"סיפור קפקאי משובח". במילים קולעות אלו סיכם שופט ביהמ"ש המחוזי בתל אביב, ד"ר קובי ורדי, סאגה משפטית שהשתרעה על פני תקופה של כ־90 שנה ועסקה בשאלת הבעלות על כתביו של הסופר היהודי הנודע פרנץ קפקא. הפרשה הסתיימה בניצחונה של הספרייה הלאומית שבאוניברסיטה העברית בירושלים: כתבי היד הנדירים של הסופר ושל חברו ד"ר מקס ברוד יועברו לבעלותה, ויוצגו לציבור.
חברי נפש מהפקולטה למשפטים בפראג. ד"ר מקס ברוד \ צילום: GettyImages
אבל כדי להבין את הסיפור, כדאי קודם כל להתחיל מהפרק הראשון. העלילה מתרחשת בשנות ה־20 של המאה הקודמת, בפקולטה למשפטים בפראג, שם נפגשו קפקא ומקס ברוד והפכו עד מהרה לחברי נפש. קפקא הלך לעולמו בשנת 1924 כשהוא בן 40 בלבד, וברוד (סופר ומלחין בפני עצמו), שהיה ער לגאונותו והחזיק ברוב יצירותיו, החליט להציג אותן ברחבי העולם חרף צוואתו המפורשת של חברו אשר הורה להשמידן בשריפה. ב־1939, בעקבות פלישת הנאצים לפראג, הגיע ברוד לארץ ישראל. את כתבי היד הצליח להבריח לאחר שהטמין אותם במזוודה.
בפרק הבא, הדמות המרכזית שמככבת היא אסתר הופה שהיתה מזכירתו ואשת סודו של ברוד, שנפטר בשנת 1968 בגיל 84. הופה מונתה למנהלת עיזבונו, והיה לה ברור כי היא מחזיקה בידיה כתבי יד השווים יותר מזהב: ב־1988 שילשלה לכיסיה 2 מיליון פאונד לאחר שמכרה את כתב היד המקורי של הספר "המשפט". הופה נפטרה בשנת 2007 בגיל 102, וכשנה לאחר מותה פנו שתי בנותיה (אווה ורות ויזלר) לביהמ"ש לענייני משפחה בתל אביב וביקשו שזה יקיים את צוואת אמן שלפיה כתבי קפקא הנותרים יועברו לבעלותן.
מהצד השני של המתרס ניצבה הספרייה הלאומית. טענתו המרכזית של פרקליט הספרייה, עו"ד מאיר הלר, היתה כי הצוואה מלמדת שברוד ביקש למסור את כתביו לגוף ציבורי בכלל, ובפרט לאוניברסיטה העברית בירושלים.
ב־2012 דחתה השופטת טליה קופלמן־פרדו את טענות בנותיה של הופה וקבעה כי כתבי קפקא ועיזבון ברוד לא ניתנו למזכירתו במתנה. עם זאת קבעה השופטת כי כל התמלוגים מכתבי היד יועברו, בהתאם לצוואת ברוד ולצוואתה של מזכירתו, לשתי בנותיה.
יצוין כי רצונו של ברוד לא זכה לביטוי מפורש ובהיר בצוואה. התיק הוכרע גם על סמך ראיות נוספות, ובהן של מרגוט כהן (ראו מסגרת), שנפגשה עם ברוד בספרייה הלאומית ב־1968. התחנה הבאה בסיפור היתה ביהמ"ש המחוזי בתל אביב. השופטים ישעיהו שנלר, ד"ר קובי ורדי וחגי ברנר דחו רק לפני כמה ימים את הערעור שהגישו אווה הופה (בתה של אסתר), יעל סמוק וענת ויזלר (בנותיה של רות ויזלר, בתה השנייה של אסתר הופה, שנפטרה במהלך המשפט).
השופט ברנר כתב בנימוקי פסק הדין כי "קפקא לא הכיר את הופה (אסתר הופה, מזכירתו של ברוד), ולא פגש בה מעולם". עוד תהה: "האם מבחינתו של קפקא, העמדת כתביו האישיים, שאותם הורה להשמיד, למכירה פומבית לכל המרבה במחיר על ידי מזכירתו של חברו ועל ידי בנותיה, עולה בקנה אחד עם שורת הצדק? דומה שהתשובה לכך ברורה".
ביחס לברוד, הוסיף השופט ברנר כי הוא מעולם לא העמיד את כתבי קפקא למכירה, וכי "מן הסתם לא היה יכול להעלות על דעתו כי אותם כתבים יועמדו טיפין טיפין למכירה פומבית בראש חוצות. ברוד אף הצהיר על עצמו בראיון עיתונאי: 'כל העולם רודף אחרי קפקא. לי עצמי זה לא אכפת: איני לוקח פרוטה בעבור עבודתי על יצירותיו. זהו חוב שאני חב לידיד דגול'".
השופט ד"ר ורדי קבע כי ביהמ"ש הגשים את רצונו האמיתי של קפקא, אך סייג כאמור בנימה אירונית כאשר ציין "אם יהיו שיטענו כי טעינו, יסכימו כולם כי מדובר לפחות בסיפור קפקאי משובח".
