במשך 14 שנים עסקו חמש ערכאות משפטיות בשאלה אם זוג לסביות שהיו "ידועות בציבור" ונפרדו, הן שותפות לרכוש שצברו יחד במשך 20 שנה גם ביחס לדירה יקרת ערך שנרכשה על ידי אחת מהן. בסוף השבוע האחרון ניתנה לכך התשובה החיובית על ידי שופטת בית המשפט העליון דפנה ברק־ארז, שלקביעותיה הצטרפו השופטים יורם דנציגר ומני מזוז.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
תחילתה של הפרשה כאשר שתי הנשים התגוררו באותה דירה עם בנה של אחת מהן. השיתוף הכלכלי ביניהן היה מגוון: לא רק בהוצאות הבית, אלא גם שותפות בניהול עסק כלכלי משותף. לכל אחת היה גם ייפוי כוח לפעול בחשבון הבנק של האחרת.
ב־2012, לאחר שכבר ניתנו שני פסק דין של בתי הדין לעבודה (אזורי וארצי), הגיעה ההכרעה לשופטת בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב טליה פרדו. זו קבעה כי על אף השיתוף הכלכלי ביניהן, השתיים לא ראו עצמן כיחידה כלכלית אחת – ובכך התקבלה טענתו של עו"ד אמנון בן דרור, שייצג את האישה שרכשה את הדירה היקרה מכספה. השופטת קבעה כי הנטל הרובץ על "ידוע בציבור", הטוען לזכות לשיתוף בנכסי בן הזוג, כבד יותר מזה שמוטל בנסיבות דומות על בן זוג נשוי.
אולם ב־2014 הפך בית המשפט המחוזי בתל אביב את פסק הדין של השופטת פרדו. פרקליטי האישה המערערת, עוה"ד שמעון שובר ועדי חן, טענו בערעור כי השופטת פרדו לא נתנה משקל ראוי לראיות המוכיחות שיתוף הדוק בין השתיים בנכסים ובכספים. השופטת רות לבהר־שרון, שלקביעותיה הצטרפו השופטים ישעיהו שנלר וקובי ורדי, קבעה כי "20 שנה, כמעט שנות דור, הן פרק זמן משמעותי ביותר שיש בו לטעמי להוות גורם משמעותי ביותר אשר מצביע על כוונת השיתוף".
הערעור לעליון לא היה אוטומטי הואיל ומדובר בערעור על ערעור. בית המשפט העליון החליט לדון בערעור בשל ההלכה המשפטית שיצאה מבין כתליו. המערערת שהפסידה במחוזי טענה כי בית המשפט המחוזי כלל קביעות עקרוניות שאין להן תקדים ביחס למדיניות המשפטית בכל הנוגע לשיתוף בנכסים של "ידועים בציבור" שאינם יכולים להינשא בישראל.
השופטת ברק־ארז, שהגיעה לאותה תוצאה של בית המשפט המחוזי, ציינה כי שתי הנשים היו יכולות למנוע את התסבוכת המשפטית המייגעת אם היו חותמות על הסכם הקובע את חלוקת הרכוש ביניהן (הסכם ממון). בעניין זה כתבה כי "הדין הישראלי מכיר גם בתאים משפחתיים 'מורכבים' וביכולתם של בני הזוג להסדיר את היחסים הרכושיים ביניהם".
בהמשך פסיקתה כתבה ברק־ארז כי כאשר בני זוג אינם נישאים לפי דיני מדינת ישראל, יש דרכים אחרות המאפשרות ללמוד על כוונתם לכונן ביניהם קשר ארוך טווח ומחייב. "זיהוי של רצון ליצירת קשר מסוג זה הוא הקובע לעניין החלת חזקת השיתוף על בני הזוג שלא נישאו".
לדעתה, העובדה שברקע הדברים נמצאת מערכת זוגית בין שתי נשים, שלא עמדה בפניהן האפשרות להינשא זו לזו בישראל, "אין בה כדי לשנות את הנטל לעניין הוכחתה של כוונת השיתוף". ביחס לרישום הנפרד של הדירות, כתבה השופטת כי הרישום הנפרד, כשלעצמו, "אינו מעיד על היעדרה של כוונת השיתוף".
המערערת חויבה בהוצאות משפט כוללות בסך 30 אלף שקלים. עם זאת, הפסיקה של בית המשפט העליון לא סיימה את ההליכים המתישים בפרשה זו מפני שהתיק יחזור עתה לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב (הערכאה הראשונה), שיבצע בפועל את חלוקת הרכוש בין שתי הנשים, הכולל, בין השאר, שלוש דירות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו