אולי סיפור השחייה המעניין של אתמול כלל לא היה באליפות העולם. מייקל פלפס, שהורחק על ידי האמריקנים מהאליפות בשל בעיות משמעת, שחה באליפות ארצות הברית בסן אנטוניו וניצח את המקצה ל־100 מטרים פרפר בזמן של 50.45 שניות - 11 מאיות מהר יותר מצ'אד לה קלוס הדרום־אפריקני שניצח באליפות הנערכת בקאזאן. זה היה אחרי שלה קלוס הקניט את פלפס ואמר שבשנה הבאה תהיה תחרות כמו היריבות בין כוכבי העל מוחמד עלי וג'ו פרייזר.
הלילה (ב') פלפס כבר זכה בעוד מדליה, השלישית שלו באליפות ארה"ב, כשעצר את השעונים על 1:54.75 דקות במקצה ל-200 מ' מעורב, זמן יותר טוב מראיין לוכטה, יריבו הביתי, שזכה בתואר באליפות העולם בקאזאן.
אם לה קלוס היה יודע היסטוריה, ודאי היה זוכר שבסידרת המתח עלי־פרייזר, המתאגרף הוותיק יותר (עלי) ניצח לבסוף את סידרת הקרבות. אגב, במקצה ל־200 מ' פרפר פלפס הרשים עוד יותר, בזמן המהיר אי פעם - 1:52.94 דקות לשחיין שלא לבש חליפה.
מייקל פלפס. אליפות העולם, אם היה משתתף, קטנה עליו // צילום: USA Today Sports
כל הסיפור מזכיר במשהו סיפור די טרגי מההיסטוריה של השחייה. לקראת משחקי מונטריאול ב־1976 נחשבו ג'ונטי סקינר הדרום־אפריקני וג'ים מונטגומרי האמריקני לשחיינים המהירים בעולם. על סקינר נאסר להשתתף במשחקים בגלל הרחקת דרום אפריקה - ובשונה מהיום, ב־1976 לא איפשרה התנועה האולימפית לספורטאים ממדינות מורחקות להתחרות תחת הדגל האולימפי. מונטגומרי ניצח במשחקים והיה לאדם הראשון לשחות 100 מטרים בסגנון חופשי בפחות מ־50 שניות - 49.99. כעבור 20 יום בפילדלפיה, כשהעולם לא צופה באירוע, ניפץ סקינר את השיא וקבע 49.44 - שיא עולם שהחזיק מעמד חמש שנים. ויש גם אירוניה בסיפור - הוא הפך לאזרח ארצות הברית ושיאיו הוכרו כשיאים אמריקניים.
באליפות עצמה הסיפור הגדול היה מחוץ לבריכה. סון יאנג, האלוף האולימפי במקצה ל־1,500 מטר, ומי שכבר ניצח באליפות העולם במשחים ל־400 ול־800 מטרים, לא הופיע לגמר ה־1,500. יותר מכך, הוא אפילו אפילו לא הודיע על פרישה, מהלך שהיה מאפשר לשחיין מחליף להיכנס לרשימה היוקרתית של משתתפי הגמר. בהיעדרו זכה האיטלקי גרגוריו פלטרניירי בזהב.
צ'אד לה קלוס. ניפגש בריו // צילום: GettImages
כמה שעות של שמועות, והאמת (כנראה) התבררה. יאנג, הידוע באופי בעייתי, היה מעורב ב"תקרית פיזית" עם שחיינית ברזילאית, והמשלחת הברזילאית אפילו התלוננה על כך לפינ"א (איגוד השחייה העולמי). הסינים מצידם מיהרו לפרסם שיאנג לא הופיע "בגלל בעיית לב בזמן החימום".
וללוקאל־פטריוטיות: כל זה לא הספיק לאחמד אכרם המצרי, שסיים רק רביעי בגמר הראשון אי פעם לשחיין מצרי. בהתחשב בכך שהוא עוד לא בן 20 זה בהחלט מכניס אותו אל בין המועמדים למדליות בריו. שחיין במועדון אל־אהלי שעבר רק השנה לארצות הברית אחרי שזכה בזהב במשחה ל־800 מטרים באולימפיאדת הנוער בנאנג'ינג. אגב, אתר swimswam מצא ששחייני מצרים שיפרו הכי הרבה שיאים לאומיים באליפות שננעלה אתמול.
משבית השמחות של נוריץ'
היה מוזר לשמוע את גריי והשדר ריצ'רד קייז מסכימים על כך ש"באירופה אולי פוסלים שערים כאלו, אבל נקווה שלא נראה את זה יותר בפרמייר ליג".
האם באמת לאנגליה יש שיפוט שונה מאירופה? ובכן, באנגליה מאפשרים כדורגל הרבה יותר מסוכן.
אבל יש לכך גם מחיר: קבוצות אנגליות משתמשות בשניים־שלושה שחקנים בממוצע יותר מקבוצות ביבשת, ניחשתם נכון - בעקבות פציעות.
או באירופה, או באנגליה
אפשר היה רק לגרד בראש אחרי התצוגה האדירה של ווסטהאם אתמול - שניצחה בחוץ את ארסנל, אחת המועמדות הלוהטות לאליפות. כן, אותה ווסטהאם שבשבועות האחרונים חלפה במוקדמות הליגה האירופית על פני קבוצה ממלטה, לפני שהודחה על ידי אסטרה גיו הרומנית בסיבוב אחר כך. מה קורה כאן? הפרמייר ליג באמת חלשה כל כך? ארסנל באמת לא טובה יותר מקבוצת צמרת רומנית? לא בדיוק. ווסטהאם פתחה מול ארסנל עם 11 שחקנים שונים לגמרי מאלה שפתחו ברומניה. אפילו שחקן הרכב אחד לא פתח במשחק גביע אירופה מכריע.
הסיבה פשוטה: את ווסטהאם מעניינת רק הליגה. העפלה לשלב הבתים בליגה האירופית היא כאב ראש שעלול לעלות בהרבה נקודות ליגה - בייחוד כשמשחקי הליגה האירופית משוחקים בימי חמישי. ווסטהאם היא קבוצה עם סיכוי להסתבך במאבקי הירידה ואיש לא הולך לסכן יותר מ־100 מיליון פאונד שמגיעים עבור זכויות השידור בעונה עבור מפעל אירופי שמכניס פרוטות ביחס לכך.
לא כל קבוצה אנגלית מתנהגת כך. סאות'המפטון עברה לסיבוב הבא, ואחרי שהתייצבה בשולי הצמרת האנגלית אולי היא דווקא בונה על קמפיין אירופי, אבל אופ"א צריכה לתת על כך את הדעת. מצד אחד אולי ווסטהאם ראויה לעונש, מצד שני אולי צריך להזיז את הליגה האירופית מימי חמישי. לקבוצת פרמייר ליג מדרג בינוני זו באמת גזירה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
