משחקי שכונה בשוהם עם שלומי איילון \ צילומים: יהושע יוסף // משחקי שכונה בשוהם עם שלומי איילון

השירים, המשחקים, איפה הם עכשיו?

משחקי השכונה שכולנו גדלנו עליהם - תופסת, מחניים, דג מלוח ו־21 - חוזרים, ובגדול √ יותר ויותר עיריות משלבות את המשחקים בפעילויות, וההורים מרוצים: "הילדים לא רוצים לחזור לסמארטפונים"

"חבר'ה חבר'ה, רגע רגע, מנדל צבינגי ופושקש משחקים בכדורגל כאן אצלנו במגרש". כך שרו התרנגולים אי שם בשנות ה־60 ב"שיר השכונה" המפורסם. אך מילותיו הפכו בלתי רלוונטיות כשילדי דור המסכים שלנו מעדיפים לשחק עם חבריהם באמצעות הסמארטפון בתוך חדר ממוזג. 

המילה "שכונה" מוכרת להם בעיקר כסלנג, ומשחקי שכונה הפכו לזיכרון ערטילאי ונוסטלגי של הוריהם, שגם כך עובדים מבוקר עד ערב כדי לממן להם את פלאי הטכנולוגיה הללו - או את קייטנות הקיץ כמו רובוטיקה ומחשבים, שיהפכו אותם אולי לגאוני היי־טק.

"ההשלכה העיקרית לכך שילדים וצעירים מרותקים למסכים על חשבון פעילות חברתית אמיתית עם בני גילם היא פגיעה באינטליגציה החברתית", אומר האנתרופולוג היישומי ד"ר תמיר ליאון, שחוקר את תופעת ההתמכרות למסכים, "הילדים לא יודעים לבנות קשר עשיר שיש בו אינטימיות רגשית וחווים בדידות ולעיתים דיכאון".

משה קונינסקי, מנכ"ל התאחדות הספורט לבתי ספר שמפעילה את תוכנית "זוז", שמכניסה אל בתי הספר את משחקי הרחוב שבהם שיחקנו פעם, אומר כי חשוב לזכור שהטכנולוגיה היא כלי ולא מטרה: "ברגע שהילדים הופכים להיות תלויים בטכנולוגיה כדי לשמור על קשר עם חבריהם ומאבדים את יתרונותיו של המגע הבין־אישי והקשר של פנים מול פנים, המחיר הופך להיות כבד. במקום להיות בחופש ולשחק עם חברים בחוץ, הם כלואים בכלוב של זהב בשם הטכנולוגיה".

קונינסקי מציע להורים לקבוע זמן משותף עם הילדים, שבמהלכו יירדו לגינה ויארגנו משחקי רחוב.

יוצאים מהכלא הווירטואלי

"משחקי שכונה - החל בתופסת, מחבואים וסתם טיפוס על עצים וכלה במחניים, 21, דג מלוח ותפסוני - הם תורה שבעל פה שהיתה אמורה לעבור מאיתנו לילדינו, אבל ההורים קולם נדם", אומר שלומי איילון, נשוי ואב לשלושה משוהם, "הילדים נותרו עם הריק הגדול, בדמות מסכים דיגיטליים מסוגים שונים שבהם הם כלואים וירטואלית, כשהם מוותרים על הרעות והחברותא, השובבות ופיתוח כישורים ומיומנויות חברתיות. הגינות שוממות מילדים מכיתות יסודי ובית ספר, ויש בהן רק פעוטות".

לפני שש שנים, כשבנו בכורו היה בן 6, החליט איילון - בעל תואר ראשון בהנדסת תעשייה וניהול ותואר שני במנהל עסקים - לזנוח את תפקידיו בעולם ההיי־טק ולפתוח עסק שיתמקד בהחזרת משחקי השכונה לרחובות. "התחלתי בניסוי על ילדי הגן של בתי, לקחתי אותם לגינה העירונית עם ההורים, והיה מקסים. מהמקום הנאיבי והתמים הזה פיתחתי את זה לעסק ששמו 'משחקי שכונה בגינה', שמביא את משחקי השכונה גם לימי הולדת, למתנ"סים ולהפנינגים עירוניים". 

אך האם הילדים מתלהבים לעזוב את המסכים לטובת משחקי הרחוב? אילון אומר כי "הילדים הולכים שבי אחרי המשחקים בהתלהבות ובאנרגיה רבה ומתנתקים בקלות מהסמארטפונים. כשהם בגינה הם רוצים להמשיך לשחק ולא לחזור הביתה, ממש כמונו, ההורים, כשהיינו בגילם".

• • •

ממחבואים ועד שלוש מקלות

עשרים ואחד: חברי הקבוצה עומדים במעגל וצריכים למסור את הכדור ביניהם. באמצע המעגל עומדים ילד אחד או שניים, שמנסים לחטוף את הכדור ולמנוע מהם למסור את הכדור ביניהם. 

כדי לנצח הקבוצה צריכה למסור 21 מסירות ברצף, בלי שהכדור ייחטף על ידי הילדים שבתוך המעגל או ייפול לרצפה.

שלוש מקלות: מסדרים שלושה מקלות במרחקים שווים וקטנים. כל ילד צריך לנתר בין שלושת המקלות בשלושה צעדים בלבד. לאחר שכולם סיימו לנתר, מגדילים את המרחק בין המקלות. מי שלא הצליח לנתר בין שלושת המקלות בשלושה צעדים - נפסל. האחרון שנשאר בלי להיפסל, מנצח.

1, 2, 3 דג מלוח: אחד הילדים הוא "דג מלוח". שאר התלמידים עומדים במרחק כ־15 מטרים ממנו, מאחורי קו. ה"דג מלוח" מפנה גבו לתלמידים המשתתפים, עוצם עיניים וקורא "אחת, שתיים, שלוש, דג מלוח" וחוזר להביט במשתתפים. בזמן שהוא עוצם את עיניו ואינו רואה - המשתתפים האחרים מתקדמים לעברו במהירות. כאשר הוא מביט בהם שוב, עליהם "לקפוא" במקום. אם ה"דג מלוח" רואה מישהו זז, הוא פוקד עליו לחזור לקו ההתחלה. אם אחד התלמידים הצליח להגיע ל"דג מלוח" ולגעת בגבו, בלי שנתפס בתנועה, ה"דג מלוח" מספר/ת סיפור לכל הילדים. במהלך הסיפור אם הוא מזכיר את המילה "דג מלוח", כולם בורחים אל מאחורי קו ההתחלה. מי שנתפס על ידי ה"דג מלוח" לפני שעבר את קו ההתחלה, הופך "לדג מלוח" בסיבוב הבא.

תופסת צבעים: התופס מכריז על צבע מסוים באוזני שאר הילדים. הילדים צריכים למהר ולגעת בחפץ/בלבוש בצבע שהוכרז, ואז הם מוגנים מתפיסה. התופס צריך למהר ולתפוס את מי שלא נגע בחפץ/בלבוש בצבע המוכרז, כדי שיהיה התופס במקומו. התופס ממשיך ומכריז בכל פעם על צבע אחר, עד שהוא מצליח לתפוס מישהו שיהפוך להיות התופס במקומו.

תיפ-סוּ-ני: הילדים מסתדרים בשתי שורות שבהן מספר זהה של ילדים, ועומדים זה מול זה במרחק של 10 מטרים זה מזה. ילד מקבוצה א' יוצא בריצה לשורה של קבוצה ב', וילדי קבוצה ב' מחכים לו בכף יד ימין מושטת. הילד מקבוצה א' נותן שלושה "כִּיפים" על ידם של שלושה ילדים מקבוצה ב'. ב"כיף" הראשון הוא אומר "תיפ" בכיף השני "סו" ובשלישי "ני". הילד שקיבל את ה"כיף" האחרון (של ה"ני") צריך לרדוף אחרי הילד מקבוצה א', שנתן לו את הכיף ובינתיים בורח לכיוון הקבוצה שלו. אם הצליח לתפוס אותו, הילד מקבוצה א' הופך להיות שבוי של קבוצה ב'. אם הוא לא תפס אותו, הילד הרודף הופך להיות שבוי של קבוצה א'. לאחר המרדף שולחת קבוצה ב' נציג לקבוצה א', שינסה גם הוא להימלט וכך לקחת שבוי של קבוצה א'. הקבוצה שצוברת הכי הרבה שבויים, מנצחת במשחק.

ייעוץ: משה קונינסקי, מנכ"ל התאחדות הספורט לבתי ספר, המפעילה את תוכנית "זוז" בתמיכת משרד החינוך ומשרד התרבות והספורט

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו