"פילוסופיה היא לא מוזיאון מאובק"

מתי בפעם האחרונה תיארו את סוקרטס, אבי הפילוסופיה המערבית, כ"גוץ שמנמן וסמרטוטי עם אף סולד"? ואת התיאולוג הנוצרי אוגוסטינוס כ"פרא אדם בנעוריו"? ומה לגבי הפילוסוף הפוליטי והציני ניקולו מקיאוולי המתואר כ"אדם די מרושע"? הגדרות אלה ועוד שלל אינפורמציה פיקנטית ומעוררת מחשבה נמצאים בשפע בספרו של הפילוסוף והמרצה הבריטי נייג'ל וורברטון, "היסטוריה של הפילוסופיה לצעירים מכל הגילים" (מאנגלית: דבי אילון, הוצאת ספרי עליית הגג).

בדומה ל"בן וליילה פוגשים את סוקרטס" של לוסי אייר ו"אפלטון במקום פרוזק" של לו מרינוף, וורברטון מטייל בקלילות בין גדולי ההוגים של הפילוסופיה המערבית, מיוון העתיקה ועד המאה ה־20, ובשפה נגישה מסביר את עיקרי תורתם בנושאי חיים ומוות, מוסר ואתיקה, פוליטיקה וחיי היומיום, עם קריצה מיוחדת לבני הנוער, שמתחילים לתהות על קנקנו של עולם. 

וורברטון - כמו אחרים בתחומו - מאמין בכוחה של הפילוסופיה לשפר את חיינו ואף לפתור בעיות יומיומיות. "אני זוכר שכילד קטן, אולי בגיל 4 או 5, תהיתי כיצד תינוקות לומדים לדבר", הוא מספר בראיון ל"ישראל היום", "אמא שלי הסבירה לי שאנחנו חוזרים על שמות של דברים, והתינוק פשוט תופס את זה. מובן שהתשובה לא סיפקה אותי".

במהלך התבגרותו נתקל וורברטון במיני מדריכים מקוצרים לפילוסופיה, אך אלו היו מסורבלים וקשים לקריאה. הוא החליט להנגיש את התחום האהוב עליו לסקרני פילוסופיה, ובאמתחתו כבר כמה ספרי מבוא בז'אנר הפופולרי, כולל פודקאסט שבועי, ניהול אתר בנושאי פילוסופיה ולימוד קורס באמנות ופילוסופיה במוזיאון טייט מודרן בלונדון. 

"רציתי שהספר שלי יהיה מעניין, מדויק והכי חשוב - לא מתנשא", הוא אומר, "כתבתי קודם כל את הפרקים הקלים יותר, הכנתי רשימה של כל ההוגים שאני רוצה לכלול בספר ולאט לאט התחלתי לבנות לי סגנון. דאגתי כל הזמן לכתוב ברור, ועם זאת לא שטחי. המטרה שלי היתה לכתוב ספר שמתבגרים פיקחים יוכלו להבין, אבל שגם מבוגרים יוכלו להתחבר אליו".

אפשר להכריז שוורברטון הצליח במשימה. הספר קליל ועתיר דוגמאות יומיומיות לסיטואציות שונות, אך לא מפחד משאלות פילוסופיות שנותרות ללא מענה ומצליח לעורר דיון ולשהות במוח הקורא גם לאחר הקריאה. גם מבוגרים רבים ומשכילים ילמדו לא מעט מספרו.

וורברטון אוהב מאוד את ההוגים שליכד לתוך המדריך, ולא רק בגלל ההשקעה בתיאור קורות חייהם בשנינות הבריטית המוכרת, אלא גם בשל הייסורים שעבר כשנאלץ לוותר על כמה וכמה אישים. "לכתוב ספר עם מאות הוגים היה הופך את הכתיבה שלי לשטחית מאוד", הוא אומר, "נאלצתי לוותר על שניים מההוגים המועדפים עלי - מישל דה מונטיין ודיוגנס, אבי הזרם הציניקני ביוון העתיקה. ויתרתי על עשרות הוגים מהמאה ה־20 גם כי התורה שלהם היא מאוד טכנית וקשה לתרגום וגם כי לא היה מקום. אולי בספר הבא".

מי שמחפש להתחבר לתורתו השנויה במחלוקת של ז'אק דרידה הצרפתי או להבין מהי סימולקרה אליבא דה בודריאר, עלול להתאכזב - וורברטון לא מתייחס להגות הפוסט־סטרוקטורליסטית בספרו. "אני מוצא אותה מעורפלת ומעצבנת", הוא מודה.

המהפכה הנשית בדרך

וורברטון (53), מרצה בכיר באוניברסיטה הפתוחה של בריטניה, "מעריץ פילוסופיה שכתובה באופן בהיר", לדבריו. קהל הקוראים שלו נע בין הגילים 12 ל־90 ("שיכנעתי את בתי, אז מתבגרת, ואת חברותיה לקרוא את כל הטיוטות של הספר").

הוא מצהיר שהעידן הדיגיטלי לא מפחיד אותו בכלל, ושהוא לא רואה שום קרב תרבותי בין עולם הרעיונות המופשטים לעולם החומר: "יש עניין עצום במחשבה גם היום. אני גם לא מאמין שהרעיון של רשתות חברתיות הוא בהכרח שטחי. אני משתמש בטוויטר ובפייסבוק כדי לתקשר בנושאים פילוסופיים ולהפנות את הגולשים למאמרים. רשמנו יותר מ־26 מיליון הורדות של גולשים בפודקאסט שלי. פילוסופיה היא לא מוזיאון מאובק עם רעיונות נכחדים. זהו זמן נהדר לחובבי הפילוסופיה לחיות בו".

אנשים חשים מאוימים מפילוסופיה?

"יש המון כאלה, אבל הם לא צריכים להיות. נכון שיש הוגים שלא משכילים להנגיש את הרעיונות שלהם וכותבים בז'רגון סגור, אבל מרבית העבודות של הפילוסופים הגדולים נגישות ומאוד רלוונטיות גם היום. אם את מתעניינת בפוליטיקה, נסי לקרוא את 'הנסיך' של מקיאוולי (שתמך ברצח יריבים בנסיבות מסוימות כדי לשמר כוח, ט"מ). אינספור פוליטיקאים קראו את הספר הזה, אבל אלו שממש למדו ממנו, לא יודו בכך בקלות".

באופן לא מפתיע, הפילוסוף האהוב על וורברטון הוא סוקרטס. "הוא חשוב ביותר", הוא מפרט, "בין השאר, בזכות הנכונות שלו לשאול שאלות גם במחיר של להיות שונה מהעדר. הוא עיצב את הרעיון שבו פילוסופיה צריכה להילמד דרך דיאלוג, והיה מוכן למות למען האמונות שלו. יחד איתו, אני מעריץ את סרן קירקגור, דיוויד יום וג'ון סטיוארט מיל".

איך אתה מסביר את העובדה שיש בספר רק ארבע נשים?

"לצערי, יש מעט מאוד נשים שתרמו תרומה משמעותית להיסטוריה של הפילוסופיה - עד עכשיו. יש לכך סיבות חברתיות. במשך עשורים לנשים לא ניתנה גישה להשכלה כמו זו שניתנה לגברים; הן לא שימשו מודל השראה בקרב פילוסופים. אפילו היום במחלקות לפילוסופיה באוניברסיטאות יש באופן יחסי מיעוט של נשים פרופסוריות, אבל אני מאמין שהמאה ה־21 תהיה שונה מאוד מזאת שלפניה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו