סכנות ההרעבה העצמית

כשאנחנו רעבים, הדבר היחיד שמעניין אותנו זה לאכול. כשאנחנו רעבים מאוד זה עלול להגיע עד לכדי טירוף. אבל אם נרעיב את עצמנו מספיק זמן, עלול להיגרם לנו נזק מוחי ממשי – ממש כמו מה שקרה ככל הנראה ביום רביעי האחרון לעציר המנהלי הפלשתיני מוחמד עלאן, ששבת רעב חודשיים.

"המזון שאנחנו אוכלים הוא הדלק שלנו", מסבירה בת חן וולף, ממכון דוידסון מהמכון לחינוך מדעי. "הוא מספק לגופנו את אבני הבניין שלו ואת החומרים הנחוצים לתפקודו התקין, בלי אוכל אי אפשר לחיות לאורך זמן, וככל שנרעיב את עצמנו יותר הגוף יחפש דרכים יותר ויותר יצירתיות להשלים את החסר".

"בשלב הראשון, הגוף יפרק את מצבורי הגליקוגן בשרירים ובכבד – פחמימה ענקית ומסועפת שאפשר לפרק לסוכרים פשוטים יותר ולהפיק מהם אנרגיה. אך כעבור כיומיים, המאגרים האלה נגמרים, ואז תגובת הגוף תתחלק לשני שלבים: הרעבה קצרת טווח והרעבה ארוכת טווח."

"בתגובה קצרת הטווח", מסבירה וולף, "גופנו עובר לפרק שומנים וחלבונים כמקור האנרגיה העיקרי, במקום הפחמימות שאזלו לו, ובמקביל חלה ירידה של 25-20 אחוזים בקצב חילוף החומרים הבסיסי."

"אם ההרעבה ממשיכה, נכנסת לפעולה התגובה ארוכת הטווח והגוף פונה למנוע כמיטב יכולתו אובדן שרירים וחלבונים. השרירים ורקמות אחרות עוברים להשתמש בחומצות שומן, שמקורן מפירוק רקמת השומן – רזרבות האנרגיה שלנו. מפירוק החומצות נוצרות מולקולות שנקראות "גופי קטון", והן הופכות למקור האנרגיה העיקרי של המוח במקום הסוכרים הפשוטים (גלוקוז). זה לא אידיאלי, אבל אין ברירה – המוח חייב להמשיך לעבוד. במקביל הכבד מפחית את קצב ייצור הסוכרים כדי לשמר את החלבונים שמהם השרירים בנויים."

"כשגם מאגרי השומן של הגוף אוזלים, עלינו למצוא דרכים יצירתיות לייצר אנרגיה. כמו אדם שנכנס לחובות ומנצל תחילה את הכסף המזומן שלו ולאחר מכן את כל חסכונותיו, כעת אין לנו ברירה ועלינו להתחיל למכור ציוד לפי רמת חשיבות עולה. בשלב הזה הגוף מתחיל לפרק את התאים של עצמו כדי להפיק מהם חלבונים שהכבד יפיק מהם סוכרים. הרקמות העיקריות שנפגעות הן השרירים, העשירים בחלבון, וזאת הסיבה להידלדלות השרירים שרואים אצל שובתי רעב. אט-אט עוד ועוד אזורים מתפרקים, עד שלבסוף מתים מדום לב, כשרקמות שריר חיוניות כגון שרירי הנשימה או שריר הלב מתפרקות ומפסיקות לתפקד", אומרת וולף. 

שיבושים ביוכימיים בגוף

פירוק רקמות, כמובן, אינו השיבוש היחיד שרואים אצל שובתי רעב, משום שמזון מספק לנו לא רק אנרגיה אלא גם ויטמינים ומינרלים חיוניים. עליהם נמנה בין השאר הזרחן, שחיוני לכל התהליכים החוץ-תאיים ולשמירת קרומי התאים בגוף. בנוסף הוא מסייע לפעילות של אנזימים רבים ולתהליכי העברת מסרים בגוף, וממלא תפקיד חשוב גם באגירת האנרגיה של הגוף, שכן מולקולות ATP מכילות זרחן.

"גם אשלגן הוא מינרל חשוב שחסר למי שעובר הרעבה קיצונית ממושכת. הוא חיוני בין השאר לשמירה על קצב הלב ולמניעת דום לב. המינרל מגנזיום חיוני למערכת האנזימים בגוף, לייצוב מולקולות הדנ"א וממלא תפקיד קריטי בשמירה על התפקוד התקין של הלב והעצבים", אומרת וולף. 

"אחד הוויטמינים שמושפעים במיוחד מהרעבה ממושכת הוא B1 (תיאמין), שאינו מיוצר בגוף ועלינו לצרוך אותו במזון מהחי והצומח. הוויטמין הזה זכור לרבים מפרשת רמדיה בשנת 2003, שבה תחליפי חלב צמחיים לתינוקות לא הכילו מספיק ממנו, וכתוצאה מכך מתו כמה תינוקות ואחרים סבלו מנזק מוחי בלתי הפיך.התיאמין חיוני לתהליכים של הפקת אנרגיה מפחמימות, אך מסייע גם בייצור מולקולות תקשורת עצביות, ועל כן המוח רגיש במיוחד למחסור בו. חוסר בתיאמין גורם לבעיות במוח ובלב ומתבטא בבלבול, ירידה בראייה, חוסר שליטה בשרירים, אובדן זיכרון ואפילו תרדמת."

"הרעבה קיצונית וממושכת, למשל אצל שובתי רעב, מסוכנת מאוד לגוף. היא עלולה לגרום נזקים ארוכי טווח עקב פירוק רקמות שריר חיוניות (לב ונשימה), דום לב כתוצאה מהפרעה במאזן האלקטרוליטים ואף אובדן הכרה או זיכרון עקב חוסר בוויטמינים חיוניים. הרעבה ממושכת עלולה להסתיים במוות ואין להתייחס אליה בקלות ראש. הדרך היחידה לטפל בבעיה כזאת היא לספק לגוף את מה שחסר לו – מזון. אולם, חשוב לזכור שגם בשלב החזרה לאכילה טמונים סיכונים, ויש לעשות אותו בזהירות ובהדרגה, כדי למנוע סיבוכים נוספים שעלולים להיגרם בגלל ה"הלם" שנגרם למערכת המטבולית עקב החזרת התזונה."