קרב האוויר הראשון - והאחרון עד כה, שנערך בין טייסי חיל האוויר הישראלי לבין טייסים רוסים (אז - סובייטים), התקיים לפני 45 שנה, ב־30 ביולי 1970, בעיצומה של מלחמת ההתשה. הקרב התחולל מדרום־מערב לתעלת סואץ, באזור שזכה בחיל האוויר לכינוי "טקסס", על שום היותו סוג של מערב פרוע, שבו יש מעט חוקים והשולף המהיר יותר - מנצח.
השחקנים מהצד הישראלי - 12 מטוסי מיראז' ורביעיית פאנטומים, מוטסים בידי נבחרת ההפלות של חיל האוויר; יחד, נזקפו לזכותם של טייסי חיל האוויר שהשתתפו בקרב המדובר לא פחות מ־59 מטוסים מופלים. מהצד הרוסי - 20 או 24 מטוסי מיג 21, מהדגם החדיש ביותר שהיה קיים אז, מיג 21MF.
הקרב היה מתוסרט מראש והוכן בדקדקנות רבה. לרוסים הוכנה מלכודת, והם נפלו לתוכה כפרי בשל - והתוצאות בהתאם, קשות ומשפילות: 5 מטוסים שלהם הופלו; כל מטוסינו, לעומת זאת, שבו בשלום לבסיסם, כפי שהיה נהוג לומר אז. מיראז' אחד נפגע בזנבו אך הצליח לנחות בשלום. בדברי הימים של קרבות האוויר של החיל נרשם הקרב הזה כאחד המוצלחים מאז ומעולם.
ברקע הקרב הזה עמדה המעורבות הרוסית הגוברת במצרים, בעקבות דרישתו התקיפה של נשיא מצרים, גמאל עבד אל־נאצר, לקבל מהסובייטים טילים ומטוסים חדישים יותר, שיוכלו להתמודד עם הפאנטומים והסקייהוקים של חיל האוויר. הללו הפציצו, במסגרת מבצעי "פריחה", באין מפריע, את הכוחות המצריים לאורך התעלה, והטילו מאות טונות של פצצות גם בעומק מצרים.
בין היתר, עשו מטוסי החיל "בומים" על־קוליים מעל קהיר, כדי להראות למצרים מי בעל הבית האמיתי באזור.
בשתי פגישות טעונות במוסקבה, בסתיו 1969 ובינואר 1970, איים נאצר על הרוסים כי יפנה בבקשת עזרה לארה"ב אם לא יקבל תגבור משמעותי - והרוסים נענו: המצרים קיבלו טילי קרקע־אוויר מדגם SA-3, שהיו הרבה יותר יעילים ומאיימים מטילי ה־SA-2 שהיו בידיהם עד אז, ושלוש טייסות של מטוסי מיג 21MF, על ציודם, חימושם וצוותי הקרקע והאוויר שלהם. בסך הכל הגיעו למצרים כ־100 טייסים רוסים.
הרוסים והמצרים אמנם שמרו בסוד את דבר נוכחותם של טייסים רוסים פעילים בשירות הצבא המצרי, אולם הם התגלו על ידי יחידת ההאזנות ברוסית "מסרגה", שהוקמה ממש אז בצה"ל, לצד יחידת ההאזנה בערבית 515 הוותיקה, וכונתה "הגרצ'קואים". היחידה קלטה שיחה ברוסית בין שני טייסי מיג מצריים לכאורה, שפיטרלו באוויר, והסוד נחשף.
מיג 21 מצרי
עליונות אווירית
בתחילה היתה הסכמה שבשתיקה שחיל האוויר לא חודר לעומק של יותר מ־30 ק"מ מהתעלה, שם שכנו "שטחי המרעה" של הרוסים. אולם, הרוסים רכשו עד מהרה ביטחון עצמי וניסו ליירט את מטוסי חיל האוויר. התקרית שהגדישה את הסאה התחוללה ב־25 ביולי 1970, כששני טייסים רוסים ניסו ליירט סקייהוק ישראלי ופגעו בזנבו. ישראל החליטה להגיב, למרות שהיה מדובר במעצמה והסיכון להרגיז את הדוב הרוסי היה גדול.
"ההחלטה להילחם ברוסים היתה החלטת ממשלה", סיפר אל"מ (מיל') אביאם סלע, שהיה מס' 2 ברביעיית הפאנטומים שהוביל אביהו בן־נון, לימים מפקד חיל האוויר, "היא נוסחה באורח חד־משמעי: לא להסתפק במגע עם הרוסים, אלא להפיל אותם. להערכתי, זו אחת הפעמים הבודדות שממשלה מחליטה מראש להילחם במעצמה באופן מודע ולא מקרי" (מתוך "חליפת לחץ", מאת מירב הלפרין ואהרון לפידות).
המבצע זכה לשם "רימון 20" והמלכודת תוכננה כך: רביעיית מיראז'ים תגיע לאזור מפרץ סואץ, כביכול לגיחת צילום. אם הרוסים יתפתו ויזנקו לקראתה - יגיעו לאזור פאנטומים ומיראז'ים שהמתינו באוויר ועל הקרקע בבסיס רפידים, ויירטו את המיגים. וכך בדיוק קרה. בתוך 11 דקות זיהו הרוסים את המיראז'ים הישראליים - והמריאו מולם, ב־5 או 6 רביעיות של מיגים ש"הבריקו בצבע חדש ונוצץ, כאילו יצאו זה עתה מקו הייצור", נזכר סלע. אלא שהפתעה מרה ציפתה להם: במקום מיראז'ים מצלמים תמימים הם נתקלו במיטב שבמיטב שבטייסי חיל האוויר.
זה היה קרב האוויר הגדול ביותר שנערך עד אז בחזית המצרית. בתוך דקות הפיל תא"ל אשר שניר ז"ל, במיראז', את אחד המיגים. הטייס נפלט מגובה עצום של כ־30,000 רגל וריחופו אל הקרקע נמשך לאורך כל הקרב, עד כדי כך שהטייסים השתמשו בו כנקודת ציון: "דיווחנו אחד לשני בנוסח 'נמצא עשרה ק"מ מהצנחן...'" סיפר סלע.
השמיים היו מלאים בהמון מטוסים, היתה מהומה גדולה והטייסים הרוסים, שהיו לאין ערוך פחות מנוסים מיריביהם הישראלים, מצאו עצמם בנחיתות קשה ומבולבלים מאוד. לדברי אביהו בן־נון, "ראינו שהם פועלים בלי ניסיון. זה אפילו הפריע לנו קצת, כי אתה רגיל שאתה יודע מה היריב צריך לעשות כדי להילחם בך ופתאום אתה רואה שהוא עושה משהו אחר". סלע: "הם שיגרו המון טילים סתם, ללא כיוון וללא מחשבה".
בסופו של דבר הופלו, כאמור, חמישה מטוסים רוסיים. הדבר נזקף לזכותם של אשר שניר ז"ל, אברהם שלמון (הפלה והפלה משותפת עם יפתח ספקטור), אביהו בן־נון ואביאם סלע.
כמעט נשלחו לסיביר
שנים אחר כך, בעת שיחות השלום עם מצרים, סיפר נשיא מצרים לשעבר חוסני מובארק לנשיאנו לשעבר עזר ויצמן ז"ל אילו שמחה לאיד וצהלה פרצו במחנות חיל האוויר המצרי כשנודע להם על הפלת הטייסים הרוסים. מתברר כי המצרים חשו מושפלים בשל היהירות והזלזול שהפגינו כלפיהם הסובייטים, ושמחו לאידם מאוד.
הסובייטים, מצידם, פעלו כמיטב המסורת הסובייטית הידועה: כבר למחרת הקרב הגיע למצרים מפקד חיל האוויר של בריה"מ דאז, מרשל קוטקוב, והזהיר את הטייסים המוצבים שם, שאם מישהו יעז להזכיר את הקרב באוזני נפש חיה - הוא ימצא עצמו בסיביר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו