כדורגל הנשים היפני לא הביט לאחור מאז הזכייה ההיסטורית והסופר־דרמטית במונדיאל 2011. הנבחרת גם הגיעה לגמר האולימפי, שם נוצחה 1:2 על ידי האמריקניות - ושתי הנבחרות יתמודדו ביניהן הלילה (בין ראשון לשני 2:00, יורוספורט) בגמר בינלאומי שלישי ברציפות.
בעונת 2012 שאחרי המונדיאל נרשמה עלייה של 1,000% במספר הצופים של ה־L-League, הליגה היפנית. הליגה נותרה חובבנית בחלקה, אבל מספר השחקניות המקבלות שכר עלה משמעותית. כי כסף יש ביפן, ואם בעבר הליגה נתמכה רק על ידי חברת מזון מהיר, כיום מיטסוי, טויוטה וגם חברת המשחקים קונאמי (יצרנית המשחק "פרו אבולושן") החלו להזרים כספים לכדורגל הנשים. למשחקי הליגה ביפן החלו להגיע לעיתים יותר מ־20 אלף צופים, והליגה עצמה גם קיבלה חוזה שידור.
השימוש בכסף הוא דוגמה לדרך שבה ענף ספורט מקדם את עצמו. הליגה מסבסדת ב־25 אלף דולר לשנה שחקנית אחת בכל מועדון כדי שתהיה שגרירה בקהילה, ולמעשה תמצר חסויות עבור שחקניות אחרות ותגייס שחקניות חדשות.
אבל אם הקפטנית, איה מיאמה, והומארה סאווה, במונדיאל שישי (כנראה לא תפתח היום), הן הסמלים במגרש, לנויירו ססאקי, מאמן הנבחרת מאז 2007, מספק סיפור די משעשע. הוא החל לאמן דווקא בבית הספר שבו שיחק, משום שלקבוצת הכדורגל מונה מאמן שהתמחה באתלטיקה ולא הבין במיוחד את המשחק. אחרי קריירה בינונית אימן קבוצה חצי חובבנית, אבל נאלץ לוותר על התפקיד משום שהקבוצה הפכה מקצוענית ולא היה לו רישיון מאמן. אבל כשהשלים את תעודת המאמן לא מצא קבוצת גברים שתיקח אותו.
אמוציונלי, מחצין רגשות באופן לא טיפוסי למאמן יפני, הוא נחשב כמי שמתקשר נפלא עם שחקניותיו, והיום עשוי להפוך לאחד מיחידי הסגולה בהיסטוריה שזכו בשני מונדיאלים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
