הנה מגמה שהיה קצת קשה לחזות אותה. כשמישל פלטיני, נשיא אופ"א, הרחיב את טורניר גמר היורו ל־24 נבחרות, התחושה הכללית היתה שמעכשיו זה יהיה טיול של ממש לנבחרות הבכירות, וגם יביא לנו כמה נבחרות לא ראויות. אני חייב להודות: זו היתה גם התחושה שלי. המציאות טפחה על פנינו.
מי היה מאמין שביורו של 24 נבחרות, ארבע מתוך תשע הנבחרות בדרג הראשון יהיו בצרות צרורות. יוון בקבר ועוד מבית שנחשב קליל; הולנד עמוק בבור, ורק טובות גדולות מאיסלנד או מצ'כיה שכבר העפילו יסדרו לה פלייאוף; בוסניה צריכה לנצח את וויילס בבית ואת קפריסין בחוץ כדי שניצחון בלגי על ישראל יגרד לה מקום בפלייאוף; רוסיה בעמדת יתרון למקום בפלייאוף רק בגלל ניצחון טכני על מונטנגרו.
והנבחרות החלשות שעולות רק בזכות מתנות מפלטיני? ובכן, איסלנד, וויילס (שמעשית עלתה, גם אם לא חגגה רשמית), אוסטריה וצפון אירלנד או הונגריה עומדות לעלות מדרך המלך. מהמקום הראשון או השני בבית שלהן. כלומר, הן היו עולות גם ליורו של 16.
התופעה הזו מוזרה קצת. 12 מנבחרות יורו 2004 היו ב־14 העולות ל־2008. ב־14 העולות ל־2012 היו 11 שחזרו ב־2008. ומהשלוש האחרות, שתיים היו ב־2004. כלומר, בתוך יורו של 16 נבחרות היתה תחלופה קטנה יחסית.
אולי מה שקרה הוא שהשיטה החדשה שידרה סיכוי. נבחרות לא התייאשו מראש ולא נשברו אחרי שני מחזורים גרועים. איסלנד, שהגרילה את הולנד, צ'כיה וטורקיה, אולי לא היתה מאמינה בעצמה אם היתה צריכה להקדים שתיים מהן. מרגע שהאמינה, היא הקדימה לבסוף את כולן.
ליורו המורחב עדיין יש בעיה קשה של שיטה. טורניר שבו עולות ארבע הנבחרות הכי טובות מהמקום השלישי הוא תמיד רווי תוצאות מסוכמות של מחזור אחרון. אבל היקף הנבחרות, יש להודות, לחלוטין מצדיק את עצמו.
***
ההתפעמות מרוג'ר פדרר בכושרו בגיל 34 היא בהחלט מוצדקת, בגלל יכולתו של האיש. אבל דווקא עניין הגיל הוא פחות יוצא דופן. ביורן בורג פרש מטניס כשהיה בן 26, ובמשך שנים היה נדיר למדי לראות שחקן בשיאו בגיל 30.
שימו לב לנתון הבא: ב־16 האחרונים של אליפות ארה"ב הפתוחה יש לנו חמישה בני 30 או יותר ועוד שלושה בני 29, ואפילו לא שחקן אחד צעיר מתחת לגיל 26. נובאק ג'וקוביץ' בן 28 וצעיר יחסית. טניס הגברים הפך לספורט של "זקנים". וזה מפתיע במיוחד דווקא בעידן שבו הנקודות מתארכות לעומת העבר. מלחמת התשה מקו הבסיס נחשבה פעם נשקם של הצעירים.
פדרר. גם בגילו "המופלג" מצליח להגיע להישגים יוצאי דופן // צילום: רויטרס
הסיבות? גיל כרונולוגי לא תמיד מבטא את המצב הגופני. מכיוון שהרביעייה נדאל־מארי־ג'וקוביץ'־פדרר היתה כל כך דומיננטית, להרבה שחקנים מבוגרים אין היסטוריה של יותר מדי טורנירים ארוכים. נדאל בן 29 ושחוק אחרי 96 גמרים ליחידים, שהחלו בגיל 18, בסגנון משחק מאוד מתיש. הרבה שחקנים חיכו ליומם מול הדומיננטיות הגדולה הזו, ויומם הגיע בגיל מאוחר מאוד.
***
קשה לזכור בהיסטוריה הקרובה קבוצת פוטבול שאיבדה כל כך הרבה כוכבים בקיץ אחד כמו סן פרנסיסקו של הקיץ האחרון. היא איבדה את המובילים שלה ביארדים על הקרקע (פרנק גור שעבר לאינדיאנפוליס), אינטרספשנס (פריש קוקס לטנסי), תיקולים (כריס בורלנד, פרש לאחר עונת רוקי). שני שחקני הגנה היסטוריים, פטריק וויליס וג'סטין סמית'. ואליהם הצטרף אלדון סמית', עילוי הגנתי אמיתי שהצרות הפליליות שלו לבסוף נמאסו על הקבוצה.
במקום אלו הגיע לעונה החדשה שתיפתח בסוף השבוע השחקן הטוב בעולם, אבל לא בפוטבול. ג'ריד היין האוסטרלי עשה את המעבר הלא פשוט מרוגבי־ליג (לא לבלבל עם הרוגבי־יוניון הפופולרי יותר בעולם) והגשים בגיל 27 את חלומו להיות שחקן פוטבול אמריקני. במשך השנים עברו כמה שחקנים מרוגבי או מפוטבול אוסטרלי לפוטבול האמריקני, בעיקר כבועטים, אבל היין הוא סיפור שונה. הוא לא גימיק. הוא היה פעמיים שחקן העונה של הרוגבי־ליג האוסטרלי וגם הרוויח שם יפה. הוא הניח בצד קריירה של סופרסטאר אמיתי עבור חלום ה־NFL.
ג'ריד היין האוסטרלי עשה את המעבר הלא פשוט מרוגבי־ליג // צילום: USA TODAY SPORTS
הוא תמיד היה לא קונבנציונלי בהחלטות שלו. בשלב מסוים הוא הפסיק לייצג את אוסטרליה במשחקים בינלאומיים ועבר לייצג את מולדת אביו פיג'י. הוא סירב להצעה לעבור לפוטבול האוסטרלי (נא לא לבלבל עם שני סוגי הרוגבי) עבור שכר גדול פי שלושה משכר הרוגבי שלו.
בארבעת משחקי טרום העונה, שם משחקים בעיקר נבחנים למיניהם, הוא נראה לא שייך. כלומר לא שייך לגארבג' טיים של טרום העונה. כמה ריצות ארוכות כראנינג־בק, החזרות בעיטות מלהיבות וגם היכולת שהוא מביא מרוגבי־ליג של תיקול התקפי. כלומר, להיכנס למגן ולשלוח אותו לנירוונה קצרה. בסיטואציות הפתוחות של החזרת בעיטה הוא הופך לנשק גדול במיוחד.
אוסטרליה מתלהבת, גם לה יש ראש ממשלה שמתקשר לברך. אפילו אוהדי קבוצת הרוגבי־ליג שאותה נטש, פאראמטה אילס שבשולי סידני, בהיסטריה. עיתונאי אוסטרלי ב"גרדיאן" אפילו העלה תיאוריה מעניינת לגבי ההתלהבות במדינה שלא חסרים לה גיבורי ספורט. אוהדי רוגבי־ליג סבורים שהמשחק שלהם הוא הקשוח ביותר מכל סוגי "האלימות עם כדור אליפטי". אבל הוא משחק כמעט לא ידוע, אפילו יחסית לרוגבי־יוניון. היין יכול לאשש את טענתם.
כותב שורות אלו התגורר פרקי זמן מסוימים באוסטרליה וחייב לומר: יש משהו בטענה של חובבי הרוגבי־ליג (הנפוץ גם בצפון אנגליה). זה משחק אלים ביותר כמעט ללא עצירות. בהחלט קטטה הגונה. אולי זה מאוחר מדי עבור היין מכדי להפוך לסופרסטאר של ממש, אבל אל תופתעו מכמה מהלכים עוצרי נשימה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
