אלפי קרובי משפחה, חברים ואזרחים ליוו את שירה בנקי, שנרצחה בפיגוע במצעד הגאווה בירושלים, בדרכה האחרונה. שירה נטמנה בבית העלמין בקיבוץ נחשון.
הוריה, אורי ומיקה, ספדו לה:
"יש כוכבים שאורם מגיע ארצה רק כאשר הם עצמם אבדו ואינם.
יש אנשים שזיו זכרם מאיר כאשר הם עצמם אבדו ואינם.
אורות אלה המבהיקים בחשכת הלילה –
הם הם שמראים לאדם את הדרך".
(חנה סנש)
"על לוח השעם בחדר של שירה יש סדר. שתי תמונות עם אמא, שתיים עם אבא, שתי תמונות של כל ארבעת הילדים ושתי תמונות של שירה עם כל אחד מאחיה: שתיים עם תומר, שתיים עם אלה ושתיים עם עדי, שאף אחד לא ייעלב ושאף אחד לא יחוש שמקומו בליבה הענקי של שירה פחות מזה של מישהו אחר. היו לנו ארבעה ילדים מקסימים, נבונים, נהדרים, טובים ובעיקר חברים טובים האחד של השנייה ונשארנו עם שלושה ועם כאב וגעגוע מזעזעים שכל הורה מעדיף למות ולא לחוש.
הייתה לנו ילדה שהמזל, הגנים והחינוך (ואנחנו לא צנועים מכדי לקחת קרדיט על שניים מתוך השלושה), חננו אותה בכמויות אדירות של אינטליגנציה וחשוב מכך בכמויות לא פחותות של אינטליגנציה רגשית. ילדה כזו לא גדלה בואקום ולא גדלה ככה רק בזכות הוריה, זו ילדה שהייתה מוקפת בדודות, דודים, בני דודים, קרובי משפחה, סבא וסבתא, חברים של אבא ואמא, מורות ומורים שכולם תרמו לה ולגידולה וכולם כואבים את הירצחה".
שיר שירונת הנבונה, היפה, הנעימה, הסקרנית, המוסיקלית, הילדה שגם את גיל ההתבגרות עברה בחן ועלתה ופרחה כמו פרח מקסים, כשהשנה האחרונה הייתה שיא של הכול. שיא של הצלחה בלימודים, של תזזית חברתית, של התעניינות בריאה בבנים, שיא של קשרים עם אחיה ואחיותיה ושיא של נחת להוריה במובן הפשוט והמלא של מונח מיושן זה. אינספור פעמים קטפנו צרורות של מחמאות מרואיה ושומעיה של שירה. לא עבר שבוע בלי מחמאה ממישהו על בכורתנו ומכל יום הורים בבית ספר היינו חוזרים שמנים בשני קילו של נחת".
וכל התום, היופי, האושר והטוב הזה נפלו על מזבח השנאה, הרשעות, האכזריות, הרשלנות והטיפשות. תמיד דאגנו שמא ילדתנו תיפגע כיוון שמישהו יראה בנשיותה חפץ, ולא העלנו על דעתנו ששירה תרצח כסמל. מוות מיותר של נערה צעירה חפה מרוע ומלאה בכוונות ומעשים טובים. מוות שמסב צער ויגון עמוקים מני ים לנו ולעוד מאות אנשים ללא תכלית וללא תועלת".
לא אנחנו ולא שירה איננו חלק מהקהילה הלהטבי״ת אבל אנחנו תומכים בזכותו של כל אדם לקיים את אורחות חייו ומנהגיו, ואת מסר האהבה והסובלנות, איתו הלכה שירה למצעד היא קיבלה גם מאיתנו. אנחנו רוצים לומר עוד שאין לנו ריב עם אנשים עם כיפות או עם זקנים, ואנחנו יודעים כמה תפילות כנות ומרגשות נאמרו בציבור ובחדרי חדרים להחלמתה. הריב שלנו הוא עם חוסר הסובלנות, השנאה וקידוש המטרה שלך על חשבון הכאב של האחר".
כמו שכבר אמרנו פעמים רבות בימים האחרונים – אנחנו אנשים מאוד פרטיים. ההד התקשורתי להירצחה של ילדתנו הפתיע אותנו אם כי בדיעבד הוא מובן לגמרי. ובהחלט בהחלט ראוי. אין בכך כדי להקל במאום על כאבנו, אבל אם רצח שכזה היה עובר ללא סערה עזה ומתמשכת, היה הייאוש מהמקום בו אנו חיים קשה מנשוא".
ובציטוט חופשי וכואב מיצירתו של טולקין ולזכרה של שירה שלנו נאמר שאם אנשים יהיו עסוקים יותר בארוחה טובה, שתייה טובה והרבה אהבה טובה ופחות במרדף אחרי עקרונות נשגבים, אדמות קדושות, עקרונות מקודשים ושאר מיני דרכים וצורות לשלוט ולנהל את דעתם ומעשיהם של אחרים, כולנו נהייה הרבה יותר מאושרים ונוכל לגדל ילדים בעולם יפה ובטוח יותר".
בחייה של שירה ליוו אותה אינספור אנשים צעירים ובוגרים ו... ומאז יום חמישי הערב היא לוותה וטופלה על ידי עוד עשרות רבות של אנשים טובים ורגישים, הן בחדרים בהם שהתה והן מחוצה להם ועל כך אנו מוקירים להם תודה. עכשיו נלך הביתה ונתחיל לבנות משפחה חדשה - נלמד לחיות בחמישה במקום בשישה. ננסה לשנוא פחות ולאהוב יותר וכך נציע לכולכם".
קיבלתי את הידיעה על פיגוע הדקירות במצעד הגאווה באיחור. הייתי מחוץ לעיר ולא היתה לי קליטה בנייד. מאותו הרגע לא הפסקתי לבכות וטלפנתי לחברים. מאז בכיתי המון ואני לא מאמינה שזה קורה. זה נראה לי כמו חלום רע כשאני רואה את השם של שירה בכלי התקשורת. קשה לי להאמין שמדברים עליה בלשון עבר. זה ממש הלם, כמו סרט רע שרוצים להתעורר ממנו.
שירה היתה ממש דעתנית ולא היתה סוטה מהדעה שלה. היא היתה פעילה וגם מוכשרת במוסיקה. היא ניגנה מוסיקה קלאסית בפסנתר וגם שרה בהרכב מוסיקלי. שירה היתה גם מוכשרת בתיאטרון והיינו ביחד במגמת תיאטרון. היא היתה בן אדם יוצא דופן. תמיד אדיבה ומנסה להוציא את הטוב מכל דבר, אופטימית ומצחיקה. אני זוכרת שפעם היינו אצלה כמה בנות בבית ובטעות שרפתי לה את המטבח. חשבתי שהיא תכעס, אבל היא אמרה שהכל בסדר ושלא קרה שום דבר. היא גם היתה תלמידה מצטיינת עם חשיבה מקורית ייחודית.
שירה (מימין) וענבל. הכאב מכה בעוצמה כפולה
מה שקרה זה אסון כבד וממש לא קל להתמודד עם זה. היה לנו מפגש בבית הספר של תלמידים ומורים. בכינו הרבה והתחבקנו. היתה תחושה של ביחד. אני מקווה שיעשו משהו כדי להנציח אותה כי מעבר לזה שהיא חברה שלי אני מכבדת את שירה כבן אדם. היא מדהימה ותמיד עזרה וניגשה למי שהיה עצוב. יש מקום שיידעו את זה. היא היתה כמו מלאך שמנסה לעזור לכולם. הייתי בעצרת בכיכר ציון והתחושה היתה עצובה מאוד. הכאב מכה כל פעם בעוצמה כפולה. זו הרגשה מזעזעת.
נערך מתוך ראיון עם ענבל אילסר, חברתה של שירה בנקי ז"ל
