנים בממוצע. מאז כבר עבר אי אלו מהדורות. לא כולן מחמיאות. איך אומרת לו אמא שלו: "אני ילדתי כזה ילד חמוד, ותראה מה עשית לי ממנו". 

סבתא של משה היתה יותר מעשית, היא היתה משלמת למשה כדי שיגלח את הזקן. "הזקן מזכיר לי את הקוזאקים שהרגו את אבא", היתה מסבירה. כששאלו אותו ממה הוא חי, היה אומר: "אני מגדל זקן לשחיטה".

כשאתה יושב לכתוב יומן בגיל 59, מוטלת עליך אחריות להסיק מסקנות מעניינות מכל מה שעבר עליך. לא יכול להיות שכל זה קרה סתם. חייב להסתתר איזה רמז בין השיטין. שיטין זה Shit ברבים, משתעשע משה. כמו במקרים רבים אחרים, אתה אומר לעצמך: תתחיל לזרום עם המאורעות, הרמזים כבר יצוצו. יומן זה לא רומן, אי אפשר לתכנן אותו מראש. זה כמו ניסיון לכתוב את מהדורת החדשות של מחרתיים. תכתוב, ונראה מה יקרה.

אה, כותב משה ביומן, שכחתי לציין שאני מאוד מפורסם. כל המדינה מכירה אותי. רק בישראל יכול אדם להיות כל כך ידוע ושלא יהיה לזה קשר למצבו הכלכלי. ואולי זה הכישרון המיוחד שלו, התפרנות. לא פעם היה עוצר מישהו לידו ברמזור, פותח את החלון, מצביע על המכונית הסמרטוטית וצועק לו: ״זה כל הדאווין שלך, מוישה?״

לאמיתו של דבר, מוישה תמיד הרגיש עשיר. שמח בחלקו. כשכל אחד ברחוב מכיר את הפנים שלך, אתה לא צריך שעון רולקס ומרצדס. הכוכבים הכי גדולים בהוליווד נוסעים במכוניות דפוקות ועתיקות, כי זה קטן עליהם. כשאתה מפורסם, אנשים לא רוצים לקחת ממך כסף, לא מבקשים ממך כרטיס כניסה, הנוכחות שלך שווה יותר ממחיר הכרטיס.

יום אחד בנתניה הלך עם הבן שלו בן ה־10 לסידורים. בדרך עצרו אצל מאפיית הפיתות, אכלו בייגלה עם זעתר ולקחו עשר פיתות הביתה. האיש לא רצה לקחת כסף. "תבואו כל יום!" הפציר בהם.

כשיצאו מהבנק עצרו ממול, בבית הגלידה. שוב לא רצו מהם כסף. החוויה חזרה על עצמה גם במספרה.

"תגיד אבא, אתה גנגסטר מהמאפיה?" שאל הבן שלו. 

"מאפיה כן, גנגסטר לא". ענה המויש.

•   •   •

פסיכואנליטיקאים אוהבים לשאול מה הזיכרון הקדום ביותר שלך, ועל פי זה מבינים את התדמית העצמית שלך. באותו אופן מעניין לבדוק מה הבדיחה הראשונה שאתה זוכר. אולי כך ניתן להבין ממה אתה פוחד. הבדיחה הראשונה שמשה זוכר סופרה בכיתה אל״ף בשיעור חברה:

הגננת יוצאת מגן הילדים ופונה לאיש שעומד בחוץ: "סלח לי, אתה מחכה לילד?" 

"לא, אני סתם שמן", עונה האיש.

אף אחד מהילדים לא הבין את הבדיחה, אבל זה הצחיק נורא.

במהלך חייו דיברו רבות על חוש ההומור שלו. משה לא ידע על מה הם מדברים. הוא לא מתכוון להצחיק, הוא מתכוון ברצינות, וככל שהרצינות יותר עמוקה, כך גדול צחוקם של השומעים. אמנם יש פה בסיס מוצדק לעלבון, אבל הפיצוי כל כך גדול, שחבל לבזבז אותו על חשבונות קטנוניים כמו רגשותיו של משה. כמה פעמים ניצל מאלימות, כמה מחמאות נעימות שמע, כמה דלתות נפתחו בפניו, כמה רגליים אוהבות. 

אפשר להתפעל מיכולתו של הילד לשלוף במהירות ולפגוע במטרה. ואכן, כשכבר התפרנס מקומדיה, אמר עליו המשורר רוני סומק כי הוא להטוטן של מילים. אבל כדאי לשים לב לעובדה שהוא נמנע מעימותים גופניים ולמעשה רואה את עצמו כפחדן. לאורך כל חיי, הוא כותב, הפחדנות מכשילה אותי, אבל המאמץ להתגבר על הפחד מביא אותי להישגים.

מילדות מאושרת אתה יכול להיות רופא טוב, גם מהנדס. את מוישה לא נשאו על כפיים, רק הורידו לו כאפות. זה לא פשוט להיות ילד קומיקאי. כשאנשים צחקו מהערות שהעיר, נהגה אמו לרסן אותם: "אל תצחקו, אחרי זה הוא חושב שזאת חוכמה".

מכאן הבין מוישה שחוכמה נחשבת תכונה שלילית לילד, עדיף להתרכז בטיפשות מהולה בצייתנות. מאחר שחבילת הטיפשות/צייתנות לא נראתה לו, נאלץ להיות מרדן בגיל צעיר מהמקובל. זה גם התיישב לו יפה עם הצורך לעשות ולומר את הדבר הלא מתאים. 

את השירות הצבאי בילה במסגרת להקת בידור צבאית. כשגברים אמיתיים עלו על הג'יפ ויצאו להילחם, נשארו הוא וחבריו עם הבנות ועשו חזרות על שירים. החזרות נערכו, בדרך כלל, במפקדה ביפו. 

מעבר לרחוב היה ״הקיוסק של סבא". סבא היה גוץ, בעל ראש ביצה עטור שלף לבן. תמיד במצב רוח שמח, תמיד מגחך בצורה טיפשית, משמש מקור השראה לחברי הלהקה. או במילים אחרות, הבדיחה של החבר'ה. גם אשתו עבדה איתו בקיוסק, מגחכת בהרמוניה עם סבא.

יום אחד מצא מוישה את סבא לבדו בקיוסק, ולהפתעתו, בלי גיחוך או אפילו חיוך. ובעיקר, בלי אשתו. 

"איפה גברת סבא? איננה היום?" ניסה להתבדח, אך ללא הועיל.

"אשתי הרגישה לא טוב והלכה הביתה". 

"ולמה אתה עצוב היום, סבא?" 

הזקן הרים מבט עייף. "היום לפני 25 שנים הרגו הנאצים, יימח שמם, את כל היהודים בעיירה שלנו". 

זה לא זמן לבדיחות עכשיו, אמר לעצמו משה, תַראה קצת השתתפות.

"איך קראו לעיירה שלכם?" שאל, כאילו שאם יגידו לו זה ישנה משהו.

"חלם. לעיר שלנו קראו חלם", ענה סבא, ומוישה התאפק בכל כוחו לא להתרסק שם. 

זה קלאסי, או מה? ברור שהשניים האלה חלמאים, אם אני יודע מה זה חלמאי. יופי, תירגע עכשיו, לא כל דבר נושא לבדיחות. תראה עוד קצת השתתפות.

"אז איך אתה נשארת בחיים?" שאל בהשתתפות.

"נו, אמרו לכל היהודים לבוא בעשר בבוקר מול הבניין של העירייה. אשתי ואני הלכנו, ובדרך נזכרנו שלא לקחנו איתנו את תעודות הזהות. אז חזרנו הביתה להביא את התעודות, ועד שהגענו כבר לא היה אף אחד".

מוישה נדהם. כל מה שהיית צריך לעשות כדי להינצל מהשואה זה לא להגיע בזמן. 

אני תמיד לא מגיע בזמן לשום מקום. איזה מזל, חשב משה. ברכה אשתו היתה אומרת לו: "אותך לא היו לוקחים למחנות", בגלל המרדנות והחשדנות שלו. "שטות שחוזרים עליה כולם לא מפסיקה להיות שטות", היה מצטט את אמא שלו.

•   •   •

הטענה הכי חזקה של מוישה נגד אמא שלו היא שכל דבר שהוא אומר היא סותרת, כל רעיון שהוא מביע היא פוסלת, כל הצעה שלו היא מבטלת: "זהו הבל ורעות רוח!". "קשקוש בלאבוש". "שטויות במיץ עגבניות". ועוד כהנה וכהנה הברקות לשון, שכל תכליתן לסתור את כל מה שהוא אומר.

את משה זה מכעיס. מייד מדמיין את עצמו כילד קטן, עומד המום ומאוכזב מול כישלון נוסף. בעיניו זו התעללות גרועה ממכות. שנים לא הבין שבדיוק משם נובעת היכולת שלו להצחיק ולהביא זווית נוספת ומיוחדת לכל סוגיה. יכולת שהיתה עומדת לו במקרה שהיו לוקחים את כולם למחנות.

היא גם שהפכה אותו לאישיות בולטת בלהקה. עד כדי כך שביקשו ממנו להיות מפקד הלהקה. מוישה סירב. חברו מוטי פליישר שאל אותו, "תגיד לי, איך זה שוויתרת על התפקיד?" 

מוישה אמר: "מישהו חייב להיות באופוזיציה". 

ואכן, מוישה בילה את רוב זמנו הפנוי מרותק לבסיס. באחת ההופעות החשובות מול קהל מכובד ביותר עמדו לבצע את הנאמבר האחרון למופע: השיר "מחר" של נעמי שמר. כהקדמה לשיר אמרו, כל אחד בתורו: "מחר תזרח השמש", "מחר יצייצו הציפורים", "מחר יבוא השלום". כשהגיע תורו של מוישה הוא אמר: "מכר את כל הרהיטים וירד לארגנטינה".

כל הנוכחים נחנקו מצחוק, כולל חברי הלהקה, שנאלצו לרדת מהבמה. ניסו כמה פעמים לחזור לבמה ולהמשיך, אבל כבר לא היה ניתן לעצור את זה, ובזה המופע נגמר. מוישה כרגיל חטף ריתוק לבסיס וקנס.

כשהשתחרר, קיבל תפקידים מרכזיים בהפקות המוצלחות מאוד של ״צץ וצצה״ ו״עיר הגברים״. "עיר הגברים" היה מחזמר שבו גילם את דמותו של דיימון רניון. זה היה תפקיד של ממש, תפקיד ראשי, וההצגה הצליחה מאוד. "צץ וצצה" היתה הלהיט הגדול של התקופה.

פעם, כשהיה במכולת, שאלה אותו בעלת החנות במה הוא עוסק. מוישה הסביר לה שהוא שחקן. 

היא אמרה: "לא, לא לזה התכוונתי. מה המקצוע שלך?"

הוא אמר: "אני שחקן".

"לא", ענתה, "אתה לא מבין אותי. ממה אתה מתפרנס?"

"אני שחקן ומזה אני מתפרנס". 

"תראה", התחממה. "בבוקר כשאתה קם, מה אתה עושה?"

יום אחד הזדמן לאודישן. עמדו לצלם את סידרת הטלוויזיה הראשונה של ישראל. המתחרה שלו לתפקיד הראשי היה גדי יגיל, ולמעשה הם כבר היו נעולים עליו. אבל גדי דרש שכר הולם, אז כדי לעשות עליו רושם ולהעלות את נקודת המיקוח שלהם, עשו אודישנים לעוד כמה שחקנים, וממשה מאוד התלהבו. עד כדי לשקול את האפשרות ברצינות. ואז שאלו אותו: ״מה בנוגע לשכר?״

הוא אמר: ״אין לי הרבה, אבל מה שיש לי, אני מוכן לשלם״.

מוישה התקבל מייד.

במרכז הסידרה עמד זוג צעיר, חדווה ושלומיק, שעוזבים את הקיבוץ לטובת החיים בעיר. כל מה שהיה יכול להיות טוב בבחור העמיסו על דמותו של שלומיק. משהו מהקיבוצניק, משהו מהצנחן, משהו מהמשורר. בחור נחמד, נאיבי במידה מסוימת, חביב כזה, בעל חוש הומור, אבל גם רציני, שדיסקוטקים, בילויים וחתיכות לא מעניינים אותו. מוישה לא כל כך רציני.

במשך שלושה חודשים צילמו חומר שווה באורכו לארבעה סרטים באורך מלא. העבודה היתה מאוד קשה, מחמש בבוקר עד הערב. זה היה כמו בית ספר לקולנוע. מה גם שנתנו למוישה לשפץ את הדיאלוגים. היה לו סיפוק יוצא מן הכלל, שאי אלו הברקות שלו הפכו לנחלת הכלל. 

שבועיים מתחילת שידור הסידרה הוכח כמה השיקול שלו היה נכון. בבת אחת הפך לאדם המפורסם ביותר בארץ, וגם האהוד ביותר. הוא הצליח להתחבב על כל המדינה. מכיוון שלא היו אז ערוצים כמו היום, כולם ראו את הסידרה והזדהו עם גיבוריה. מוישה הפך לכוכב ענק כמו ג'יי.אר או קלינט איסטווד. לפחות כך הרגיש.

משנה אם אותי רואים שני מיליון איש בטלוויזיה ואותו עשרים מיליון? חשב.

כששלומיק חיפש עבודה, אנשים היו עוצרים את מוישה ברחוב ומציעים לו עבודה. כשהציגו קטע שבו חדווה זורקת אותו מהבית, אנשים טובי לב הציעו לו לישון אצלם. ואם פעם יצא לו להיות רע אליה בסידרה, היו מתנפלים עליו ברחוב - איך הוא לא מתבייש לנהוג כך.

עניין הפופולריות גדל עם הזמן והפך ממש למפלצת. היו פעמים שממש רדפו אחריו ברחוב רבבות, תפסו ומשכו בו, קרעו את החולצה, דרשו חתימות. הוא אהב שמזהים אותו, אבל כשכל העם רואה כל תנועה שלך, זו הרגשה כמו בחלום שבו אתה הולך עירום ברחוב. לפעמים זה היה די מפריע ולא נעים.

יחד עם זאת ידע שאם יקרה ושוב לא יכירו אותו, הוא יהיה מדוכדך מזה.

למעשה, אף אחד עוד לא ידע איך לאכול את התופעה הזאת שנקראת כוכב טלוויזיה. כשניגש למפיקי סרטים, הם טענו שהוא יותר מדי מזוהה עם שלומיק, ומכיוון שלא התכוונו לעשות סרט על שלומיק, לא היה להם מה להציע לו.

ניסה בקאמרי. שם התפלאו, הרי משה שחקן טלוויזיה, לא שחקן תיאטרון. הציעו לו להתחיל בתור שומר ג'.

הלך לפשנל. פשנל אמר שמי שהתרגל לקבל אותו חינם בטלוויזיה, לא ישלם כדי לראות אותו.

כל האפשרויות היו חסומות בפניו. אם היה מבקש מתוך ייאוש לעבוד במכולת, היו זורקים אותו מהמדרגות בטענה שהוא יותר מדי מפורסם. בקיצור, מכל התהילה מוישה יצא מובטל. 

•   •   •

מוישה הפך לרעיונאי בפרסום ״דחף״. לדעתו הקופירייטר הוא המשורר המודרני. יש לו הזדמנות לעצב את דעת הקהל בצורה היסודית ביותר. ניסוח נכון של קופירייטר יכול לגרום למישהו לבחור בראש ממשלה או לעצב סגנון חיים. 

הקמפיין הכי מפורסם שלו היה למנחם בגין בבחירות 77'. "רבותיי, מהפך!". מילותיו הדרמטיות של חיים יבין חקוקות היטב בליבו של כל מי שעסק, עוסק או יעסוק אי פעם בהסברה ופרסום פוליטי ישראלי. איש לא חזה אז את סוף המונופול של מפא"י ההיסטורית, למעט קומץ מקצוענים במשרד הפרסום "דחף", ביניהם גם עבדכם הנרצע. נכון, היו ביקורת וחוסר שביעות רצון בקרב הציבור בארץ לאחר מלחמת יום הכיפורים, אבל העם בישראל ידוע ביכולת הספיגה האגדית שלו. 

היה זה עבור מוישה השיעור החשוב ביותר בפרסום ותעמולה שלמד בחייו. מישהו באמת חושב שיש הבדל בין המערך לבין הליכוד? באותה מידה היה מסוגל לקמפיין את רבין. ספי ריבלין אמר לו פעם, "אני אופטימי שיהיה דרעק בכל מקרה. מה שלא תעשה - אנחנו תמיד נאכל אותה". 

מוישה קיבל את התפקיד לתכנן ולכתוב את מערכת הפרסום האישית של מר מנחם בגין. אחד האתגרים המרכזיים היה לשכנע שבגין מתאים להנהיג את המדינה. במבט מהיום ברור לכל אחד שמנחם בגין היה משכמו ומעלה, ובמקרה של חוסר התאמה בינו לבין העם, היה צריך להחליף את העם.

מי שגדל בבית סוציאליסטי כמו מוישה שמע שמועות מפחידות בנוגע למנחם בגין, שתמיד הוצג כמיליטנט לאומני ודמגוג. סוציאליסטים אוהבים לכנות נימוקים בלתי ניתנים לסתירה "דמגוגיה". המשימה הלאומית של משה היתה למכור לבלתי משוכנעים את מר בגין. או במילים אחרות, להשתכנע בעצמו. 

הלך לערוך היכרות עם המועמד, עם משפחתו, עם חבריו מהמחתרת. פגש אדם חביב, שנון, משכיל, צנוע, ישר כמו סרגל, ובעיקר פטריוט. בעוד צמרת המדינה הסוציאליסטית חיה באחוזות מנקרות עיניים וברמת חיים מעולם אחר, חי מנחם בגין עם רעייתו עליזה בדירת שני חדרים צנועה בתל אביב. אבל את הרושם החזק ביותר השאירו עליו יחסיו עם ילדיו ונכדיו. כך החליט לשכנע גם את האחרים. להציג את בגין כסבא, כאבא.

ראשית, היה צורך לשכנע אותו להחליף משקפיים. עד אז נהג להרכיב משקפיים בעלי עדשות עגולות, קטנות, ששיוו לו ארשת אנרכיסטית משהו. מוישה הלך איתו לאופטומטריסט שלו ברחוב אלנבי, בחר לו מסגרת מודרנית יותר ובעזרת אשתו עליזה, שיכנע אותו להחליף.

אז צילמו אותו עם הנכדים ועם כל המשפחה, והטקטיקה עבדה נפלא. בוקר בוקר קיבלו את תוצאות סקר דעת הקהל של מינה צמח מאתמול, ובכל יום גדל החיוך על פניהם. רק בגין ורעייתו לא היו מרוצים. אחרי שנים של מחתרת וגלות פוליטית, הם רצו סיסמאות חוצבות להבות. במקומן קיבלו מסע פרסום מלוקק עם תמונות של הנכדים. 

"אתם לא מתביישים", אמרה עליזה בגין למוישה, "למכור את בגין כאילו היה קוקה קולה?" 

״כשכולם יקנו אותו כמו קוקה קולה, כולנו נהיה מרוצים", ענה לה.

מנחם בגין נבחר לראשות הממשלה והביא את הסכם השלום עם מצרים. על זה אמר דויד או'גילבי, נביא הפרסום המודרני: "אי אפשר להציל נפשות בכנסייה ריקה". במילים אחרות: כל האמצעים כשרים כדי להציל נפשות.

•   •   •

דודו טופז הגיע לבקר את חברו הטוב וביקש שיכתוב לו מערכון לתוכנית בידור חדשה שהעלה. מוישה ודודו למדו יחד בבית צבי, ובמשך שנים בילו ועבדו יחד. לעיתים מזומנות מוישה היה מתארח בתוכניות שדודו הנחה. פה ושם מוישה גם עזר לו בכתיבה, אבל עכשיו לא היה לו ראש לשבת לכתוב, וחוץ מזה, הבטיח לבן שלו טיול לחרמון.

דודו לא התייאש והציע שייסעו יחד ויעלו רעיונות. אספו גם את החברה התורנית של דודו ויצאו לדרך. 

באותה תקופה מוישה היה זללן כפייתי. המאכל האהוב עליו היה כמויות. הוא אוהב את זה שבאופן כללי הוא עומד בראש שרשרת המזון. שכל היתר הם לאכילה. כלבים וחתולים, למשל, לא יצא לו לאכול, אבל הניח שהגיעו לצלחת שלו בלי שיידע באיזו שווארמייה מפוקפקת. אמנם אלה אגדות שלא הוכחו, אבל נעים להתרפק עליהן.

באיזשהו שלב, דודו אמר לו, ״שמתי לב שכל כמה דקות אנחנו עוצרים לאכול משהו. מה קורה איתך?״ 

מתוך התנצלות התחיל להסביר, "אנחנו במשפחה שלנו אוהבים את חיק הטבע, כל שבת אנחנו יוצאים לטייל..." 

מוישה אילתר כל הדרך, הנוסעים צחקו וצווחו, והחברה התורנית של דודו טרחה לכתוב את הכל. שכרו של מוישה היה מזרן חדש לאשתו. דודו ידע להעריך מזרן טוב.

בינינו, עד אז התוכנית שלו היתה על הפנים. רק אחרי שהופיע עם המערכון הזה בטלוויזיה התחיל לפוצץ קופות. מוישה נורא התעצבן שלא נתן לו קרדיט. כשטופז התחיל להנחות את התוכנית "חפש ת'פיפס", קבעו שיפצה אותו בכך שיציג אותו כמוישה והאורנג'דה, וכך יסגרו החשבון. 

ואז יגאל בשן החליט שהגיע הזמן שמוישה ייצא בערב יחיד. הוא ראה בעקבות "חפש ת'פיפס" שמוישה פופולרי, וחשב שזה העיתוי הכי טוב בשבילו.

משה עשה חשבון נפש. הוא הרי כותב לאנשים חומרים שמביאים להם הצלחה גדולה. ״אם יש לך תרנגולת שמטילה ביצי זהב, למה לשלוח אותה לעבוד בלול אחר?״ שאלה אותו ברכה.

יגאל בשן וטמירה ירדני השקיעו במשותף בהפקה. בשן הציע לעשות ערב מערכונים וחיקויים בסגנון שעשתה חנה לסלאו, אבל למוישה לא התחשק לעשות חיקויים. הוא חשב שההומור הכי טהור הוא הסטנד־אפ קומדי, ואולי עכשיו הקהל הישראלי כבר יהיה מוכן לזה.

בניסיונות הקודמים שלו בתחום הוכיח שהקדים את זמנו. בשנת 1976 מוישה הצטרף לסיבוב הופעות של אפרים ואסתר שמיר, ובין השירים נתן קטעי סטנד־אפ. הקהל לא קיבל את ההומור שלו. לא היה מובן, ויכול להיות שגם לא היה מספיק טוב. עכשיו הטעם שלו ושל הקהל נפגשים.

•   •   •

מוישה מאמין שסטנד־אפ קומדי צריך לזעזע. זה לא מספיק לעמוד ולספר בדיחות. צריך לגרום לקהל מעורבות רגשית, ולעצבן זו דרך לעשות את זה. הוא אימץ התייחסות פרובוקטיבית ודעה מנוגדת לנושאים שעמדו על הפרק באותה תקופה, וכמעט בכל הופעה קרה לו שהיו כמה אנשים שקמו ויצאו בזעם. אבל הרוב נשארו. 

"אישה לא צריכה השכלה", אמר בהופעה טלוויזיונית, "עוד לא ראיתי גבר שולח יד תחת שמלה כדי לחפש את כתבי ביאליק".

מייד אחרי הבדיחה הזאת הדביקו לו תווית של חזיר שוביניסט, הזמינו אותו לוויכוחים טלוויזיוניים מול נשים משוחררות, ואפילו ביטלו הופעה שלו באוניברסיטה העברית בירושלים.

אף אחד לא טרח להתייחס לעובדה שלו רצה באמת להוכיח שאישה לא צריכה השכלה, היה מוצא נימוק יותר משכנע. אף אחד לא טרח להתייחס לעובדה שבמהלך כל חיי הנישואים שלו, התקדמה ברכה באקדמיה עד לדוקטורט בעזרתו ובתמיכתו. הלימודים שלה התאפשרו בזכות העובדה שמוישה לקח על עצמו את הטיפול בילדים, ניהול הבית והבישול. שלא לדבר על כל הכיסוי הכלכלי של חייהם.

״על הדלת כתוב דוקטור, וכולם בטוחים שזה אני", שמח לציין. 

הוא לא רק הביא הביתה לחם וחמאה, הוא גם עמד בלילות, אחרי שחזר מהופעות ברחבי הארץ, והכין סנדוויצ'ים לילדים לבית הספר. הסנדוויצ'ים היו כל כך יצירתיים, שלילדים היה חבל לאכול אותם.  

מוישה לא ראה בכל זה הקרבה. להפך. חברים שלו עובדים מצאת החמה עד צאת הנשמה, יוצאים בבוקר לפני שהילדים מתעוררים וחוזרים בלילה כשהם כבר ישנים, ואז מגלים יום אחד שרק לפני עשר דקות הוא הלך לגנון ועכשיו הוא הולך לי לצבא.

בשביל מי אתה קורע את התחת? בשביל הילדים. כן? אתה בכלל יודע איך קוראים להם? אני יוצא להופעה בערב, פעמיים בשבוע, מרוויח פי 4 מאחרים, ונשאר לי כל הזמן בעולם לבלות עם הילדים. אם זה שוביניסט - אני קונה.

משה אהב לבלות עם הילדים שלו, לטייל איתם, לקחת אותם איתו לעבודה. היצירה הכי חשובה שלי הם הילדים שלי, ציין תמיד בגאווה. הבן שלו, בגיל 7, עמד איתו על במת בידור ביום העצמאות וסיפר בדיחה לקהל של אלפים. הם הקשיבו, ובסוף גם צחקו. 

במהלך הופעה אחרת, ישבה הבת שלו בת ה־3 על כתפיו, תולשת את שערותיו לחדוות הקהל. בת 4 כבר הסתובבה באתרי צילום של סרטים שמוישה ביים. היו צופים יחד בסרטי קומדיה אמריקניים, עוצרים וחוזרים על בדיחות חשובות, משננים. הילדים של מוישה אהבו ללמוד איתו, והוא אהב ללמוד מהם. 

דרך אגב, אני מתנגד להפלות, הוא כותב. צריך לחכות עד שיהיה בן לפחות 8 ולראות מה יצא. אם לא יצא טוב - הורגים אותו. 

תביט, משה, יש דברים שלא צריך להעלות על הכתב וזה אחד מהם. בעל פה, בין החבר'ה, אחרי שתי בירות ושאכטה, זה נשמע משעשע. אבל ככה? הגזמת לגמרי. מספיק שאיזה חולה רוח ייקח את זה ברצינות. בדיחה לא שווה חיים של ילד. בטח לא הבדיחה הזאת. 

רגע אחד. זאת לא בדיחה, זאת מחאה. הוא מוסיף ביומנו. אני מנסה להראות פה שלהרוג עובר בן ארבעה חודשים זה כמו להרוג ילד בן 8. ההבדל הוא שעובר בן ארבעה חודשים לא יכול לקחת עורך דין. גם ילד בן 8. אין הבדל.

אטימות הקהל לזיהוי בדיחה כמחאה תמיד היתה בעיה אצל מוישה. הקהל שלו התגלה לעיתים קרובות כלא סובלני ולא קולט דקויות. תפקידו של הקומיקאי הוא להצחיק. קומיקאי הוא לא פוליטיקאי, והוא לא צריך לקבוע אמות מידה חברתיות. הוא לא צריך להציג איזה מניפסט חברתי. זה לא משנה בכלל מה הדעות האישיות שלו. הוא מוביל את הבדיחות וזהו.

מצד שני, בשביל להצחיק אתה צריך לבוא עם כוונה רצינית, ולהצחיק זו לא כוונה רצינית. זה ההבדל בינו לבין דודו טופז, למשל. דודו יכול לספר בדיחה, ולכולם ברור שזו בדיחה שהוא שמע והצחיקה אותו. ומוישה, כל מה שהוא אומר הוא אומר כאילו בזה הוא מאמין.  

•   •   •

בשנת 1992, בעיצומה של מלחמת המפרץ, ישב מוישה, קומיקאי ותיק, מיואש ובלי הכנסה. כל השכירים במשק ישבו בחיק משפחתם, המשכורת שלהם דפקה כמו שעון, ואיש לא יצא מהבית לבזבז אותה, כי לא היה איפה.

בזמן מלחמת המפרץ אסרה הממשלה התכנסויות לצורך הופעות וכדומה, מפחד הטילים העיראקיים. מאחר שאת רוב פרנסתו מצא מוישה בהופעות, נותרו הוא ומשפחתו בלי גרוש. הם אפילו נאלצו למכור את המכונית שלהם כדי לשלם חשבונות מכולת. זה בדיוק היה הרגע שבו בחר פקיד השומה לשלוח להם מכתב דרישה לתשלום מס בסכום דמיוני, ללא שום אחיזה במציאות.

הפעם הביאו למוישה את הסעיף. לא די שהממשלה לא ממלאת את תפקידה היסודי להגן על האזרחים, לא די שאוסרים עליו להתפרנס ולא דואגים לו לשום פיצוי, הם עוד מעזים להפעיל את שיטות השוד שלהם? מוישה יצא את הבית ונסע להפוך שולחן. 

המכתב לא נפל מהשמיים, זה כבר היה בעיצומו של תהליך ארוך. פעם ראשונה בחייו מביאים אותו להחלטה להפוך שולחן, אקט של עולים חדשים, של אנשים בעלי יכולת ביטוי מוגבלת. אלא שבשלב זה כבר היה מותש מטיפול פולשני ומשפיל של רואי חשבון. הבחילה שלו מהם הביאה אותו לשולחן הכתיבה כדי לכתוב את "הפרוטוקולים של זקני ציון 2".

מוישה חש שגילדת רואי החשבון נחלקת לשתי קבוצות. חלק עובדים במסגרת ממלכתית וחלק בשוק הפרטי, כשהם עוברים בחופשיות מקבוצה לקבוצה. כל מי שמצליח לשים עליו יד הופך אותו ומנער את המעות מכיסיו.

הוא לא ישן בלילות. רק אנשים תמימים לא ישנים בלילות כשהחוק מודאג מהם. האחרים נותנים לפקידי חוק להדיר שינה מעיניהם.

למשל, למרות שהיקף עסקיו לא הצדיק זאת, החזיק מוישה רואה חשבון בשכר. גם רצה להיות "יותר מבסדר", וגם היה הדבר בגדר מצווה. בעלה של עלמה, חברה של אשתו של מוישה, זה עתה השתחרר מהכלא. דב מרגלית, זה שמו של האסיר לשעבר, היה רואה חשבון ותיק שישב שנתיים אחרי שליכלך את הידיים בעבירת צווארון לבן.

מוישה רצה לעזור בשיקומו והציע לו לטפל בהנהלת החשבונות. בסתר ליבו קיווה שתחכומו הפלילי של דב יפעל לטובתו. אבל המציאות הוכיחה שוב שפעם גנב, תמיד גנב. לא עבר הרבה זמן עד שיד החוק אחזה גם בצווארונו הלבן של מוישה. 

ראשונים באו מע"מ וביקשו לדעת מה בנוגע לשלושים הופעות שהתקיימו ללא דיווח. כשהתעורר מההלם הבין מוישה שדב מדווח מהשרוול, מהמותן, לפי רגש. הוא אפילו לא מעיף מבט בקבלות ובפתקאות שמוישה מוסר לו מדי חודש בשקית.

דב היה משליך את השקית לפינת החדר, לערימת השקיות, סופר כמה ציפורים עומדות על חוט החשמל מעבר לחלון, לפי זה מחשב את החוב למע"מ, ורושם כמה ספרות על המחאה חתומה של מוישה. מוישה, שהיה חשדן, לא חתם על המחאות ריקות, אלא טרח לציין לפקודת מי הן.

אבל דב היה מתוחכם ממנו. את ההמחאות לפקודת מע"מ שינה בעדינות לפקודת מ.עלמה, חתם בכתב ידה של אשתו מאחור ושילם במזומן את תשלומי המע"מ של מוישה. לצ'קים לפקודת מ.עלמה היה מוסיף כמה מאות שקלים ומפקיד בחשבונה של אשתו. טריק ישן, שעזר לדב בצעירותו לעבור בנוחיות את לימודי ראיית החשבון באוניברסיטה. 

מוישה, שבשלב ראשון לא ידע את כל זה, עמד המום לנוכח חקירת מע"מ. גם לא היה לו מושג מאיפה ישלם את מה שדורשים ממנו. דב לא נבהל והציע בנדיבות: "תן לי סכום גלובלי, ואני אגמור לך את כל הסיפור הזה גם עם מע"מ וגם עם מס הכנסה וביטוח לאומי שיבואו אחריהם".

מוישה רתח. הוא פיטר את דב ופנה לרואה חשבון שמישהו המליץ לו עליו בשם קרמר, פקיד שומה לשעבר. קרמר דרש אלפיים דולר כדי להתחיל לשמוע, מוישה נתן לו אלף והפקיד בידיו את התיק. לתומו חשב שקרמר צריך את הכסף כדי לשחד מישהו וכך לפתור את הבעיה. כמו איש רוח אמיתי, לא ראה גבול ברור בין מציאות לדמיון.

גם גילדת רואי החשבון נראתה לו מסתורית, כמו בית קברות לכהן, כמו אגודת סופרים לרואה חשבון. הוא הבין שאסור לשאול שאלות.

•   •   •

לוס אנג'לס לא היתה זרה לו. מאז שהיה שם בשנות השבעים, מוישה נסע בכל הזדמנות לטייל בארה"ב, וכבר חצה בנהיגה את היבשת מחוף לחוף שמונה פעמים, אחת מהן על אופנוע. עכשיו שוב היתה לו הזדמנות. הוריו ואחותו גרים שם כבר כמה שנים, ועוד בני דודים מכל הכיוונים. וגם יושו מתכנן לנסות את מזלו בלוס אנג׳לס מייד כשיסיים את השירות הצבאי. 

לכל אחד מהישראלים באמריקה סיבה פרטית לחיות שם. אחד התאכזב מתרבות השלטון בישראל, אחר ברח והשאיר חובות, שלישי מצא מקום טוב יותר לכישרונותיו, רביעי עושה כסף, חמישי הלך בעקבות הלב, שישי רוצה לקיים אורח חיים דתי או מיני חופשי מביקורת. הרשימה אינסופית. 

השבוע עברתי חוויה מאוד נעימה, כותב מוישה ביומן, לא בלי התרגשות. שילמתי את המסים לדוד סם. אם מישהו היה אומר לו לפני כמה שנים שתשלום מסים יהיה חוויה נעימה, היה יורק לו על הנעל. אבל כן. זה היה נעים, זה היה משחרר, זה היה מזכך. קתרזיס, לא פחות. החזיר לו את הוורוד ללחיים. החזיר לו את הכבוד העצמי, את האמונה בשיטה.

הפיכתו למדריך תיירים היתה כמעט מובנת מאליה. אנשים שואלים אותו: לא קשה לך לעזוב את עולם הבידור? בעיני מוישה, טיול הוא כמו הצגה, כמו סרט. יש תמונות, יש סיפור, יש אפילו מוסיקת רקע מתאימה. והיתרון הוא שהקהל לא יכול לברוח באמצע. את ההצגה הזו מוישה מריץ כבר 13 שנים. היא השתכללה, השתפרה והתעדכנה משבוע לשבוע. 

התיירים תמיד שואלים אותו למה עזב את ישראל. הוא בכלל לא מרגיש שעזב, הוא כל הזמן עם ישראלים. והעבודה איתם היא גם חיי החברה שלו. מוישה הוא טיפוס שבנוי ליחסים קצרים, בשלושה־ארבעה ימים הוא נשאר רענן כמו יוגורט לפני שיהפוך לגבינה.

ישראלים זה לא אנשים פשוטים, כל אחד יש לו השקפת עולם ודעה מוצקה לגבי כל דבר. כל ישראלי הוא או משורר, או נביא, או שניהם ביחד. ולכל אחד יש מניפסט משלו. 

במקרים הנדירים שבהם משה לא מדבר, המטיילים מספרים לו על חייהם. שלושה צעירים משירותי ההצלה של אזור התבור מספרים שכדי להתגבר על זוועות היומיום, הם מפתחים הומור שחור ועשבים ירוקים. עורך דין נדל"ן תל־אביבי ותיק, שמגיע עם האישה האחרת, מגלה למשה את כל סודות הנדל"ן של חבריו מעולם הבידור.

פעם זה מכונאי חבר אגד מרחובות שאוהב את העבודה שלו ומסרב לצאת לפנסיה, ופעם זה קאובוי מחווה בנגב שנאלץ להגן על עצמו בפני הבדואים בסביבה. הם חושבים שאני לוקח אותם לטייל בקליפורניה, בינתיים הם לוקחים אותי לטייל בכפר סבא, הוא אוהב לומר. 

מוישה הוא אטרקציה בפני עצמה, והם תמיד מעוניינים לשמוע מה היה בלהקת הנח"ל של מלחמת ששת הימים, איך היה לעבוד עם במאים כמו שייקה אופיר, יוסי בנאי, אסי דיין, מפיקים כמו פשנל, או דני דגן, חברים כמו חנן גולדבלט, טליה שפירא, ששי קשת ומני פאר. איך הוקמה להקת כוורת והתוכנית ״זהו זה!״. מדי פעם הם רואים באוטו "חדווה ושלומיק" או "גבעת חלפון" או ״שלאגר״, והוא עונה על שאלותיהם בנוגע להפקות ההיסטוריות ההן.   

פעם דודו טופז בא לבקר אותו בקליפורניה. הוא היה בעיצומן של הכנות לתוכנית בידור חדשה ורצה לחזור על ההצלחה של ״פליטת פה״. דודו הצטרף לטיול עם עוד כמה תיירים מישראל, שהופתעו לגלות באוטו את הראשון בבידור. בטיול הזה היה אמור להיכתב פרק נוסף במסעות המשפחה של משה והאורנג'דה.

דודו הגיע לפיסגה ושרד שם זמן רב. האיש הספיק בתקופת חייו כמה וכמה תקופות חיים של אדם מן היישוב. התקדמות בעולם הבידור היא כמו עלייה בסולם הדרגות של יחידת עילית בצה"ל, זה דורש תעצומות נפש יוצאות דופן. רק יחידי סגולה מצליחים לשרוד את מסלול המכשולים הזה.

מוישה, למשל, דפק נפקדות. לא היה לו כוח לכל זה. הידיעה על התאבדות חברו בתא המעצר שברה את ליבו. הוא כעס מאוד. אם יצא מדעתו, אז צריך היה לתת לרופא לטפל בו. זה לא ענף קל, והעוסקים בו משתמשים לא פעם בדרכים עקומות ונבזיות.

אבל דודו היה עסוק בדבר אחד כל ימי חייו: למצוא חן. לעומתו, התקשורת בארץ עסוקה בניהול חשבונות נקמני באופן שיטתי. 

"אז אתה מתגעגע לארץ?" חוזרת השאלה ונשאלת לעיתים קרובות.

"הארץ שאני מתגעגע אליה כבר מזמן לא קיימת".

 

אפשר לרכוש באתר: menahemz.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו