נינט מורנו ז"ל היתה אחת הנוסעות במטוס אייר פרנס שנחטף לאנטבה. את מי שלא היה ישראלי או יהודי החוטפים שיחררו, ומפני שהיתה אז אזרחית קנדית ולא חשדו שהיא יהודייה, נהגו בה באותו האופן. מורנו נחתה בפאריס, שם שני סוכני מוסד תיחקרו אותה במשך שש שעות. המידע שמסרה להם היה מפורט ומדויק - ובהתבסס עליו הם שירטטו מפה מדויקת של הטרמינל שכלל את מיקום המחבלים, האולם שבו הוחזקו החטופים, השירותים, הכניסות, היציאות, המכשולים ונקודות התורפה.
צילום: משה בן שמחון
בשרטוט מופיע גם קו הארגזים - אותו קו שהציבו החוטפים בתוך האולם ואמרו לנוסעים שרוכזו במקום לא לחצות אותו. הארגזים, כך טענו המחבלים, מלאים בחומרי נפץ.
אלא שמורנו, שהקפידה לרשום פרטים שונים שראתה מרגע החטיפה ועד לשחרורה, שמה לב לדבר מה מעניין: כשארגז מסוים נפל בטעות ונפתח, סיפרה אחר כך לאנשי המוסד, אחד החוטפים הרים אותו ללא קושי והניח אותו חזרה במקומו. אחר כך בדקה ארגז נוסף והבינה שהארגזים ריקים.
המידע הזה, שהוזרם לישראל במברקים, בשיחות מוצפנות ובמעטפות דואר שנשלחו באופן בהול, הוצלב אחר כך עם מידע נוסף - ועודד את ראש הממשלה דאז, יצחק רבין ז"ל, לקבל את ההחלטה לצאת למבצע הצבאי ולא לחשוש מכך שייכשל. וכך, בשנת 1976 יצא לדרך המבצע שנחשב לאחד הנועזים בתולדות צה"ל: מבצע אנטבה (כדור הרעם). בהמשך, כידוע, שונה שמו למבצע יונתן - על שם מפקד סיירת מטכ"ל שנהרג בפעולה, יוני נתניהו ז"ל.
אחרי הסרט, הספרים ואינספור המילים שנכתבו על המבצע ההרואי, עכשיו נפתחת גם התערוכה. אמש השתתפו בערב פתיחתה גם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שאחיו נפל במבצע, וראש המוסד תמיר פרדו. מתברר כי במשך שנים כבר היתה קיימת תערוכה שהוקדשה למבצע. אלא שזו הוצגה במתחם סגור וממודר במטה המוסד, כך שמעטים בלבד, ובעיקר אנשי ארגון הביון, זכו לחזות בה. היום התערוכה תיפתח לציבור הרחב במרכז יצחק רבין בתל אביב, ומוצגים בה חפצים ייחודיים נוספים.
מכשיר קשר שנעשה בו שימוש במבצע // צילום: אייל טואג, באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון
אוצר התערוכה הוא אבנר אברהם, היום גמלאי של המוסד, שחידש את המוצגים, ובהם המפה שהתבססה על המידע של מורנו, אפוד הקרב של יוני נתניהו ז"ל, מכתב של הרמטכ"ל האיראני המשבח את הצלחת המבצע, שקית ניילון ששמרו שניים מהחטופים ועליה הכיתוב "חנות הדיוטי פרי של אוגנדה", תפילין של החטוף עקיבא לקסר, שהיה בדרכו לצפות באולימפיאדת מונטריאול וארבע שנים קודם לכן היה עד לטבח במינכן - ועוד רבים אחרים.
"כמו בסרט של ג'יימס בונד"
אבל המשפחה של מורנו ז"ל, שהלכה לעולמה לפני שבע שנים, לא זקוקה לתצוגה כדי ללמוד על מבצע אנטבה. הפעולה ההיא, בשדה קרב שמרוחק 3,800 קילומטרים מישראל, הותירה בה רושם בל יימחה. במיוחד בנכד של נינט, סא"ל עמנואל מורנו ז"ל, איש סיירת מטכ"ל והקצין הבכיר ביותר שנהרג במלחמת לבנון השנייה.
"חוויית החטיפה היתה אירוע מכונן במשפחה", סיפר השבוע אחיו יוסי, "הייתי בן שש, עמנואל קטן ממני בשנה. סבתא באה לביקור בארץ מקנדה ונחטפה בדרך חזרה. לימים, היא סיפרה לנו שבחטיפה היא הרגישה שהיא בסרט של ג'יימס בונד - ומכאן גם אספה את כל הפרטים שסייעו לשרטוט".
האפוד של סא"ל יוני נתניהו ז"ל // צילום: אייל טואג, באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון
ליוסי ברור שהתושייה ורוח הלחימה שהפגינה נינט חילחלו גם לנכדיה. "אין ספק שהסיפורים של סבתא השפיעו על עמנואל", ממשיך האח, "הוא התעניין מאוד בסיפורו של יוני נתניהו ובכל סיפור החטיפה".
ואכן, נראה שנושא החטיפות והשבויים ליווה תמיד את מורנו, שנחשב עדיין איש צללים ושתמונתו אסורה לפרסום. הוא שירת, כאמור, בסיירת מטכ"ל שביצעה את הפעולה באנטבה והשתתף במבצע חטיפת בכיר חיזבאללה מוסטפא דיראני מביתו בלבנון. הוא אפילו היה אמור לפקד על מבצע השחרור של נחשון וקסמן ז"ל, אך הוחלף ברגע האחרון; נוסף על כך, הוא פיקד על חילוץ נהג המונית אליהו גוראל, שנחטף ב־2003 והוחזק במרתף באזור רמאללה. בהמשך היה קשור בשורת מבצעים חשאיים, ולבסוף נהרג במלחמה שהחלה עם חטיפת החיילים בגבול הצפון.
חטופה אחרת שכתבה יומן במהלך השבי היא שרה גוטר־דוידזון, שתיעדה את ההתרחשות בשדה התעופה. "זו היתה נסיעה משפחתית ראשונה שלי ושל בעלי עוזי עם שני הבנים שלנו, בני ורון", סיפרה השבוע בשיחה בביתה, "נסענו לרגל בר המצווה של הבן הצעיר. אמא שלי ליוותה אותנו לטיסה ואמרה: כשהילדים היו נשארים אצלי, היית שולחת גלויות שהייתי מקריאה וכך היינו מעודכנים. עכשיו קחי מחברת, תכתבי מה עובר עליכם ואקרא אותה כשתחזרי.
תרשים הטרמינל לפי נינט מורנו // צילום: אייל טואג, באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון
"אמי נתנה לי את המחברת אחרי ששלחנו כבר את המזוודות, אז דחפתי אותה לתיק היד. היא נתנה לי גם קופסת כדורי הרגעה ושרשרת חמסה, שאחר כך עזרו מאוד בזמן השהייה באולם החטופים העמוס. שם גם התחלתי לכתוב, כי חשבתי שאנחנו חייבים להשאיר משהו. לא חשבתי שנצא משם חיים. התחלתי לתאר את מה שקורה וכתבתי קצת בכל פעם".
אחרי השחרור חשבה שרה על דרך להתגבר על סיוטי הלילה והזיכרונות הקשים: טיסה נוספת לנופש. שם נולד הספר "אנטבה, יומן אישי", שבו השלימה את התיאורים ושפורסם שנה אחרי המבצע. השבוע, ביוזמתה, יצא הספר במהדורה מחודשת תחת השם "אנטבה שלי".
"חשבתי שהיום לא כולם מכירים את פרטי המבצע, ושיהיה נכון לחדש ולהציג את הדברים - גם בספר וגם בתערוכה", היא מספרת. כבר 20 שנה שהיא מתנדבת במרכז רבין וחיפשה חומרים מקוריים הקשורים למבצע. בסופו של דבר דליה רבין, בתו של ראש הממשלה בתקופת המבצע, פנתה לראש המוסד תמיר פרדו - שהיה חלק מהכוח המחלץ באנטבה - והוחלט לחשוף את הציבור לתערוכה.
החלטת הממשלה לצאת למבצע // צילום: אייל טואג, באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון
רק טיפת אחריות
"החלטנו לייחד אגף במוזיאון ולתת מקום מיוחד למבצע שנחשב גם היום למזהיר בתולדות צה"ל", מסבירה מנהלת מחלקת החינוך במרכז רבין, ד"ר נורית כהן־לוינובסקי, "בנינו תערוכה חדשה, מקיפה וראשונה בנושא".
לדבריה, מרכז רבין הוא אכסניה טבעית ומתבקשת לתערוכה שכזו: "מנחם בגין אמר לאחר המבצע כי לכולם מגיעה התודה והברכה - אבל למי שמנהיג את הספינה מגיעה התודה המיוחדת, כי לו יש מעט, ממש רק טיפה, אחריות נוספת. ומי יודע מה כובדה של אותה הטיפה, שאל בגין. רבין הוא האיש שניווט את הספינה ברגעי ההכרעה, ידע לשאול את השאלות הנכונות, לבקש השלמות למבצע ולבסוף להכריע".
כהן־לוינובסקי מספרת על שלושה צירי תוכן בתערוכה: דרך עיני החטופים, דרך עיני המתכננים והלוחמים ודרך עיני המכריעים - ממשלת ישראל בראשות רבין. בתערוכה מופיע, למשל, מסמך ההחלטה המקורי של הממשלה המאשר את פעולת החילוץ. המילה "סודי" שבראש המכתב כבר מספיקה כדי להצית את הדמיון. "החלטה (שמורה) מספר 819 של הממשלה מ־3.7.76 (יום לפני המבצע; ש"צ)", נכתב במסמך, שכותרתו "המשך הטיפול בשחרור חטופי מטוס אייר פרנס באוגנדה, מבצע חילוץ", "מחליטים: לאשר ביצוע פעולת חילוץ החטופים באוגנדה על ידי צה"ל, על פי תוכנית הפעולה שהוצגה על ידי שר הביטחון והרמטכ"ל".
רישומים וחפיסת קלפים שבהם שיחקו החטופים // צילום: אייל טואג, באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון
בשבוע שעבר התיר ארכיון צה"ל לפרסום תמונות ומסמכים נדירים מההכנות למבצע, דוגמת יומן המבצעים של האירוע והפתקים שהחליפו ביניהם רבין ושר הביטחון שמעון פרס. מי שלא שבעה סקרנותו, יתרגש לגלות שהתערוכה החדשה כוללת הקלטות חדשות של רשת הקשר, שבהן נשמע דן שומרון, מפקד המבצע, מחפש את יוני נתניהו - שכבר אינו עונה.
בזכות המודיע הקנייתי
עדות מתוך הרגעים מורטי העצבים מספק גם עמוס ערן, שכיהן במהלך המבצע כמנכ"ל משרד ראש הממשלה. השבוע תיאר בשיחה עימו את המתח העצום בצמרת המדינית. "ישנו שעה בלילה", הוא נזכר, "אני זוכר איך הגיעה ההודעה על החטיפה: בזמן ישיבת הממשלה נכנס הפתק לרה"מ. הוא הראה לי את הפתק וביקש לזמן מייד פורום מצומצם עם שרי הביטחון, המשפטים והתחבורה ועם הרמטכ"ל. המידע החל לזרום.
"סוכם על פיתוח שני מהלכים מקבילים: מדיני וצבאי. במישור המדיני החלו שיחות לנוכח דרישת החוטפים לשחרור 60 מחבלים, חלקם כלל לא בידי ישראל. הצענו מספר דומה, אבל אסירים אחרים. במקביל לכך, קודמה האופציה הצבאית; תחילה הוגשה לרבין תוכנית שהוא דחה. הוא דרש ביצוע של פעולה צבאית שלוש דקות לכל המאוחר מרגע הנחיתה בשדה התעופה, ואז החלו לעבוד שוב על פעולה צבאית חדשה. כאשר החוטפים דחו את הרשימה החלופית שהצגנו, עלינו הילוך באופציה הצבאית".
הטייסים תירגלו נחיתה בשדה תעופה מוחשך, והמוסד דאג לתיאום דקדקני: ניסיון לשוות למטוס שעליו היה כוח הסיירת חזות של מטוס נוסעים, ושילובו בלוח הזמנים של השדה, במקום אחת משתי הטיסות האזרחיות שהיו אמורות לנחות שם באותה השעה.
נורית כהן-לוינובסקי ממרכז רבין // צילום: זיו קורן
בישראל החלו לאסוף מידע על הטרמינל. הם גילו כי המקום נבנה על ידי חברת סולל בונה הישראלית, וכי תוכניות הבנייה שלו קיימות בארץ. אבל זה לא הספיק: היה דרוש גם מידע עדכני, והמוסד שלח אדם מטעמו לבצע גיחות צילום עבור המבצע.
"בוצעה טיסה מעל השטח במטוס קל, שבמהלכה צולמו מהאוויר שדה התעופה והמתחם עצמו, כולל המטוס החטוף", סיפר עמוס ערן, "האיש שצילם היה קנייתי ששכר מטוס קל. הוא טען שיש לו בעיה לבצע נחיתה והצליח לחוג כמה פעמים מעל שדה התעופה, לתעד ולהעביר לנו מידע חשוב ועדכני ביותר. המידע שהוא מסר הגיע ממש דקות ספורות לפני שהמטוסים יצאו לדרך. הכוח שיצא קיבל את התמונות דקות לפני העלייה למטוס. לבסוף הוא אף שילם על כך בחייו, שכן כעבור כמה חודשים התנקשו בו והוא נהרג.
"בבוקר אותה השבת שבה הוחלט על היציאה למבצע, בא אלי מפקד חיל האוויר ואמר כי כדי לעמוד בלוח הזמנים שנקבע, הוא חייב לצאת לפעולה לפני קבלת אישור הממשלה. תרגיל מסכם התקיים לילה לפני כן, באזור שארם א־שייח'. רבין החליט כי הצוותים ייצאו שעתיים לפני ישיבת ממשלה, כך שאם לא היו מאשרים את המבצע, המטוסים עדיין יכלו לחזור ללא בעיות.
"בבוקר רבין קרא לי בשעה מוקדמת מאוד. הוא ביקש לראות את הטיוטה של החלטת הממשלה לאישור הפעולה. הגעתי מייד וכבר מצאתי אותו ער ועסוק בחדר העבודה. הוא הודיע לי כי החליט סופית שהולכים על פעולה צבאית, וקבע איתי איך תתנהל ישיבת הממשלה. 'אני רוצה שכל שר ידבר וישמיע את אשר על ליבו, ללא יוצא מן הכלל', אמר לי, 'אבל לא יותר מחמש דקות'.
"אחד השרים היה חיים בר־לב, שבנו עמר (היום ח"כ במחנה הציוני; ש"צ) השתתף במבצע. אחד הלבטים העיקריים היה כיצד להבטיח שהטרמינל לא ממולכד. החשש היה שאם הכוח יתגלה, הטרמינל יפוצץ והתוצאות יהיו הרסניות. התנהלו שיחות ישירות עם אידי אמין, מנהיג אוגנדה. נאמר לו שאנו רואים בו אחראי לבני הערובה, שכן הם בארצו ותחת חסותו. בשלב מסוים הוא התפרץ ואמר: 'מה אתם רוצים? החיילים שלי נמצאים איתם בטרמינל ונותנים להם שתייה ומזרנים'. מכך הסקנו שהטרמינל אכן לא ממולכד. המידע הזה נמסר לשרים, וכולם הצביעו בעד".
והיתה לו עוד שיחה עם רבין, שבה ראש הממשלה נתן לו הוראה דרמטית: אם המבצע לא יצליח, אמר לו, "אני אתפטר למחרת. תכין כבר עכשיו מכתב, שבו תיתן ביטוי לכל הדברים שאמרתי לך". "הייתי מופתע", משחזר ערן, "שאלתי: מה יהיה קנה המידה להצלחה ולכישלון? הוא ענה: מספר גדול של נפגעים. המכתב הזה לא בתערוכה... כי המכתב הזה לא נכתב אף פעם. למזלנו, לא היה בו צורך".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו