מצילים את ליסה

לליסה דה קונסייקאו מלאו לא מזמן שבעה חודשים. היא כבר כמעט מתיישבת, מתגלגלת מצד לצד, תופסת בובות בעצמה ומחייכת אליהן, וגם אלי. תינוקת יפהפייה שנולדה בכפר במזרח טימור (שבדרום־מזרח אסיה) למשפחת חקלאים. היא בוכה בקול חלוש, מניעה את ידיה מעלה בעדינות, כמבקשת חיבוק. אמה אנג'נינה מושיטה לה יד, וליסה תופסת אותה חזק. אנג'נינה מחייכת אליה, מנשקת את מצחה הקטן, מרגיעה שהכל בסדר. עיניה של האם עייפות. אבל היא יודעת שעכשיו הכל באמת בסדר. 

רק לפני כמה ימים עוד היה חשש לחייה של ליסה. בגיל חצי שנה, כשהגיעה לישראל, היא שקלה עדיין כמשקלה בעת הלידה, שלושה קילוגרמים וחצי. מום מולד בלב מנע ממנה להתפתח, למרות שינקה כמו שצריך. תינוקת בוגרת שכלואה בגוף של רך שזה עתה נולד. הידיים קטנטנות, הקול כמעט בלתי נשמע, אבל המבט בעיניה הוא של בת חצי שנה, שכבר מבינה הרבה יותר.

אנג'נינה יושבת ליד המיטה במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים וולפסון בחולון, מודה לרופאים ולמתנדבים שבזכותם היא שם. היא בת 23, נראית כאילו עול כבד מונח על כתפיה הצרות. במיטות הסמוכות שוכבים תינוקות נוספים: אחת מטנזניה, אחד מקניה. שניהם אחרי ניתוחים מצילי חיים, בזכות עמותת "הצל ליבו של ילד". העמותה, שבסיסה בישראל, מאתרת ילדים ממדינות מתפתחות הזקוקים לניתוחים מצילי חיים ומטפלת בהם.

מכונות מצפצפות, תינוקות קטנים שוכבים במיטות גדולות, עד שנראה כאילו הם נבלעים בתוכן. הצוות הרפואי ומתנדבי העמותה מסתובבים בין ההורים המודאגים, מנסים לענות לכולם. אנג'נינה מניחה שוב את ידה על זו של ליסה. היא לא יכולה להרים אותה מהמיטה, ולעיתים נשכבת לידה כדי לחבק את גופה הקטן.   

"רק עכשיו אני יכולה להגיד שאני שמחה", אומרת אנג'נינה כמעט בלי קול, מותשת אך רגועה, יודעת שחיי בתה ניצלו. היא מדברת בניב מקומי של פורטוגזית, נעזרת במתורגמנית דוברת אנגלית שמקשרת בינה לבין העולם בבית החולים. מודה במבט ובניד ראש לכל איש צוות שבא להחליף זונדה או לבדוק את ליסה הקטנה. "אין לי מספיק מילים להודות לרופאים כאן. זה דבר גדול להציל ילדה כל כך קטנה".  

•    •    •

ליסה נולדה שנה וחצי אחרי אחיה, בנם הבכור של אנג'נינה ובלמינו. ארבעה חודשים אחרי הלידה התחילו הוריה להבין שמשהו לא בסדר, שהיא לא גדלה. "היא לא עלתה במשקל בכלל, לא התפתחה", אומרת האם. "לא ידענו מה לא בסדר. זה היה מאוד מפחיד. לקחנו אותה למרפאה בכפר, ואחרי הרבה בדיקות אמרו לנו שיש לה בעיה בלב. שלחו אותנו לבדיקות בבירה, דילי". 

הכפר, שבו הם מתגוררים בבית עץ גדול, נמצא מרחק שעתיים נסיעה מדילי. יש בו מרפאה אחת, רופא אחד ומיילדת אחת. משפחתה של אנג'נינה מגדלת שם עגבניות, שעועית ולימון. אנשי אדמה. בחדר של ליסה אין עריסה, כריות או צעצועים. היא ישנה על ערימת בגדים קטנה בפינת החדר, כמו שאר הילדים בכפר. בובה אחת, סרוגה, מחכה לה בבית. מתנה שקיבלה מאחת המתנדבות. לכן, הקירות הצבעוניים כאן במחלקת טיפול נמרץ מושכים מאוד את עיניה.

בבית החולים בדילי אישפזו את ליסה למשך שבוע, לבדיקות. "הבן שלנו נשאר עם המשפחה בכפר, ולא ידענו מה הולך לקרות איתה. אחרי שבוע אמרו לנו שהיא צריכה לעבור ניתוח לב. המליצו שניסע לאוסטרליה, המדינה המערבית הקרובה ביותר למזרח טימור, כי במדינה שלנו אי אפשר לנתח אותה. בינתיים השאירו אותה בבית החולים כדי לנסות לאזן אותה. היא היתה מאושפזת חודש, וההורים שלי הביאו את אחיה לבקר. דאגנו מאוד".

בתחילת מאי טסו אנג'נינה וליסה לאוסטרליה, לבדיקות של יום, במימון כמה ארגוני סיוע בינלאומיים. "בעלי לא היה יכול להצטרף, אבל הוא אמר לי שהוא סומך עלי שאקבל את כל ההחלטות הנכונות עבור בתנו. אז אני הייתי צריכה לעשות הכל. הכל היה מפחיד מאוד. זו היתה הפעם הראשונה שאנחנו בכלל טסים לחו"ל, עם תינוקת כל כך קטנה שלא ידענו אם תחזיק מעמד. מנהל המחלקה בדילי טס איתנו, אז זה נתן לי קצת ביטחון".

הבדיקות שם איששו את קביעת הרופא בדילי: ליסה זקוקה לניתוח בלב. "הייתי מפוחדת", אנג'נינה מתכווצת. "מעולם לא ראיתי מישהו בחדר ניתוח, וכשזו הילדה שלי, זה יותר מפחיד. אבל הבנתי שחייבים לעבור את הניתוח כדי לשמור עליה. לא הייתי מוכנה לאבד אותה. חזרנו לדילי, לחשוב מה עושים הלאה".

ד"ר חורי וליסה. "היתה עלולה להגיע למצב של זיהומים ושינויים בריאות" // צילום: יהושע יוסף

ועדה רפואית שהתכנסה בבית החולים בדילי לדון בעניינה של ליסה החליטה שעתידה יהיה טוב יותר אחרי טיפול בישראל. לפי עמותת "הצל ליבו של ילד", עלות של ניתוח לב פתוח במדינות מערביות, כמו אוסטרליה, יכולה להיות גבוהה פי עשרה מהעלות של ניתוח כזה דרך העמותה, שממומנת מכספי תרומות. החומר הרפואי על ליסה נשלח לרופאי העמותה דרך ארגון שותף, Gift of Life international, והועבר לבית החולים וולפסון, שם מרכזת העמותה את פעילותה. לאחר שהתקבל אישור שניתן לבצע את הניתוח, הוחלט להטיס את ליסה לישראל בדחיפות.  

"שמעתי הרבה על ישראל, אבל בעיקר שיש פה מלחמות", אומרת אנג'נינה. "היה משהו קצת מפחיד, לדעת שאני לוקחת את התינוקת שלי למקום שיש בו מלחמה, ואין לי ברירה. אבל האחיות אמרו לי שבמקום שאליו אני נוסעת אין מלחמה. מתנדב של העמותה, שביקר אותנו בדילי, אמר לי שליסה תהיה בידיים טובות, וסמכתי עליו. היתה לי אמונה שלמה שיצליחו לרפא אותה. כנוצרייה קתולית, אני מאמינה שישראל זה המקום של אלוהים. ואם התוכנית של אלוהים היתה שליסה תגיע לכאן כדי לעבור את הניתוח, זה מה שהיה צריך לקרות. הבנו שזה המקום הכי טוב עבורה".

•    •    •

אנג'נינה ארזה מזווודה קטנה לה ולבתה והתכוננה לדרך הארוכה: שלוש שעות טיסה לסינגפור, חמש שעות המתנה בשדה התעופה, 11 שעות טיסה לאיסטנבול, עוד המתנה ועוד טיסה של שעה וחצי. מסע מייגע, כשכל הזמן הזה מקנן בה הפחד. פחד מהלא נודע, פחד שליבה של ליסה לא יעמוד בתלאות, וגם "חשש גדול ממה שמצפה לנו בישראל, כי זו מדינה זרה, ואת לא יודעת לאן תגיעי ומי יטפל בך ואיך.

"אבל בסופו של דבר ליסה בעיקר ישנה בטיסה, וכשהיא התעוררה ובכתה, היא הסכימה לינוק ונרגעה מהר. התפללתי שהכל יהיה טוב, ובאתי מלאת אמונה". 

מייד אחרי שנחתו בארץ, הן נסעו למחלקת הילדים בוולפסון. ליסה היתה במשקל נמוך מאוד, ואחרי בדיקות דחופות הוחלט לנתחה כעבור ארבעה ימים. אנג'נינה עידכנה את בעלה; היות שאין להם טלפון בבית, היא כתבה בפייסבוק לחבר של המשפחה, והוא עידכן אותו. את סופה"ש שלפני הניתוח בילו השתיים בבית שמחזיקה עמותת "הצל ליבו של ילד" באזור.

הניתוח נערך ביום ראשון. לפני שהכניסו את ליסה לניתוח, נישקה אותה אמה בעדינות. אחר כך התיישבה על הכיסא שבחוץ והמתינה. לא הבינה מילה ממה שאמרו הסובבים אותה, לא דיברה עם איש. רק התפללה. אחרי שעתיים יצא המנתח ובישר לה שהניתוח עבר בהצלחה. "נכנסתי לחדר ההתאוששות וראיתי אותה, במיטה הגדולה הזאת, והיא היתה כל כך קטנה, מחוברת לכל כך הרבה צינורות. זה היה מפחיד. הרופא אמר לנו שעכשיו הכל יהיה בסדר. זה מאוד הרגיע אותי".

"ליסה נולדה עם מום לבבי פשוט יחסית", מסביר ד"ר ציון חורי, מנהל היחידה לטיפול נמרץ בוולפסון וממייסדי העמותה. "עוד בשלב העוברי, הלב שולח דם לריאות, שמגיע דרך מעקף לאבי העורקים ולגוף. אחרי הלידה הריאות נפתחות ומקבלות את הדם, וצינור המעקף מתנוון מעצמו. אצל ליסה הוא נשאר פתוח, וכך עודף דם הלך לריאות, ופחות מדי דם הגיע לגוף, ונוצר מצב של אי ספיקת לב. היה לה מזל גדול שהתגובה שלה היתה קיצונית והיא אובחנה בזמן, אחרת היתה מגיעה למצב של זיהומים ושינויים בריאות".

כמעט שבוע היתה ליסה מאושפזת במחלקת טיפול נמרץ ילדים, מחוברת לצינורות שיקלו עליה את הנשימה ולזונדה שממנה ניזונה. לעיתים, כשהרופאים אישרו, הצליחה אנג'נינה להניק אותה מבלי להרימה. הרופאים ניסו להסביר לה מה הם עושים - החלפת זונדה, שאיבת נוזלים, בדיקות לוודא שהילדה מחלימה כראוי - אבל גם בעזרת המתורגמנית, לא הכל צלח. "ידעתי שהם עושים את הדבר הנכון, כי הבנתי שהיא בידיים טובות", היא מחייכת. שבוע לאחר מכן שוחררו האם ובתה וחזרו לבית העמותה, כשליסה כבר החלה לעלות במשקל ולתפקד כמו ילדה בריאה. 

אנג'נינה מתגעגעת לכפר. "הערים הגדולות גדולות מדי בשבילי", היא מתנצלת. "למרות שבישראל הייתי רק בבית של העמותה ובבית החולים, הכל נראה לי צפוף. אני אוהבת להיות בכפר, תמיד אעדיף את זה. אין כמו בבית, ולחזור עם ליסה בריאה זה הדבר הכי גדול שיכול להיות. התפללתי כל הזמן שהרופאים בישראל יעשו עבודה טובה, והם אכן עשו את זה בצורה הטובה ביותר. הם עשו עבודה מדהימה, הצילו לי את הילדה".

•    •    •

לפני חודש שבו אנג'נינה וליסה למזרח טימור. בשדה התעופה חיכו להן האב המודאג ובני המשפחה. שום עין לא נותרה יבשה למראה התינוקת האמיצה, שנראתה מאוששת בהרבה וחיבקה בובת חתול קטנה שקיבלה במתנה בבית החולים.  

המשפחה עברה להתגורר בדילי למשך החודשים הקרובים כדי שליסה תוכל להיות במעקב צמוד בבית החולים. הרופאים מבקשים לוודא שהיא ממשיכה לעלות במשקל ומתפקדת כראוי. רק לאחר מכן יתירו לה לחזור לכפר, לבית העץ הגדול ולשדות. √ 

batchene@israelhayom.co.il

•         •

המלאך של ליסה: רופא מאתיופיה

"אם ליסה היתה נולדת במדינה מערבית, היא היתה מטופלת מהר יותר, ולא סובלת כך", אומר ד"ר יאיו מקונן, רופא מתמחה מאתיופיה שהיה בצוות שניתח אותה יחד עם ד"ר ליאור ששון. 

הוא כאן במסגרת תוכנית של לימודי התמחות לרופאים ממדינות עולם שלישי. בעוד שנתיים יחזור לאתיופיה ויהיה שם בין מנתחי הלב היחידים שמתמחים בילדים. מקונן (31) גדל באדיס אבבה ולמד רפואה בג'ימה, מרחק כ־300 ק"מ מאדיס אבבה. בגיל צעיר עזב את הבית כדי להתחיל ללמוד, והוריו ואחיו הצעירים ממנו נשארו בבירה. הוא התמחה בכירורגיה כללית, והמורה שלו סיפר לו שהוא עצמו למד בישראל במשך שנה וחזר לאתיופיה לנהל מחלקת ילדים. הוא זה שקישר בין ד"ר מקונן למתנדבי "הצל ליבו של ילד", שבאו לאתיופיה כדי לבצע שם ניתוחי לב בילדים או להביא את חלקם לניתוחים בארץ.

"כבר בגיל 13-12 רציתי להיות רופא. הקבלה ללימודי רפואה אצלנו לא פשוטה, אבל עשיתי את זה אחרי עבודה קשה. לפני ההתמחות ראיתי ילדה קטנה שסבלה מאוד בגלל מום לבבי. המורה שלי אמר שאם היו יכולים לנתח אותה באתיופיה, אפשר היה להציל אותה. אבל בגלל שלא ידעו איך לטפל בה, היא מתה. זה שיגע אותי. אמרתי שאם אפשר ללמוד לבצע ניתוחי ילדים, אני רוצה להיות זה שעושה את זה. להציל ילדים. לכן, כשהגיעה ההזדמנות, הלכתי עליה. היה לי מזל גדול.

"הציעו לי לעבור התמחות בניתוחי לב בילדים, תוכנית של חמש שנים בישראל. זה אחד הדברים החשובים שהעמותה עושה, מכשירה רופאים. דיברתי עם נציג העמותה, והוא אמר שהם מחפשים מישהו שמעוניין לבוא ללמוד בישראל ולחזור לעבוד באתיופיה. זה מאוד התאים לי".

ד"ר יאיו מקונן. תוכנית של חמש שנים בישראל

ב־2012 נכנס ד"ר מקונן לתוכנית ההתמחות והגיע לישראל. בשנה הראשונה התגורר בבית של העמותה באזור. אחרי שנה שכר דירה ביפו, קרוב לבית החולים. את סינתיה (28), יהודייה מאוסטרליה, הכיר כשהיא התנדבה באתיופיה. אז עוד היה לה חבר. ב־2013, אחרי שנפרדה מבן זוגה, היא באה לביקור בישראל יחד עם אחיה, שהשתתף במכביה, וכאן פגשה שוב את מקונן.

"במשך כמה חודשים היינו בקשר מרחוק, עד שהבנו שזה קשה מדי", הוא אומר. "אז היא עשתה עלייה, ולפני חצי שנה התחתנו באוסטרליה. עכשיו היא עובדת כברוקרית בישראל. אנחנו מחכים שההתמחות שלי תסתיים, בעוד שנתיים, ואז נחזור יחד לאתיופיה".

העברית שגורה בפיו, ורק לעיתים רחוקות הוא משלב מילה או שתיים באנגלית, כדי להרגיש בטוח יותר. "בהתחלה לאנשים היה קשה להתרגל לעובדה שיש פה רופא אתיופי, ועוד צעיר כזה", הוא צוחק. "כשאסיים את ההתמחות אהיה בן 33. תמיד פירגנו לי, אבל התפלאו, שאלו איך בכלל הגעתי לכאן, כי לא כל יום רואים פה רופא אתיופי. זה דווקא היה נחמד". 

•         •

עמותת "הצל ליבו של ילד" תציין 20 שנות פעילות בערב גאלה שייערך ב־6 באוקטובר בהיכל התרבות בת"א, בהשתתפות ריטה, אסף אבידן ותזמורת סימפונט רעננה. כרטיסים ניתן לרכוש במשרד "לאן"

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו