החוויה המרתקת ביותר בטיול הקסום להרי הרוקיס שבקנדה ולאלסקה היה המסע בעקבות הלווייתנים. בשעת בוקר, לאחר שאוניית הפאר "קורל פרינסס" עגנה סמוך לעיירה ג'ונאו, עלינו על סירת מנוע מהירה כדי להפליג ללב האוקיינוס לאזורים שבהם מצויים היונקים הימיים המרהיבים. מזג האוויר היה סגרירי, ובמשך כשעה לא ראינו כלום. אבל בעל הסירה לא נואש, מיהר ליעד הבא, ולאחר המתנה קצרה ראינו לווייתן ענקי ושחור כשהוא מנתר מתוך המים ומותיר אחריו שובל ארוך של קצף. בעיקר בלט מחוץ למים סנפיר הזנב שלו, המחולק לשתי אונות. אחר כך ראינו עוד שניים־שלושה לווייתנים, כל אחד מהם עורר קריאות התפעלות. אי אפשר שלא להתרשם ממימדיו העצומים של הלווייתן, שאורכו כ־30 מטרים ומשקלו כ־170 טונות.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
בטיול בן שלושה שבועות להרי הרוקיס הקנדיים ולאלסקה צברתי חוויות למכביר, שהבולטות בהן הן הנופים שובי הלב והעין. התחלנו את הטיול בעיר היפה קלגרי, שבה פגשנו כרכרות ופרשים על סוסים בבגדים ססגוניים חוצים את העיר באמצע היום. משם יצאנו לעיירה הציורית באנף, ששוכנת בגובה של 1,385 מטרים מעל פני הים, ובה רחוב ראשי אחד בלבד. מסביב לעיירה פארק לאומי ואגמים שנוצרו ממי הקרחונים שהגיעו מההרים, ובהם אגם לואיז (על שם בתה של המלכה ויקטוריה; ג"א) ואגם מוריין שבולטים בצבע הטורקיז שלהם. כדי להתרשם מההוד ומההדר שמסביב טיפסנו מעלה־מעלה ברכבל לתצפית על קרחון ויקטוריה ועל האגמים.
הדרך לגיהינום
בהמשך זומנה לנו חוויה מעניינת: צעדה ליד קרחון אטבסקה, גוש קרח עצום ששטחו 325 קמ"ר. כדי להגיע אליו נסענו באוטובוס מיוחד המצויד בגלגלי ענק. לאחר מכן עברנו דרך נתיב הקרח, כביש הנמתח לאורך פארק, אורכו 230 ק"מ, והוא מקשר בין שני חלקי הפארק ומסתיים בעיירה ג'ספר. ביקרנו באגמים באו ופייטון, וצפינו במפלי מים שוצפים שמעוררים קנאה בשפע המים שהם מעניקים לקנדה.
בביקור בשמורות הרי הסלעים לא זכינו לראות דובים כפי שקיווינו, אולם פגשנו כבשי הרים ואייל שהתהדר בקרניו הגדולות. בהמשך ירדנו ברכבל אל נהר הפריזר ובמרכזו קניון יפהפה סמוך למי הנהר הגועשים. הוא נקרא "שער הגיהינום" משום שמחסום הסלעים שמצוי בו מנע בעבר מדגי הסלמון את המעבר. משם שמנו את פעמינו לעיר היפה ונקובר, ובדרך ראינו את הפסגות של הר רובסון המושלג המתנשא לגובה של 3,954 מטרים וכן שני מפלים גדולים - ספאטס ודאוסון - שמזכיר בעוצמתו את מפלי הניאגרה.
ונקובר זו עיר שאסור להחמיץ. יש בה רובע סיני עם מגוון רחב של מסעדות סיניות שבתיו בנויים בסגנון אסיאתי טיפוסי, מעגן אוניות ציורי, רחוב "ווטר" המרוצף לבנים ומעוטר בפנסי רחוב בסגנון עתיק ובקצהו שעון קיטור שצופר הקיטור שלו פוצח בצפצופים בכל רבע שעה. כדאי גם לבקר בחצי האי סטנלי, שבו פארק עם עמודי טוטם מגולפים וגשר חבלים מעל קניון עמוק וצר. אסור להחמיץ את הביקור באי ונקובר, שם תוכלו לבקר בפארק מקמילן שבו עצים בני יותר מ־800 שנה, שהיקפם עולה על תשעה מטרים. בסוף אותו יום הגענו לוויקטוריה, בירת מדינת קולומביה הבריטית, הבנויה בסגנון אירופי, והאתר המעניין ביותר בה הוא גני בוצ'ארד המרהיבים.
גני בוצ'ארד // צילום: גדעון אלון
החיים הטובים
יצאנו בטיסה מוונקובר לאנקורג' שבאלסקה (כשעתיים וחצי טיסה), המחייבת בדיקת דרכונים ומטענים, משום שעברנו למעשה מקנדה לארה"ב. אחרי נסיעה קצרה הגענו לנמל ויטטר, שם המתינה לנו אוניית הפאר "קורל פרינסס". בששת הימים של השיט היו כמה חוויות, והבולטת בהן היתה כשהאונייה פילסה לה נתיב בין גושי קרח צפים לעבר קרחון ענק, שגובהו כבניין בן עשר קומות. המטיילים עמדו על הסיפון וצפו בקירות קרח מתמוטטים בקול נפץ אדיר.
האונייה, שעליה 2,000 נוסעים ו־1,100 אנשי צוות, עגנה במהלך השיט שלוש פעמים. בסקגוואיי, יישוב קטנטן שמתקיים מהתיירים שמגיעים בשיט, בג'ונאו בירת אלסקה, שאליה אפשר להגיע רק דרך הים או האוויר. העיר, שהיתה במקור מושבה אינדיאנית, נראית כעיירת בוקרים כמו בסרטים של שנות ה־60. ביקרנו גם בעיירה קצי'קן, המורכבת משלושה איים שהמעבר ביניהם נעשה באמצעות מעבורות. הדבר הבולט בכפר הוא רחוב החלונות האדומים.
האוכל המובחר באונייה היה חוויה בפני עצמה. לבד משלוש ארוחות ביום, עומד לרשות הנוסעים בקומה 14 אוכל מגוון מכל הסוגים והטעמים בשירות עצמי 24 שעות ביממה. אם אתם סבורים שהנוסעים (מרביתם אמריקנים גדולי קומה ועבי בשר) ויתרו על האופציה הזו, אינכם אלא טועים. הם אוכלים בכל הזדמנות, וכמובן שותים לשוכרה בתוכניות הבידור והמופעים המתקיימים מדי ערב. בקיצור: יודעים לחיות ולבלות.
אגם לואיז // צילום: גדעון אלון
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו