הרב הפושע ניצח

בראשית השבוע, אחרי שתנ"צ אפרים ברכה לא עמד עוד במסע ההסתה הפרוע נגדו בקהילה הדתית שלו ומחוצה לה; אחרי שמפקד יאח"ה המנוח העריך שחצר הרב העבריין יאשיהו פינטו לא תניח לו עד יום מותו; אחרי שיד חסידי הרב השוטים גרמה בסוף לברכה לשלוח יד בנפשו - נזכרתי בשיר של המשורר והמחזאי הגרמני ברטולד ברכט, שנכתב באמצע שנות ה־30 של המאה הקודמת.

"כשהרשע בא כמו גשם נופל", כתב ברכט בין היתר, "איש אינו קורא עוד עצור! כשהפשעים נערמים הם נעשים בלתי נראים. כשהסבל נעשה ללא נשוא, אין שומעים עוד את הצעקות. גם הצעקות נופלות כגשם־קיץ".

תנ"צ ברכה צעק כמה חודשים בדרכו השקטה, בלי להפוך שולחנות בפרקליטות ובלי לאיים בהתפטרות. לא שמעו את צעקותיו. לא הקשיבו לו מספיק. הקצין המנוסה ביקש לקבל הגנה מהפרקליטות, בין היתר באמצעות נקיטת הליכים משפטיים נגד משמיציו, ונדחה באלגנטיות. החוקר שהוביל את יאח"ה לשרשרת הישגים מרשימה, אותת שהוא במצוקה חברתית קשה - בין היתר בבית הכנסת שבו התפלל - ולא מצא אוזן קשבת.

פינטו // צילום: קוקו
 

כך פחות או יותר פעלה מכונת הרוע נגד תנ"צ אפרים ברכה: דורשי טובת הרב העבירו לראשי מח"ש מידעים נגד הקצין, וקומץ אנשי תקשורת, שהתנהגו כחיילי הרב הפושע, ליוו את המידעים בכותרות המבשרות שהחקירה כבר בפתח. שאוטוטו זה קורה, שמגיעה שעת הנקמה בחושף הפרשה. צדיק ורע לו, רשע וטוב לו.

כאשר המידע של יקירי הרב נמצא חסר ביסוס, פעם אחר פעם; כאשר לא נמצא ממש בתלונות, הגיע גל נוסף של מידעים, מלווה כרגיל בכותרות, וחוזר חלילה. לא הניחו לברכה לשוב לשיגרת עבודתו.

 

הסירה של פינטו וליברמן

אלא שלא רק המעשים האלה גרמו כנראה לברכה להבין שלא יניחו לו עד יום מותו. כבר בראשית השנה הגיע ליועץ המשפטי לממשלה מכתב תלונה שעליו חתום אביגדור ליברמן. 

הרקע לתלונה: החקירה שנפתחה לפני כשנה נגד כמה מבכירי ישראל ביתנו, החשודים בעבירות שוחד ומירמה; חקירה שבמהלכה בחרו ארבעה חשודים מרכזיים, הנחשבים אנשי סודו של ליברמן, לשמור על זכות השתיקה.

למה? שאלה טובה. נניח לה בשלב הזה. 

ליברמן לא אהב ואינו אוהב את החקירה הזאת שקרעה את המסכה מפרצופם של כמה מנאמניו הצייתנים. לכן היתה לו סיבה לבוא חשבון עם החוקרים; לכן עלה להתקפה על המשטרה וכמי שמכיר את משפט הנצח "ההגנה הכי טובה היא ההתקפה", סימן מטרה מרכזית: תנ"צ ברכה. הוא ופינטו יצאו לדיג באותה סירה. שניהם התנהגו כמי שמבקשים לבוא חשבון עם החוקר האמיץ. שניהם ניסו להלך עליו אימים.

רק שבניגוד ליחס הסלחני למעללי אנשיו של פינטו, במקרה של ליברמן דווקא חידד היועץ המשפטי לממשלה את ציפורניו ובחודש מארס שלח מכתב תגובה חריף לשר החוץ לשעבר. רוח דבריו: אני נותן גיבוי מלא למפקד יאח"ה. אני סומך עליו. אני דוחה את טענותיך.

 

שיחת תמיכה ועידוד

יודעי סוד בפרקליטות טוענים שווינשטיין פעל גם בדרכים נוספות כדי להגן על ראש יאח"ה ולחזק אותו. "לרגע לא הוטל ספק באמינותו וביושרתו", אומר אחד מהם, "לרגע לא מידרו אותו מישיבות סודיות. פעמיים בשבוע הגיע ברכה לפגישות רגישות ביותר אצל היועץ ופרקליט המדינה, תיפקד היטב, קיבל החלטות בתיקים שהציבור עוד ישמע עליהם. 

ליברמן // צילום: אורי לנץ

"יותר מזאת: בשתי עתירות שהוגשו נגד ברכה התייצב היועץ לימינו של האחרון במלוא כובד משקלו, כאשר בנוסף הוא מזמין אותו אליו לשיחת תמיכה, עידוד וחיזוק. הוא היה לצידו, הוא העריך אותו, היתה ביניהם כימיה. היה ברור שכאשר ברכה יטפס בקרוב לדרגת ניצב, ייעשה הדבר בברכתו של וינשטיין".

ולמרות זאת, יש מי שטוענים שהיועץ המשפטי ופרקליט המדינה - שני גיבורי עיסקת הטיעון השערורייתית עם הרב שחיזקה את האחרון במקום להחליש אותו - לא עשו מספיק. אחד המקורבים לפרשה אמר לי: "הם לא הבינו שגם ברזל נשבר בסוף כשלא מפסיקים להלום בו; הם לא זיהו את גודל השבר אצל ברכה; הם לא הבינו שבכוחם לעצור את חרושת השמועות באמצעות הודעה חד־משמעית שתהפוך את המלעיזים לבדיחה".

וינשטיין. החיבוק לא עזר // צילום: יהושע יוסף

שאלתי מדוע ראשי מח"ש, אורי כרמל וסגנו משה סעדה, לא נהגו כך וקיבלתי תשובה ברוח הבאה: כשמגיע בכל פעם מידע חדש, צריך לבדוק אותו. אין מנוס מעוד ועוד בדיקות גם כאשר יודעים מי עומד מאחורי המידע, מה המניע של המתלוננים ומה האמינות של שולחיהם. מוכרחים לנקות את השולחן.

- כלומר, אין סופיות לבדיקה ולהכפשה?  

"אתה אמרת". 

 

אובדן השכל הישר 

כאן, בסיפור הזה של "אין סופיות לבדיקה", צמחה כנראה החלטת ברכה לשים קץ לחייו. כאן הכשל של ראשי מח"ש, המסנוורים כנראה מהצלחתם בתיקי הניצבים ובפרשת רונאל פישר. כאן טירוף המערכות, כאן אובדן השכל הישר בפרשיות הרב העבריין.  

ניצן. טעות רודפת טעות // צילום: דודי ועקנין

אפשר כמובן לצבוע כל החלטה בצבעי השפיות וחוסר הברירה, לפעמים כאילו לטובת מי שמנסים להפוך אותו בכוח לחשוד, אבל הבעיה נשארת בעיה: מה פירוש אין סופיות לחקירה כאשר בפרקליטות ובמח"ש יודעים שהאיש שמושך בחוטים הוא נוכל סדרתי, חלאת אדם, שקרן, רודף נקמה? כאשר יודעים מי בתקשורת תומך בעבריין, מי משרת בהתנהגותו את האינטרסים של הרב המושחת, מי רציני ומי לא?

יש כאלה, להערכתי, אנשים ספורים שהפרקליטות מזהה, לרבות אותו פרשן שמקורבי הרב מנעו בשעתו את פיטוריו מעיתון מסוים, וכצפוי הוא התייצב כעבור זמן לימין הפושע.

היא מזהה אותם ואין סיבה שתידרש אליהם ברצינות, למעט כאשר העלבת עובד ציבור מטפסת כבר לשמיים. למעט כאשר מתקרב הרגע שבו חיי שומר הסף נמצאים בסכנה.

 

יותר ממילה על מח"ש

לא אני ולא עמיתיי עוזי דיין ומיכל שבת הכרנו אישית את תנ"צ ברכה. מעולם לא נפגשנו איתו. מעולם לא החלפנו איתו מילה. שמענו עליו, מה שנקרא, מרחוק - לטוב ולרע.

כרמל. כך נראית בדיקה סמויה? // צילום: אורן בן חקון

לטוב: הוא פיקד על כמה חקירות מהרגישות ביותר בתחום הצווארון הכחול והלבן ואנשיו הגיעו איתן רחוק. הכלא הפך לבית השני של עברייני צמרת ונבחרי ציבור, ובהם אברהם הירשזון, שעברו תחתיו.

לרע: הוא לא הורה לחקור מידע שהגיע ליאח"ה על שחיתות בגוף ציבורי זה או אחר בשל טעות בשיקול הדעת, או חשש שאין חומר מוצק לפתיחת חקירה. לא מחמת שחיתות, ככל שלמדנו מהמתלוננים.

ועוד בעיה שממנה סבל: הוא לא זיהה בזמן אנשים מסוכנים, מתוחכמים, בצווארון לבן דוגמת הרב פינטו או עו"ד רונאל פישר. לזמן מה הוא נפל ברשתם. רק אחרי שהוזהר למשל להתרחק מעו"ד פישר, כשזה ייצג אותו באחת העתירות בבג"ץ, הוא ניתק איתו מגע. במקרה הזה, שעליו התרענו במדור, סבל ברכה מקהות חושים.

בכיר במשטרה, המכיר היטב את ברכה, אמר לי השבוע: "אין לי טענה לאנשי מח"ש שבדקו כל מידע שהעבירו להם אנשי הרב. זה תפקידם אפילו מדובר בזוטי דברים, אפילו מדובר בטענות סתמיות שאינן נסמכות על ראיות. צריך לבחון וללמוד את החומר.

"מה שמפריע לי הוא אופן ניהול הבדיקה: איך ייתכן שבמקביל לבדיקה הסמויה מוסרים המקורות האלה את החומרים שלהם, או רק חלק מהם, גם לתקשורת? מה זה צריך להיות? ככה נראית בדיקה סמויה? למה לא מבהירים לאנשים האלה, לשליחים, שאם זה יקרה לא תתקיים הבדיקה? הרי אי אפשר בכל בוקר לשחוט אדם חף מפשע בדרך הזאת - ולא פחות חמור: אי אפשר לגרום בדרך הזאת, בהנחה שהמידע כן רציני, לשיבוש החקירה".

- כך נהגו אנשי מח"ש?

"זה לפחות הרושם שלי. היו בהם שרקדו לצלילי מקורבי הרב, לרבות אותו כתב תימהוני שהציג את ברכה במח"ש כמקור שלו. מה שהכתב הזה לא הבין כנראה הוא שלכל מפקד של יחידת עילית בלהב 433 יש סמכות לקיים שיחות רקע עם עיתונאים. הוא לא עובר בכך שום עבירה". 

 

ניסו לגייס את גרסטל

בעוד אנו עוסקים במצב הבלתי נסבל המלמד כי בכוחם של מתלוננים להציף את המערכת בתלונות ולגרום לכך שלחקירה הסמויה לא יהיה סוף, הגיע אל עוזי דיין ומיכל שבת מידע מעניין.

פרופר // צילום: קונטקט

תמציתו: נעשה ניסיון לגייס גם את השופטת בדימוס, הילה גרסטל, נציבת הביקורת של הפרקליטות, למלחמה במפקד יאח"ה. גם אליה הגיעו מבקשי נפשו של הקצין הנרדף. גם היא נקראה לדגל ואף פנתה בנושא לפרקליטות. 

שאלנו את היועץ המשפטי, באמצעות דובר משרדו, משה כהן, אם קיבל פנייה כלשהי מהנציבה בנושא והוא סירב להגיב. ביקש להניח לו.

שאלנו את הנציבה, באמצעות הדוברת שלה, רות שמיר, אם פנתה אל היועץ המשפטי ופרקליט המדינה וביקשה לפתוח בחקירה והיא הכחישה. לנציבות אין סמכות להציג דרישה כזאת, כתבה לנו.

מה בכל זאת כן קרה, שאלנו, ואיך נקשר שמה של גרסטל עם הסיפור הזה? הסברה: היא קיבלה תלונה מעמותת אומ"ץ, שביקשה ממנה לבדוק את התנהלות הפרקליטות בנושא, והיא העבירה אותה לפרקליט המדינה. הנציבות לא ערכה בדיקה כלשהי בעקבות התלונה. 

 

עוד מתנה לפינטו

כשתנ"צ ברכה הובא השבוע למנוחת עולם בבית הקברות בעיר מודיעין, המשיך הרב פינטו, גיבור הפרשה, להלך חופשי כאילו לא היה צריך לשבת מאחורי סורג ובריח כבר לפני כשבועיים.

תדמור // צילום: קונטקט

למה הוא עדיין לא שם אחרי שנידון לשנת מאסר בפועל לפני חודשיים? מדוע לא הועלה עדיין על זינזנה והובל לתחנת המיון והקליטה של האסירים בכלא ניצן ומשם לכלא מעשיהו, כדי שינעים אולי את זמנו של הנשיא לשעבר, משה קצב?

שאלה טובה שהתשובה עליה נמצאת בפרקליטות המדינה - באותם משרדים שבהם החל העבריין לקבל מתנות מהיועץ המשפטי לממשלה ומפרקליט המדינה.

השניים האלה, בניגוד לאחרים, רקחו את העיסקה הלא ראויה עם הרב: הם הסכימו שהרב המשחד, שהציע לתנ"צ ברכה 200 אלף דולר שוחד ונחשף על 

ידי האחרון, ושגם התחייב להעיד נגד ניצב בדימוס מנשה ארביב - החשוד בקבלת טובות הנאה - יישלח לכלא לשנה בלבד. מתנה יקרה.

כמה שנות מאסר הם חסכו מהעבריין הסדרתי בעיסקה התמוהה הזאת? שנתיים, שלוש, אולי אפילו יותר. אלא שרחמי וינשטיין וניצן נכמרו עליו גם באחרונה כאילו אין די במתת הראשון. 

המתנה נוספת שהם העניקו לו: הסכמה שלא ייכנס לכלא עד לשמיעת ערעורו, שהוגש לפני כשבועיים לבית המשפט העליון. שום דבר לא בוער להם.

מדוע הם שוב הלכו לקראתו? קשה לי להבין. ניסיתי ונכשלתי.

גרסטל // צילום: קוקו

שהרי לא מדובר במי שמערער על הרשעתו וטוען לחפותו אלא בעבריין שהורשע על פי הודאתו במתן השוחד לקצין המשטרה; שהרי כל בר דעת מבין שהסיכוי שהעבריין הסדרתי הזה לא יישב בכלא שואף לאפס; שהרי אין שום סיבה אמיתית להקל עם פושע סדרתי ועז פנים שכזה, במקום למצות איתו מייד את הדין.

בכל זאת, הקשיתי השבוע בשיחה עם גורמים בפרקליטות, בניסיון להבין את פשר ההסכמה המוזרה לדחיית ריצוי העונש, איך קורה דבר כזה? התשובות שקיבלתי, בלשון המעטה, אינן משכנעות. תמציתן: בתיקים שבהם תקופת המאסר שנגזרה אינה עולה על שנה וחצי, נוהגת הפרקליטות להסכים לדחיית ביצוע העונש.

הזכרתי למי שהזכרתי שהנוהל הזה אינו רלוונטי בתיק הזה, כי הרב הודה ואינו מערער על הרשעתו; כי סכום השוחד לנציג מערכת האכיפה גדול ביותר וכי מעשים כאלה במדינה מתוקנת מובילים את העבריין לכלא לשנים ארוכות. נכון, היתה רוח התשובה, ולכן התבקשו שופטי בית המשפט העליון לשמוע את הערעור בדחיפות.

בדחיפות? הלוואי אף שזה אפשרי. שהרי הכל כתוב בנימוקי פרקליטי הרב המערער, ודיון בערעור כזה יכול להסתיים בתוך שעתיים. אפשר לקבל החלטה בתוך ימים ולכתוב שהנימוקים יינתנו במועד אחר. זה קרה לא פעם.

אבל אנחנו בישראל, מתחילה עכשיו פגרת בית המשפט, אחרי הפגרה מגיעים החגים, אחרי החגים צריך להתאושש מהחגים - מתי בדיוק יינתן פסק הדין?

אין לי מושג. גם לאנשי הפרקליטות, הנושאים בחרפה הזאת, כנראה אין. אבל הם עומדים לטענתם על המשמר. הם דורשים שהערעור הזה אכן יישמע בהקדם.

שעה אחרי שהקטע הזה נכתב - אומת החשש שלי: בית המשפט העליון קבע כי הערעור של הרב הקרימינל יישמע רק באמצע נובמבר - כלומר בעוד כחמישה חודשים. באדיבות פרקליטות המדינה יש לכבודם הרבה הרבה זמן.

 

גם פרופר לא מבין בגז? 

טוב, אחרי חודש חם וסוער של מאבק ציבורי במונופול חברות הגז; אחרי שילוב ידיים של עיתונאים ופוליטיקאים חברתיים אמיתיים (שלי יחימוביץ' וזהבה גלאון למשל) בחשיפת השערורייה הגדולה - מתחיל האבק לשקוע ונחשפים השקרים של הממשלה ושל נציגי חברות הגז בזה אחר זה.

כבר לא מדובר בפופוליזם, כי אם בעובדות המוצגות בידי מומחים מהשורה הראשונה בעולם; כבר לא מציגים את מבקרי מתווה הגז כסוציאליסטים וכקומוניסטים רחמנא ליצלן; כבר לא מלעיטים את הציבור עם סיפורי איראן חסרי השחר; עם סיפורי מצרים הכושלת; עם האיומים שיצחק תשובה, שעדיין לא החזיר לנו את כספי תספורת מיליארדי השקלים, ייפרד מהבוננזות תמר ולוויתן.

כבר לא מוכרים לציבור את הסיפור שהגז יישאר באדמה ושום חברה אחרת לא מוכנה להגיע לכאן; כבר לא נשמעים הקולות שהתעשיינים מרוצים מהמחיר שגובות מהם חברות הגז - כאילו כולם מטומטמים; כאילו בעלי מפעלים שבקושי מחזיקים את הראש מעל המים, אינם מבינים שברוני הגז מנסים לשדוד אותם לאור היום.

גפסו // צילום: חגי אהרון

הגיעו הדברים לידי כך שאפילו דן פרופר, לשעבר נשיא התאחדות התעשיינים, מאס בשקרים ושבר השבוע שתיקה בנושא. בניגוד לנשיא הנוכחי, שרגא ברוש, שמבקש לקדם את מתווה הגז השערורייתי בכל מחיר - הכריז פרופר בקול רם: אסור לשלם לחברות הגז יותר מ־4 דולר ליחידת כוח. כלומר, אסור לשלם להם 5.8 דולר שהם מקבלים מחברת החשמל; אסור לשלם להם 7 דולר שמשלמים חלק ממפעלי התעשיה.

והוא עדיין היה נדיב כלפי חברות הגז. על פי חוות דעת של כמה מגדולי המומחים בעולם, שהוגשו לבית המשפט במסגרת בקשה לתביעה ייצוגית, המחיר ההוגן, אחרי כל ההוצאות, צריך לנוע בין 2 ל־3 דולר ליחידת כוח. יש הסכמה שהגדלת המחיר בדולר מגדילה את ההכנסות השנתיות של חברות הגז ב־2 מיליארד שקלים לפחות בשנה - עכשיו תעשו חשבון כמה מפסידה המדינה כשהיא משלמת כיום 5.8 דולר ליחידת כוח.

סכומים דמיוניים, בלתי נתפסים. ולמרות זאת הנציג הציני של תשובה, מנכ"ל דלק קידוחים, גדעון תדמור, והנציג של חברת נובל אנרג'י, ביני זומר, טוענים שהם בכלל הנשדדים. שאותם דופקים. המתווה החדש, הם הכריזו השבוע, פוגע בהם - הם לא יסכימו לשינויים.

 

מתנה גם לעבריין גפסו

לפני שבועיים נמתחה כאן ביקורת על כך שבערעור עקרוני של המדינה בתיק שמעון גפסו - ראש עיריית נצרת עילית שהורשע בשוחד, לא נשלח לכלא ואפילו קלון לא הוטבע על מצחו - אין עדיין מועד לשמיעת הערעור. באותו קטע הבהרתי כי היועץ המשפטי לממשלה ביקש לשמוע את הערעור בדחיפות.

למחרת הפרסום ביקשה עו"ד איילת פילו, ראש מערך ההסברה בבית המשפט העליון, להעמיד אותי על טעותי: מקור הסחבת הוא בפרקליטות המדינה ולא בבית המשפט.

ממכתבה מתברר כי גפסו החליט להגיש ערעור על ההרשעה, ביקש ארכה להגשת הערעור והמדינה הסכימה. "מאוחר יותר", מוסיפה עו"ד פילו, "הוגשה מטעם גפסו בקשה לדחייה נוספת וגם הפעם המדינה הסכימה. העדכון האחרון הוא שביום 23.6.15 החליטה הרשמת ליתן לגפסו ארכה עד 10.7.15. הרשמת הוסיפה כי בשים לב לאמור בתגובת המדינה, יש לצפות שההליך יוגש בפועל במועד האמור וכי לא תתבקשנה ארכות נוספות".

במילים אחרות: טעיתי. לא בית המשפט יצר כאן סחבת, יצר אותה פרקליט המדינה, שי ניצן. גם בתיק עקרוני וערכי כל כך, שוב יש לו זמן.

 

"השקיפות" של שקד

אנחנו חותמים היום את המדור עם האורחת הכמעט קבועה שלנו בשבועות האחרונים, שרת המשפטים התזזיתית, איילת שקד. היא כאן, והיא שם, והיא מייצרת כותרות ומרגיזה קוראים בלי להבין שלא כל רעיון, אפילו חיובי, תפור למידותיה.

לדוגמה: לפני שבועיים שלחו דובריה הודעה מטעמה לכלי התקשורת שבה היא מכריזה על הענקת "פרס השקיפות וחופש המידע" לרשות מקומית או לעובד ציבור. יופי, מחיאות כפיים בפעם הראשונה.

קראתי, וכמו כמה קוראים חדי עין, חשבתי שנפלה כאן טעות: איילת שקד נלחמת למען שקיפות? האישה שעומדת בראש ועדת השרים לחקיקה - צריך לומר ועדת השרים החשוכה ביותר הפועלת במסתרים וללא פרוטוקולים - מכריזה על פרס השקיפות לרשות מקומית או לעובד ציבור? זה אמיתי?

נכון, שקד אישית תמכה בהצעת החוק לפתיחת הוועדה, לשקיפות שלה ולגירוש החושך ממנה. שוב מחיאות כפיים. אבל לא היא ולא יו"ר הבית היהודי, שר החינוך נפתלי בנט, נלחמו כדי לשבור את קשר השתיקה הזה. הם לא השמיעו קול זעקה בנושא הזה. 

בנסיבות האלה שקד אינה ראויה לחלק את פרס השקיפות. כל עוד אצלה בבית, בוועדה הרגישה, אין שקיפות ואין חופש מידע - שלא תניף בבקשה את הדגל הזה. הוא לא שייך לה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו