אני מזכירה לעצמי: אני חיה

אני זוכרת את המחשבה: את חייבת להתגלגל החוצה. אני זוכרת את הלחי שלי על האספלט, אני שוכבת על הכביש, שרופה בחצי גוף, ואני אומרת לעצמי: את חיה. את חיה". ענבר אזרק (27) שוכבת כבר חודש בהדסה עין כרם, וכשהכאבים הופכים לגיהנום היא שבה ומזכירה לעצמה: חיה. 

ביום שני, 3 באוגוסט, סמוך למחלף בנציון בירושלים, נפצעה ענבר באורח קשה כשמחבלים השליכו בקבוק תבערה אל המכונית שבה נסעה עם בעלה אוֹרי. הרכב, שהפך למלכודת אש ועשן, בער עד שלא נותר ממנו אלא שלד מפויח. באורח נס לא שהו בו באותה עת שלושת ילדיהם הקטנים: ישי (4.5), טל (בת 3.5) ושחר (בת 2.5). הפיגוע התרחש ימים אחדים לאחר השריפה המחרידה בבית משפחת דוואבשה בכפר דומא, והיו שהגדירו אותו כ"נקמה על הפיגוע בדומא". מאז מאושפזת ענבר במחלקת הפלסטיקה, עוברת טיפולים קשים, מורדמת לסירוגין ורואה את ילדיה לזמן מועט בכל יום. היא לא יודעת מתי תשתחרר מבית החולים.

"אני מתגעגעת הביתה", היא אומרת בדמעות. המשפחה הבלתי רגילה שלה מקיפה אותה יומם ולילה, מסורים, אוהבים ודרוכים לכל בדל־בקשה מצידה. הוריה, חנה ויעקב שבות, שלא משים ממיטתה ("אמא שלי לא ראתה אור שמש 35 יום, לא יצאה מהפלורסנטים של בית החולים מאז הפיגוע"), אחיה - אביטל, אביעד ושלומית ("אחיות רחמניות ואח רחמן"), ובעלה המתוק אורי - שמתרוצץ בין בית החולים לבין שלושת הפעוטות שלהם, בתקופת החופש הגדול. 

היא גדלה בגליל, ביישוב הקהילתי־דתי מצפה הושעיה שבבקעת בית נטופה, בת שלישית ליעקב, מפקח במשרד החינוך, ולחנה, פיזיותרפיסטית העובדת בקליניקה עצמאית. ענבר עובדת כמחנכת מוערכת באולפנת רבבה בשומרון. היא ואחותה הגדולה אביטל מתגוררות ביישוב קידה שבבנימין, סמוך למקום הפיגוע שבו נרצח מלאכי רוזנפלד לפני כחודשיים, ומרחק קצר מהכפר דומא שבו הוצת בית על יושביו במה שהוגדר כאירוע טרור יהודי. הפיגוע שבו נפצעה ענבר אירע דווקא בבירה, בכביש שבו חולפות עשרות אלפי מכוניות ישראליות ביום.

כמה ימים קודם לכן סיים אורי את המבחן האחרון במכינה להנדסת חשמל באריאל וענבר החליטה להפתיע אותו בחופשה בת יומיים בירושלים, כשהילדים שוהים בידיהם האמונות של הוריה. ביום השני הם סיימו לצפות בסרט בסינמה סיטי בירושלים והחלו בנסיעה הביתה, מתוך מחשבה להמשיך משם צפונה, להחזיר את הילדים. "אורי רצה לנסוע דרך הגבעה הצרפתית אבל אמרתי לו, 'סע מהדרך הרגילה'". "הדרך הרגילה" היא מחלף בנציון 

המחבר דרך שכונת בית חנינא הערבית בין כביש בגין לשכונת פסגת זאב (ומשם ליציאה הצפון־מזרחית מירושלים, לכיוון יישובי בנימין). 

"לא פחדתי כי אנחנו נוסעים משם תמיד, וגם כי היינו בירושלים. אני מפחדת יותר מתאונות דרכים, אבל אם כבר לפחד מפיגועים, אז ממחסום חיזמא והלאה, כשיוצאים לכביש 60", מספרת ענבר. "עמדנו ברמזור, בכביש ראשי שיש בו שלושה־ארבעה נתיבים לכל כיוון. החלונות היו סגורים. לא היינו בנתיב הימני ביותר אלא אחד פנימה. פתאום שמענו בום וכל האוטו התמלא באש בשניות. שום זגוגית לא נשברה. אנחנו לא יודעים איך האש נכנסה פנימה, האם המנוע התלקח והבעיר את המכונית, או שהבקבוק נכנס אליה איכשהו". אגב, גם במשטרה לא מצאו תשובה; מהאוטו נותרו רק שאריות חרוכות ומפוחמות שמקשות את החקירה. 

"הבנתי מייד שזה בקבוק תבערה", היא ממשיכה. "אלו היו ימים מתוחים. אחרי הרצח של רוזנפלד והשריפה בדומא, שניהם קרובים לבית שלי, התת־מודע עיבד את זה מייד לפיגוע. לא חשבתי שזה משהו אחר. עברה בי מחשבה שמשהו צריך לקרות עכשיו, ושאני צריכה להישאר פסיבית: מישהו יבוא ויציל אותי, או שזה יכבה לבד. אבל אז שמעתי את אורי צורח: 'תצאי! תצאי מהר!' הוא ניפץ לי את הבועה. הכל בער, אבל זו אני, אני בתוך פיגוע, ועכשיו אני צריכה לצאת. ניסיתי, ואז נזכרתי שאני חגורה. היד שלי נכנסה לתוך האש ופתחתי את החגורה. התגלגלתי החוצה". 

"לא פחדתי כי אנחנו נוסעים משם תמיד". מכוניתה של ענבר עולה באש ליד בית חנינא, 3 באוגוסט

האש שאחזה בחצאיתה ובגופה שככה בעקבות הגלגולים על הכביש, ואחר כך אורי דרך על גופה כדי לכבות את הלהבות האחרונות. "הרגשתי כאבים שאי אפשר לשאת. פחדתי שיקרה עוד משהו. מי אמר שזה נגמר? אולי המחבלים עוד פה?" אורי יצא מהמכונית עם האקדח ביד. "התחושה היתה שמישהו יכול לבוא ולפגוע בנו. כל המכוניות מסביב המשיכו לנסוע. צרחתי, 'תקראו לאמבולנס!' אבל אף אחד לא הגיב. הרגשתי כאילו עברו שעות. חזרתי ואמרתי לעצמי שיש לי בשביל מה לחיות, שזו תהיה דרך ארוכה אבל אני אעבור אותה". 

הראשונים שעצרו והגישו עזרה היו בני זוג צעירים מירושלים, דניס פרצ'ר ונדיה קוטקוביץ'. היה קשה להבין מה קורה: הם ראו גבר מנופף באקדחו, ותחתיו שרועה אישה פצועה, ועד שהבינו את הסיטואציה חלפו כמה שניות. ענבר שכבה על האספלט, המכונית הבוערת המשיכה בנסיעה מעצמה, ואז החלה בנסיעה אחורנית, לאותה נקודה שבה שכבה ענבר. דניס ואורי התעשתו והחלו להזיז את ענבר מהנתיב, בטרם תידרס. "היא לא איבדה את ההכרה רק כי הם החזיקו אותה, הרגיעו אותה ודיברו אליה", מספר יעקב, אביה של ענבר. "הרימו אותי, אורי החזיק אותי בבתי השחי ודניס מהרגליים המפויחות. איך שהניחו אותי בצד הכביש, אנחנו שומעים פיצוצים: המכונית התחילה להתפוצץ. היתה המולה. אורי צעק. ואז מישהו שאל אותי: 'יש עוד אנשים באוטו?' יש עוד אנשים באוטו, זה מה שהוא שאל. הגוף שלי מתמלא צמרמורת עכשיו כשאני אומרת את המילים האלה. רק כששמעתי את השאלה הזאת אמרתי: אלוהים, תודה, תודה, אין עוד אנשים באוטו. הרי ביום־יום אני לא מצליחה לפתוח לילדים את החגורות ולשחרר אותם מכיסאות הבטיחות. מצאתי את עצמי ברגע של הודיה גדולה בתוך הטירוף.

"הכאבים היו מהגיהינום. ייסורי תופת. חשבתי על התינוק הזה מדומא, מי המטורף שעושה דבר כזה לתינוק. למות בייסורים כאלה. באמבולנס בדרך לבית החולים חשבתי על כל השרופים לאורך הדורות. רבי חנינא בן תרדיון, שהרומאים שרפו אותו עם ספר התורה שבו למד, והניחו על ליבו גיזי צמר ספוגים במים כדי להאריך את ייסוריו ולמנוע את מותו. איילה שפירא, שגם ביקרה אותי בבית החולים. כל היהודים שנשרפו בפוגרומים ובפרעות ובפיגועים. 

"נשרפתי מהמותניים ועד כפות הרגליים, כולל כפות הרגליים, ובשתי זרועות הידיים. חשבתי שירדימו אותי לשלושה חודשים ואני אתעורר מתוקנת, זו היתה המחשבה שלי. הגעתי לבית החולים בהכרה, ומייד התחילו לקלף ממני את כל השכבה השחורה של העור, עד הבשר החשוף. אלו כאבים בלתי אפשריים. שום חומר נרקוטי לשיכוך כאבים לא עבד עלי כי הגוף היה בסטרס. הרגשתי הכל. צרחתי, צעקתי. נתנו לי את כל הסמים האפשריים, כל התותחים, ושום דבר לא עזר. ככה מאז הפיגוע בכל יום, פעמיים ביום, והגוף בגלל הטראומה לא מרגיש את המשככים אלא רק את הכאב, עד שהבינו שצריך להרדים אותי בכל טיפול כזה".

לצורך החלמתה של ענבר מקלפים ידנית את הרקמה הנקרוטית שצומחת על גבי הכווייה וחונקת את העור. "זה להביא את הגיהינום אל האדמה", אומרת חנה. "בגלל משככי הכאבים וגם בגלל הרס הרקמה, ענבר סובלת מבחילות קשות ולא מסוגלת לאכול כלום. תוסיפי לזה את העובדה שעכשיו היא חייבת להיות בצום לפני ההרדמה, והיא מורדמת בכל יום, ותקבלי ילדה שירדה במהירות במשקל וכל ביס שהיא מכניסה לפה כרוך במאמץ".

יעקב מצטרף לשיחה. "נאנחנו פעמיים אנחת רווחה. פעם אחת, שהילדים היו איתנו ולא במכונית. פעם שנייה, שהפנים של ענבר לא נפגעו ושהאיברים הפנימיים לא נפגעו. הפָּנים והפְּנים נשארו שלמים. מידת הדין פגעה בנו אבל זה היה, יחסית, ברחמים".

"סליחה שלא קרה לי כלום"

בלילה שבין רביעי לחמישי השבוע עברה ענבר ניתוח להשתלת עור, שנלקח ממקומות אחרים בגופה. סדר היום שלה כולל פיזיותרפיה למניעת התקצרות השרירים והעור, הרדמה והליך קילוף העור. עד שהיא מתאוששת מההרדמה כבר מגיעות שעות הערב המוקדמות, שאותן היא מקדישה לפגישה היומית עם ילדיה. "ישי שואל יותר שאלות. כשהם למדו על מלחמת ששת הימים בגן דיברנו על זה בבית, והסברתי שלא כל הערבים רעים, רק המחבלים. עכשיו סיפרתי לו שמחבל זרק על אמא בקבוק עם אש, ונהיה לאמא פצע. היה לי חשוב שישמע את זה ממני ולא מהחברים".

כשהיא מתארת את התגובה של טל (3.5), קולה נשבר בבכי. "היא לא מסוגלת להתקרב אלי. היא מפחדת. כששכבתי במיטה היא לא העזה לתת לי חיבוק או נשיקה, ועכשיו כשאני קצת מתרוממת ומתיישבת, היא מתקרבת יותר. אני מרגישה שממש קשה לה. לשחר הקטנה אין בעיה. היא מצטופפת לידי במיטה ושואלת: 'אמא, איפה הפצע שלך? זה כואב לך?' ומנסה להציץ מתחת לתחבושות". 

שלומית אחותה מוסיפה שאתמול, כששחר נכנסה לבית החולים, היא הכריזה בחגיגיות, "הגענו לבית של אמא". ואורי מספר שלקח את הילדים לטיול ובדרכם חלפו ליד כפר ערבי, וישי שאל אם הערבים יהרגו אותם. "אמרתי לו שלא כל הערבים רוצים להרוג אותנו".

ענבר עושה צעדים ראשונים בהליכה מהוססת, על כפות רגליים כוויות וחבושות. פניה מתכווצות בכאב. בימים הראשונים ניגשה אליה עו"ס מטעם בית החולים ושאלה אותה איך המשפחה. ענבר, מלאה בהכרת הטוב על משפחתה המסורה, פרצה בבכי. לקח זמן עד שהעובדת הסוציאלית הבינה שמדובר בבכי של התרגשות ואהבה ולא כי משהו לא בסדר.

המשפחה סובבת אותה ברוך. האחות שלומית, מורה לגמרא בתיכון פלך ובמדרשת מגדל עוז, והאח אביעד, רכז במועדונית לילדים, עוקבים אחר תנועות עיניה בחיפוש אחר משהו שהם יכולים להקל עליה בסבלה. מוציאים מהחדר את ארוחת הצהריים, שאינה יכולה לאכול כי ריח העוף גורם לה בחילה. מכוונים את הטמפרטורה במזגן. מסדרים את השמיכה. "ביקרה אותי מישהי שנפצעה בפיגוע כשהיתה תיירת והיתה לבד בישראל. הסתכלתי עליה המומה. איך אפשר לעבור דבר כזה לבד, בלי משפחה?" אומרת ענבר.

ואורי (26), האיש שלה, עם נוכחות שקטה ואהבה גדולה. "בלידה האחרונה אורי כמעט התעלף. הוא לא היה עומד במראות של הפיגוע אם האדרנלין לא היה מונע ממנו מלהתעלף. מייד אחרי הפיגוע אורי בכה ואמר לי: 'סליחה, סליחה שלא קרה לי כלום. הייתי רוצה לקחת את הכאב ממך'", כך ענבר, דומעת, מושכת מילה אחרי מילה, "החסד שהקדוש־ברוך־הוא עשה איתי הוא שהוא לא נתן לי לראות מישהו שאני אוהבת סובל כל כך". 

"מקום של אנושיות פשוטה"

הם הכירו בשנת השירות הלאומי שלה. הוא בן העיר יהוד, והיא שירתה שם כרכזת בתנועת בני עקיבא. היא מחנכת בכל רמ"ח איבריה ("מחנכת, לא מורה"), והוא מתכנן להתחיל לימודים ובינתיים עובד כמאבטח. הם גרים בקרוואן קטן, 40 מ"ר גודלו. לאחר הפציעה החליטו במשפחה המורחבת ובקהילת קידה לעשות להם הפתעה ולהוסיף לקרוואן 24 מ"ר נוספים בבנייה קלה, משהו שענבר חלמה עליו. 

על אורי נכפתה מציאות בלתי נורמלית. "אני רוצה להיות בכל המקומות באותו הזמן, וזה מרדף שאין לי סיכוי לנצח בו: להיות בבית החולים עם אשתי, להיות עם הילדים, הרי אי אפשר להשאיר אותם חודש בלי אבא ואמא. אני רואה את ענבר סובלת ומשתגע, מנסה לעודד אותה. גם הביורוקרטיה לא נעימה. מס רכוש, וטלפונים סלולריים שנשרפו לנו, ולהוציא מחדש את כל התעודות וכרטיסי האשראי. בכל מקום אומרים לי: 'שענבר תבוא, שענבר תתקשר'. לך תסביר להם שאשתך נשרפה.

"אני זוכר את הכל, שנייה אחרי שנייה", פורס אורי את הזיכרון שלו מהפיגוע. "חיכינו שהתנועה תזרום. ברדיו היתה מוסיקה שקטה ודיברנו על הסרט שראינו, 'הקול בראש'. פתאום פיצוץ, ואש מתפרצת מהצד של ענבר. ענבר התחילה לצרוח, 'אני נשרפת, אני בוערת'. צעקתי לה שתצא מהאוטו. היא יצאה והתגלגלה ואני דרכתי על החצאית הבוערת שלה. התחילה התקהלות של סקרנים מקומיים. ראיתי אותה בוכה, כולה כוויות, ואמרתי שהייתי מעדיף שיקרה לי משהו ולא לה. זה נורא לראות ככה מישהו שאתה אוהב. הכל קרה בשניות. אני חושב על זה הרבה, מה היה קורה אם היינו מתעכבים עוד שנייה אחת. אם הילדים היו ברכב, ואתה מנסה לחלץ אותם תוך כדי שהרכב נע ובוער. זה סרט לא נורמלי. אנחנו מלאי הודיה להשם".

התפילין של אורי נמצאו במכונית המפוחמת, והן שלמות לחלוטין. "הטלית הפכה לאבק שרוף, תיק התפילין עלה באש, אבל התפילין היו שלמות", מספר יעקב, "לקחנו אותן לשחזור אצל סופר סת"ם רק בגלל ריח השריפה החריף שעלה מהן". 

בערבי השבתות מתכנסת המשפחה סביב מיטתה של ענבר, להדלקת נרות וקבלת שבת משותפת. "אנחנו מרגישים את המלאכים שרים איתנו", אומרים ההורים וענבר מוסיפה: "רק בערב שבת אני מרגישה שאני מעל הכאבים, שהנשמה שלי קצת משתחררת, מתרוממת".

אחרי בקשות רבות מצידה, השבוע הסכימו רופאי הדסה לשחררה לביתה למספר שעות. ענבר מספרת שהיא מרגישה את הברכות והתפילות של עם ישראל למענה. הם גם חשים אסירי תודה לכל מלאכי הדרך שמלווים אותם: תושבי היישוב קידה, שדרוכים למוצא פיהם ומתחננים לעזור ("הם מטפלים בילדים ובבית, וכשאין לי מה לתת להם לעזור הם ממש במצוקה"); רופאי הדסה עין כרם וצוות האחיות ("שעוטפות אותי ברחמים. מקלפות ממני את העור ומבקשות סליחה, מקלפות ומבקשות סליחה"); ארגון נשות הדסה והסמנכ"לית ברברה גולדשטיין; ואפילו הביטוח הלאומי, שדאגו להוריה של ענבר לשהות במלונית הצמודה לבית החולים.

"אנחנו מגלים עד כמה בית החולים הוא מקום של אנושיות פשוטה", אומרת האם חנה. "הבן שלנו אביעד דובר ערבית והוא מנהל פה קשרים חמים עם ערבים מבית לחם, מעמאן ומחברון. הם נהיו חברים שלנו. יש מחוות יפות בינינו. בין קירות בית החולים צומח יקום אלטרנטיבי, אידיאלי".

ועוד סיפור שוליים שמפיס מעט את הצלקות הדואבות: ביום שבו התהפכו חייהם, לפני הסרט בסינמה סיטי, בילו אורי וענבר בקניות למשפחה. "הם זוג תפרנים ולא קונים לעצמם הרבה", מספרים הוריה של ענבר, "אבל לכבוד החופשה החליטו לצ'פר את עצמם ועשו קניות גדולות במחירי סוף עונה, למלא את הארונות שלהם ושל הילדים". הקניות, שהיו במכונית, הפכו לאפר. אביטל החליטה להשלים עבור אחותה את הקניות שאבדו. אחרי שהצליחה לשכנע את חברת כרטיסי האשראי לשתף פעולה (כרטיס האשראי נשרף גם הוא), שיחזרו את חשבוניות הקנייה, ובעקבות פרסום ברשת הפייסבוק התגייסו רשתות האופנה פוקס, The Children's Place ומנגו - והעניקו למשפחה את הקנייה החוזרת במתנה. המוכרת ברשת לורד קיטש, שהתרגשה מהסיפור, הוציאה את כרטיס האשראי האישי שלה וביקשה לשלם על הרכישה מכיסה.

"אני רק רוצה לשבת עם הילדים שלי בפרגולה בכניסה לבית". ענבר עם הוריה ועם סמנכ"לית ארגון נשות הדסה

כשבועיים לאחר הפיגוע נלכדו משליכי בקבוק התבערה, חוליה ובה ארבעה צעירים תושבי בית חנינא, אחד מהם שימש תצפיתן ובחר את המכונית שאליה יושלך הבקבוק. בחקירתם טענו כי ביצעו זאת כנקמה על רצח עלי דוואבשה ואביו סעד, אולם התברר שהחלו לפעול עוד טרם הפיגוע בדומא.

ענבר: "שנאה היא דבר נורא. אני מנסה לדמיין אותם מסתכלים על החלון, רואים אותי ומחליטים להרוג אותי. זה לא נתפס. בתחילת החופש הגדול נסעתי עם הילדים ברכבת הקלה בירושלים ונעזרתי באישה ערבייה נחמדה. כשהרכבת נכנסה לשכונות הערביות פתאום עולים מאבטחים לקרון, האוויר נהיה מתוח, והאישה הערבייה ואני הופכות לשתי אויבות. שאלתי את עצמי למה זה ככה. למה זה לא יכול להיות פשוט יותר.

"אני גרה מעל דומא. אנחנו עדיין לא יודעים מי ביצע את הרצח. אם יהודים עשו את זה, זה איום. הקישור בין הפיגוע שלי לדומא כאילו נותן הצדקה, לגיטימציה. כאילו אם לא היה האירוע המחריד בדומא, אז אותה חוליה היתה יושבת לראות כדורגל באותו ערב. מי שמסוגל לזרוק בקבוק תבערה על אדם שלא עשה לך כל רע לא מחפש סיבות. אני שמחה להיות חלק מעם שבו כשמישהו מהצד שלנו עשה מעשה נבלה, זעו אמות הסיפים, ולא בצד שבו ניסיונות רצח מתקבלים בשוויון נפש".

את כועסת על המחבלים שפגעו בך?

"אין לי מקום בלב כדי לבזבז על כעס. אני צריכה לפנות את עצמי למה שמקדם אותי להחלמה. כשאתה נתקל ברוע אתה לא כועס אלא עצוב יותר. יש בי עצב גדול שזה העולם, שמישהו מסוגל לגרום לאחר כזה כאב.

"אני מפחדת. כל רעש קטן מקפיץ אותי. ה'פּאק' שהבקבוק משמיע מרעיש לי את הלב. רטט של טלפון יכול לגרום לי לדפיקות לב מואצות. אני לא יודעת איך אסע הביתה כשאשתחרר מכאן, אם אפחד. אני מקווה מאוד שלא אפחד. זה נורא לפחד".

כשאני שואלת אותה מה החלום שלה, הדמעות מרטיבות את פניה היפות והיא כמעט לא מצליחה לדבר. "אני רק רוצה לשבת עם הילדים שלי בפרגולה בכניסה לבית. בכל יום אחר הצהריים היינו יושבים שם, וכל ילדי היישוב היו מגיעים. הייתי מוציאה שתייה ואבטיחים. בא לי לשבת עם אורי על כוס קפה. תמיד אכלנו ארוחת ערב יחד. הלוואי שהייתי יכולה לאכול בכלל. כבר שכחתי מה זה. אני מתגעגעת כל כך הביתה. אני רוצה להתקדם לשחרור, אבל אין לי איך. אני אומרת לרופאים: תגידו לי מה צריך לעשות - אני ארוץ לשם. רק תגידו לי מה הדבר שאני צריכה לעשות ואני אגיע לירח. אבל זה לא עובד ככה".

מה מחזיק אותך?

"זה קרה לי, אין לי איך להתנגד לזה שזה קרה לי, אז אני אומרת: אוקיי, נחזיק חזק, ונעבור את זה. היתה פעם אחת שנשברתי. לפני כמה ימים הרופאים רצו לראות את הכוויות ופתחו את התחבושות. הכל היה חשוף וזה היה מעבר למה שבן אדם מסוגל לסבול. צרחתי כאן על המיטה 'די!!!' צעקתי ובכיתי, 'אלי, אלי, למה עזבתני'. אלו היו ייסורים שלא יכולתי לשאת. ביקשתי מאלוהים שיהיה איתי. 

"ביקשתי שכולם ייצאו מהחדר. עצמתי את העיניים, הרפיתי, נכנסתי לתוך הכאב ואמרתי לו: 'בוא'. בלידה יש הפוגה בין ציר לציר, יש שנייה לנשום. בסבל שאני עוברת - לא. לפעמים אני רוצה להניח בצד את הרגליים, להיות כמו ברבי שאפשר לפרק אותה ולשים את הרגליים על המיטה, לנוח קצת מהכאבים. אי אפשר להתמודד עם כאבים כאלה אם אתה לא אומר לעצמך שזה זמני. בעוד שנה - הכל יהיה מאחוריי. זה לעבור בכל פעם רק את היום הזה, רק את השעה הזאת, רק את הכאב הזה".