משפחה אמריקנית תמימה מוצאת את עצמה במרכז מהפכה אלימה שמתרחשת במדינה אסיאתית בדיונית ב"אין לאן לברוח" - סרט אקספלויטשן מלחיץ ומרתיע, שלא ממש מפגין חיבה או רגישות כלפי מי שאינו לבן.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
את אב המשפחה מגלם אוון וילסון - שחקן שידוע יותר בזכות כישוריו הקומיים ומזגו הנינוח מאשר בשל יכולות ההישרדות שלו. אבל כאן, רגע אחרי שהוא גורר את אשתו (לייק בל) ואת שתי בנותיו הצעירות למזרח הרחוק בעקבות משרה תאגידית שהוצעה לו, הוא מגלה במהרה שאין לו ברירה אלא להישמע לאינסטינקטים החייתיים שמקננים בו ולשחק אותה ליאם ניסן.
שכן הרחובות מוצפים לפתע במתפרעים זועמים וחסרי פנים, שמוציאים להורג את כל הזרים וכעת הם צובאים בהמוניהם על המלון שבו מתאכסנים יקיריו.
"אין לאן לברוח" הוא סרט אימה לכל דבר, וככזה, קשה לומר שהוא אינו עושה את עבודתו נאמנה. חציו הראשון של הסרט, שנצמד למשפחתו המבוהלת של וילסון בזמן שהיא מחפשת לעצמה מקלט בטוח, מקפץ מרגע מטלטל אחד למשנהו, מבלי להסדיר את הנשימה, ומגיע לשיאו בסצנה מופרעת ומופרכת לחלוטין, שבה ההורים ההיסטריים מחליטים להשליך את ילדיהם מגג גבוה אחד לגג גבוה אחר.
הקצב ורמת העניין קצת פוחתים לאחר מכן, אך הסרט מתעורר לחיים בשנית עם הצטרפותו המאוחרת (והמבורכת) של פירס ברוסנן ל"חגיגה", בתור איש ביון סליזי ולמוד ניסיון שמסייע לגיבורנו לא למות.
זהו אולי תפקיד קטנטן, אבל ברוסנן, שלא ממש מוצא את מקומו בעולם מאז פוטר משירות הוד מלכותה, עושה אותו כמו מקצוען אמיתי.
ג'ון אריק דודל שביים (וכתב את התסריט עם אחיו דרו) אמנם מכוון נמוך, אך הוא פוגע במטרה. סרטו ללא ספק אשם בחוסר רגישות תרבותית ואולי אפילו בגזענות.
אבל "אין לאן לברוח" יגרום לכם לנוע ולזוע במושב בחוסר נוחות גם מסיבות אחרות, נכונות יותר.
דודל יודע שאף אחד מכם לא רוצה למצוא את עצמו נרדף בידי המון צמא דם במדינה עוינת. וגם אם אין באמצעים הקולנועיים שלו שום דבר אצילי או תקין פוליטית, הוא מנצל את הפחד הקמאי הזה באופן אפקטיבי להפליא.
ציון: 6
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו