שבוע קשה עבר על כוחותינו: ביום אחד נחת עלינו דו"ח מבקר המדינה, יוסף שפירא, בפרשיות מונופול הגז והוכיח שהממשלה בנתה במו ידיה את המפלצת. הדו"ח הזה הוכיח שאין יסוד לעיקר טענותיה ותירוציה ושחייבים להפסיק את השוד של משאב הטבע היקר במדינה.
באותו היום, בצירוף מקרים, הסתערו מקורות בכירים בצבא על דו"ח ועדת האלוף בדימוס יוחנן לוקר, שעמד להתפרסם למחרת, ופתחו באש לעבר מי שמבקשים בצדק לחתוך בשומן של הצבא. בין היתר טענה המקהלה ברצינות: "הדו"ח הזה יורה לצה"ל כדור בין העיניים". לא פחות.
הנה נמצא ה"בוגד" החדש שצריך להלום בו.
וכאילו לא היה די בכך, עוד באותו הערב פורסמה הוראת היועץ המשפטי לממשלה למשטרה לפתוח בחקירת ממצאי דו"ח המבקר במעונות ראש הממשלה. נכון, בנימין נתניהו ורעייתו, על פי המשטרה, אינם חשודים בפרשה הזאת, ובכל זאת: במוקד החקירה עומד נאמנם, עזרא סיידוף. לא נעים, בלשון המעטה.
לכאורה, מדובר בשלושה אירועים לא נוחים לראש הממשלה. למעשה, מדובר בצרה אחת אמיתית: דו"ח המבקר, המפורט והמנומק, בפרשת מחדלי הממשלה בטיפול בגז. דו"ח המלמד שלפרויקט הזה לא היו אבא ואמא מטעם המדינה, לא היו דודים, בני דודים ואפילו לא קרובי משפחה רחוקים ששמרו על האינטרסים של המדינה.
כלום, ממש כלום.
דרעי. מה עם השקופים? // צילום: יוסי זליגר
מה כן היה? אנרכיה, הפקרות, חובבנות - אפס רגולציה אמיתית. יד אחת לא ידעה, או לא רצתה לדעת, מה עושה היד השנייה - והכי מדאיג: משרד האנרגיה נכנע לתכתיבי ברוני הגז. הוא מנע כניסה של יזמים חדשים לזירה.
יצחק תשובה חסר הבושה, שעד לרגע זה לא החזיר את חובות העתק שהוא חייב לציבור מהתספורות המפורסמות שלו - כופף את משרדי הממשלה השונים ואת חברת החשמל. הוא ושותפיו מנובל אנרג'י התנהלו כאילו קיבלו את המדינה הזאת בירושה מאבא שלהם. משהו כזה.
הכסף הגדול של הציבור
בנסיבות האלה הכל עכשיו בידי נתניהו: הוא יכול להנציח את השערורייה לדיראון עולם, כפי שעולה חשש שיעשה, או לחזור בו ממנה כמתבקש ולומר: טעיתי. צר לי על מה שקרה. אכבד עכשיו את המלצות המבקר.
מכטינגר. עונש בדיחתי
נתניהו בבעיה קשה: הוא יודע שכאן מונח הכסף הגדול של הציבור; שכאן מונח עתידה הכלכלי של המדינה; שהממשלה אינה יכולה להתנהל יותר במחשכים ולמכור סיפורים לציבור על מחירים סבירים ליחידת אנרגיה של גז.
הוא יודע שהוא וחבריו אינם יכולים יותר להסתתר מאחורי אגדות עם שלהם על מה שכן או לא קורה מעבר לים.
זה נגמר.
מדובר בעובדות, גם של מומחים מטעם המדינה, בפירוש לא ב"פופוליזם". מילת הקסם הזאת מתה סופית.
הדו"ח שהגיש המבקר לכנסת ולממשלה מנומק היטב וקשה להתווכח איתו. בנסיבות האלה חייב ההסכם להיפתח, חייבת להיות תחרות, חייב להיות פיקוח על המחירים המטורפים של ברוני הגז.
ועוד: בעניין הפליק פלאק של דרעי, שממשיך להתל בכולם, כדאי לצעירים התמימים של ש"ס מהרשתות החברתיות, להזכיר לו מי סיפקו לו בבחירות כמה מנדטים.
הם צריכים לשמור עליו עכשיו בשבע עיניים כי החברתי המדומה עומד להתל בהם שוב. הוא מתנהג כמי שנכנע כבר ללחצים בעניין מונופול הגז. ריח התרגיל המסריח החדש נישא עכשיו באוויר.
על מי ריחמו כבודם
הדוגמנית עמית מכטינגר נתפסה נוהגת פעם אחת כשהיא שיכורה ולא למדה את הלקח. היא ציפצפה. היא נתפסה נוהגת בשכרות פעם שנייה ושוב ציפצפה. כאילו לא הבינה ששיכור ליד ההגה הוא מכונת הרג. היא נתפסה פעם שלישית, ביקשה לאחד את תיקיה הפליליים, ומצאה מולה שופטת תעבורה כלבבה, נועה פראג־לבוא.
השופט בן יוסף. רחמן
כבודה התנהגה כמי שאינה מרחמת חלילה על הקורבנות האפשריים, כי אם דווקא על העבריינים הסדרתיים. כמי שאינה מייצרת הרתעה אלא נלחמת בה בדרכה.
במסגרת דפוס החשיבה הזה החליטה השופטת לא לגזור על המיוחסת אפילו חודש מאסר אחד: היא הסתפקה בשנת מאסר על תנאי, בפסילת רישיונה לשלוש שנים, ובקנס בסך 4,000 שקלים. צחוק מהענישה ומההרשעה. מכטינגר התפוצצה בוודאי מצחוק כששמעה באולם את הבדיחה.
רק שאת פרקליטות מחוז ת"א פלילי העונש ההזוי הזה לא הצחיק. לכן הגיש נציגה, עו"ד ראאד ענוז, ערעור על גזר הדין, ביקש לשלוח את הנהגת העבריינית לכלא ומצא מולו את השופט המחוזי, רענן בן־יוסף, שנשמע גם הוא זחוח משהו. גם הוא התנהג כמי שאינו מבין שאנשים חפים מפשע היו עלולים לשלם בחייהם במקרים כאלה.
מותר ליושב בדין לחשוב שעבריין סדרתי אינו צריך להגיע לכלא. מותר לו להמתין עד שיקרה חלילה אסון נורא. מותר לו לסמוך ידיו על המלצות שירות המבחן אף שאלה לא עומדות לעיתים במבחן.
אבל לשלול את רישיון הנהיגה של החצופה המפורסמת לשלוש שנים בלבד? לא לנצח? אפילו זה לא?
אילו מורים נשכחו?
מזכ"ל הסתדרות המורים, יוסף וסרמן, עדיין לא הגיע לארץ לחופשת מולדת מהבילוי בארה"ב ובקונגרס המורים בקנדה. הוא עדיין שם, חוגג באירוע שלקראתו הסכים לתמוך בהצהרה אנטי־ישראלית. הוא מארגן לעצמו בוודאי את הגיחה החדשה לחו"ל על חשבון המורים. המורים מממנים אותו, כמו שהם מימנו את פרקליטו הפרטי רונאל פישר.
רק שבינתיים, בהיעדרו, נפל דבר: אלפי מורי קבלן, שמקומם צריך להיות בהסתדרות ובארגון המורים, שוב נשכחו בהסכם שנחתם בין שר האוצר למזכ"ל ההסתדרות. דילגו עליהם, לא ספרו אותם, הבינו שהפקרתם לא תוביל לשביתה. איש לא יעלה על בריקדות למענם.
וסרמן תומך כמובן בהפיכתם לעובדי מדינה שווי זכויות, אבל אין לו פנאי לחולל מהומה למענם. הוא טרוד. הוא עסוק. הוא נופל מהרגליים - בחו"ל.
אות האומ"ץ ליובל כהן
את רשימת הזוכים השנה באות של תנועת אומ"ץ סוגר יובל כהן, איש צוות גוררת מנמל אשדוד, שמעשיו ראו כאן אור בתחקיר של עוזי דיין ומיכל שבת. לא טעו בו.
כהן. כמעט לבד בג'ונגל // צילום: יהושע יוסף
מדובר בעובד אמיץ, ערכי, שכמעט לבד, בשארית כוחותיו, ניהל מאבק באנשי הרוע בנמל; שסירב לעצום עיניים; שהתריע על מעשים שלא ייעשו בג'ונגל הזה; שהיה נתון לאיומים ולמעשי התנכלות שמעטים היו עומדים בהם; שמנהל עדיין באפס אמצעים מאבקים משפטיים נגד בני בליעל.
מדובר באיש מופת הראוי להצדעה. אני וחבריי מנצלים את הבמה הזאת כדי להצדיע לו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו