קרחנה

חנה לסלאו פותחת לרווחה את דלת ביתה ושועטת למטבח כמו רכבת הרים במהירות 200 קמ"ש. היא חותכת אבטיח צונן ביד אחת, שוטפת דובדבנים ביד האחרת ומספרת שאתמול עבדה 16 שעות ברצף. "צילמתי סרטוני פרסומת לחברת ליסינג, היתה לי בקושי שעת הפסקה למנוחה".

היא לובשת גלבייה עם פסים, ועוד לפני שאני מספיקה לשאול משהו, מסבירה שקנתה אותה לאחרונה. "אני מרגישה בג'ונגל, ראוור!" (שואגת), ונעלמת לחדר צדדי, כדי לשוב אחרי כמה שניות כשלגופה גלבייה אחרת, מלבלבת בפרחים ורודים.

שולחן האוכל עמוס מתנות עטופות, לפני ארבעה ימים נערכה לה מסיבת יום הולדת 62 בבית של חבר, "עם 200 איש, ונשארו גבינות נהדרות, רוצה?" היא כבר במקרר בלי לחכות לתשובה. "יש גרויאר ורוקפור ופרמזן וגאודה וסנט מור".

המקרר עולה על גדותיו. שני מדפים מוקדשים לתוספי התזונה שלה. "זה שמן נר הלילה, את חייבת לנסות. הוא מגמיש ומבריק את עור הפנים, ככה שלא צריך שום ניתוחים, הזרקות ומתיחות. תסתכלי על העור שלי!" היא מצמידה את פניה אל פניי, "תראי איזה יופי, כמה הוא חלק. אני כבר לא מבייצת שנים, אבל למי שמבייצת זה גם עוזר להפחית כאבים. וזה Q10, נותן אנרגיה מטורפת, והנה אכינצאה ופרופוליס, שנלחמים במחלות, אני כל הזמן במגע עם אנשים ולא רוצה להידבק. טבליות כורכום, מצוין. אומגה 3, אדיר. ג'רנדופוליס. מורנגה. צמחי האמזונס", היא נוקבת בשמות התוספים ובולעת אותם בזה אחר זה, בלי מים. "וזה שמן אורגנו. איך שאני מרגישה שאני הולכת להיות חולה - מייד אני מטפטפת כמה טיפות לתוך יוגורט ואוכלת. אוי ואבוי לטפטף את השמן ככה סתם לתוך הפה, אסור! זה יכול לפעור חור בקיבה. היית כבר ב'גויאבות'?"

אה, כן. התכנסנו לרגל הופעתה ב"גויאבות", סרט ילדים לחופש הגדול, שבו לסלאו מככבת לצד יובל המבולבל, הדוד חיים, יהורם גאון, מאיר סויסה וכמה בובות ענק פרוותיות. היא מגלמת בסרט את קונטסה, עוזרת אישית של ראש מועצה רכרוכי וחדל אישים (סויסה). "קונטסה היא דמות מקיאוולית, מרושעת, מוגזמת, ששונאת ילדים וזוממת מזימות, ובלי להתכוון היא מצחיקה נורא".

זה סרט הילדים הראשון שלה, אחרי שעשתה כמעט הכל בתחומה. טלוויזיה ("ראש כרוב", "זהו זה", "השיר שלנו", "רוקדים עם כוכבים", "תנוחי" ועוד ועוד), קולנוע ("אזור חופשי", "עלילה", "שבעה", "אדם בן כלב", "קוני למל בקהיר") ושורה ארוכה של הצגות, מחזות זמר ומופעי בידור ("החיים על פי לסלאו", "ברנשים וחתיכות", "קונגרס הנשים המצחיקות", "יאקיש ופופצ'ה", "סינדרלה"). "בסוף שנות השבעים אני הייתי האמא של קישקשתא. את זוכרת את קישקשתא, או שהיית אפרוח באותה תקופה? זה היה שלאגר עצום, כל המדינה עצרה את נשימתה בארבע אחר הצהריים כדי לצפות בתוכנית. וברשימת הקרדיטים היה כתוב 'חנה לסלאו - קישקשתא'.

"הייתי רק בת 23, וכבר אז הבנתי שזה לא טוב בשבילי. לא רציתי שתדבק בי רק דמות אחת ושאהיה מזוהה רק עם ילדים. כבר שיחקתי בקאמרי, והייתי ברביעיית הבנות במועדון התיאטרון. רציתי לעשות עוד דברים, כמה שיותר. לא רציתי להיתפס לעולם ועד כקישקשתא, כמו שקרה ללא מעט שחקנים שמזוהים עם דמות ילדים אחת.

"אז אחרי שנה עזבתי, ונירה רבינוביץ' החליפה אותי. לא התחרטתי על זה לרגע. באותה תקופה אסי דיין לקח אותי ל'גבעת חלפון', ואורי זוהר לקח אותי ל'הצילו את המציל'. ידעתי שאני קומיקאית שהולכת לקריירה מגוונת, של בוגרים. תראי איזו הבנה מרחבית, מקצועית ומיתוגית היתה לי כבר אז, בגיל כל כך צעיר.

"אני מאוד אוהבת את עולם הילדים, אבל אני לעולם לא מתיילדת. הדמויות שאני מגלמת פונות גם לילדים וגם למבוגרים. לפני ארבע שנים החייתי מחדש את קלרה מ'סיבה למסיבה', עם רינת גבאי. רינת נורא התגעגעה לקלרה, כי היא גדלה עליה. וקלרה לא התיילדה לרגע, היא כיוונה לילדים ולהורים שלהם בו זמנית.

"הילדים של היום הם ילדים מהירים, שיודעים להתמודד עם כמה גירויים במקביל. אני בלאו הכי בקצב מטורף ועושה מיליון דברים בבת אחת. הבנים שלי, איתמר ובן (מנישואיה למפיק אביב גלעדי, נ"ל), אומרים לי, 'אמא, תחזרי לנושא, הלכנו לאיבוד'. יש לי הסתעפויות מחשבתיות לכל הכיוונים. המוח שלי אסוציאטיבי. יכול להיות שאני היפראקטיבית? לא בדקתי. אם כי על הבמה אני מאוד מרוכזת ויש לי גם ימים יותר רגועים. איפה היינו? כן, הילדים של היום. יש להם עדיין נפש של ילד, אבל יש רלוונטיות והתעדכנות במונחים ובסלנג. כמו שבסרט אני אומרת, 'סליחה, מי ישמע!'. חייבים להיות אפ טו דייט, כדי לא להיות פאסה קומפוזה".

•   •   •   •   •

התקופה האחרונה עמוסה במיוחד עבור לסלאו. מלבד הסרט וסרטוני הפרסומת והצגת היחיד שלה, "לסלאו לא נחה", שכבר חצתה את קו 160 ההופעות, היא סיימה עכשיו שלושה חודשי צילומים לסידרה "המדרשה", שתשודר בקרוב ב"רשת", על בית הספר של המוסד. "תפקיד מאוד רציני, אולי הכי רציני שעשיתי, ומשחקים לצידי שחקנים נפלאים כמו יהורם גאון, יהודה לוי, דן שפירא, איתי טיראן ואקי אבני. בצילומים, בכל פעם שרק התחלתי להצחיק, הבמאי דני סירקין עצר אותי ולא נתן לי".

בקרוב תעלה ב"רשת" גם סידרה קומית בכיכובה, "משפחה דלמטית", שעוסקת בסיפור אהבה בין בחור ממוצא אתיופי לבחורה ממוצא פולני, ויתחילו הצילומים לעונה השלישית של "בנות הזהב" (ערוץ 10).

בתחילת הדרך. "בגלגול הקודם חייתי בצרפת, אחרת איך תסבירי את הצרפתית הטובה שלי?" // צילום: קוקו

היא תופיע גם בתוכנית שתוקדש לה בסידרה בשם "ערב חד פעמי", שבה כל פרק יוקדש לקומיקאי אחר ("קשת"). "בתוכנית שתוקדש לי הם מגשימים חלום שלי להיות בלרינה. תמיד חלמתי להיות בלרינה, וכשהייתי ילדה, אבא שלי הכין לי תחפושות של רקדנית. אז עכשיו סוף סוף אני אחזור ללבוש בגד גוף וטוטו ולרקוד עם ילדות בבית הספר של הבלט הישראלי", היא צוחקת ונוברת בתוך ערימת ניירות על שולחן הקפה, עד שהיא מוצאת את התסריט. "זה ענק, אני מדברת שם כמו הילדות. אומרת להן, 'היוש, בנותוש. בואו נצטלם לאינסטוש'. אני לגמרי חסרת מודעות לזה שאני בת 62 והן בנות 6 או 7. ואז הן נאלצות לצלם אותי בשני פלאפונים, כדי שכל הגוף שלי יצליח להיכנס לתמונה".

רצו אותך לעונת ה־VIP של "האח הגדול".

"רצו אותי? לא הניחו לי. כל הזמן פנו אלי. גם ג'ולי שלז נורא רצתה אותי ל'מחוברות'. אבל אני לא צריכה מצלמה בתוך הרקטום שתצלם אותי 24 שעות ביממה. מספיק יודעים על חיי, מסתורית אני כבר לא אהיה. לפני שנתיים הציעו לי בעיתון גדול כתבת שער מפוארת בתנאי שאני 'אתן להם צהוב'. כבר לא מתביישים, זה מדהים. אמרתי להם, 'צהוב אני יכולה להוציא בשבילכם מהאוזן'.

"כמה עוד אני צריכה לתת ולעשות? תשאירו לי משהו. אני לא צריכה שיראו אותי מחטטת באף, עושה פוק ונוחרת, כמו שהיה ב'אח הגדול'. הם הציעו לי מיליון שקלים לשישה שבועות. זה המון כסף. אבל אם נשים את הכסף בצד, אני לא זקוקה לזה. הקריירה שלי במקום נפלא. את לא רואה ב'אח הגדול' אנשים שהקריירה שלהם נמצאת במקום מדהים. נמצא שם מי שהקריירה שלו זקוקה להחייאה, או מי שזקוק לכסף. זה לגיטימי לגמרי, אני לא שופטת.  

"הכל שם ערוך, אין לךְ שליטה על כלום. יוצרים לךְ טייפ קאסט. ולכי תדעי מה היו עושים ממני. לא רציתי לצאת פאתט. הרי אם אין קונפליקט, לא תהיה עלילה, זה לא יחזיק מסך. לא בכדי הם פונים אלי שוב ושוב, אני הייתי מספקת את הסחורה. אנשים עם קצב נורמלי לא תמיד מסתדרים איתי. אני חסרת סבלנות לעיתים, במיוחד למי שלא מהיר מחשבה ומהיר תפיסה כמוני".

קשה לעבוד איתך? 

"אני מתחשבת ורואה את הזולת, אבל לא סובלת כשמפריעים לי. אם מישהו, למשל, מפריע מאחורי הקלעים כשאני על הבמה, אני אנבח עליו. אני צריכה שייתנו לי לעשות את העבודה שלי הכי טוב.

"אתמול בצילומים המאפרת אמרה לי שבאחת הסצנות יש לי סנטר כפול, והתרגזתי עליה נורא. אמרתי לה: 'סליחה, אני קומיקאית, אני לא בביוטי שוֹטס, אל תבלבלי את המוח'. מה זה התנפלתי עליה, מסכנה.

"עכשיו ראיתי את התמונות ששלחו לי מהצילומים, והיא צדקה, יש לי שם גוידער. אני אתנצל, זה לא בסדר. אני אף פעם לא מבקשת שירטשו אותי, רק בגוידער לפעמים".

מבחינה כלכלית המקצוע מצליח לקיים אותך בכבוד. את אישה מבוססת.

"בהחלט, חד־משמעית. למקצוע שלי קוראים שואו ביזנס, כי זה ביזנס לכל דבר. כשאמרתי להורים שלי שאני רוצה להיות שחקנית, התגובה של אבא שלי היתה, 'שחקנית שמחקנית, ממה תחיי?'. הוא ראה בעיני רוחו שחקן דלפון, שלעפער חסר פרוטה. אבל אני חיה טוב מאוד, דואגת לסגור עסקאות נכון, במחירים הכי גבוהים בארץ. יש לי חושים. 

"בתחילת שנות השמונים רציתי לצאת בהצגת היחיד הראשונה שלי, ומרים עציוני, הסוכנת האהובה שלי, שכבר 36 שנים היא איתי, שאלה אותי: את חושבת שאנשים יבואו לקופות ויקנו כרטיס לחנה לסלאו? ואני ידעתי שכן. בדיוק באותה תקופה עמדתי להופיע בתשדירי שירות בטלוויזיה, והיה לי ברור שזה הזמן הנכון לצאת לבד, כשהמניות שלי גבוהות.  

"פניתי אל הטובים ביותר שיעבדו אותי. יוסי בנאי כתב לי את הטקסטים, ויוני רכטר הלחין את המוסיקה. יריתי הכי גבוה, וצדקתי. יש לי יכולות עסקיות ויכולת להסתכל לטווח רחוק. לולא הבלאגן שהשאיר לי האקס שלי בני בלוך, הייתי היום אישה מאוד מאוד עשירה. אבל אני לא מתלוננת, אני חיה טוב. יש לי בית מדהים, אני נוסעת בעולם, לא חסר לי כלום".

על הבמה בדמותה של קלרה. "חייבים להיות אפ טו דייט, כדי לא להיות פאסה קומפוזה" // צילום: קוקו

•   •   •   •   •

היא מתגוררת בדופלקס פנטהאוז שבבעלותה, בצפון הישן של תל אביב. דירה שקטה ורחבת ידיים, מרוהטת בחמימות, שקירותיה מלאים יצירות אמנות. לפני כמה שנים שבה לכאן אחרי שעזבה את הבית בהרצליה פיתוח, שבו התגוררה עם בלוך, "שהוא האדם האחרון בעולם שאני רוצה לדבר עליו".

היא חולקת קיר משותף עם בנה איתמר (25) וחברתו, האמנית נעה יקותיאלי. "איתמר לומד היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ועוסק בקולנוע דוקומנטרי, ונועהל'ה היא אמנית מדהימה", מתגאה לסלאו, נעלמת וחוזרת עם ספר המאגד את יצירותיה של יקותיאלי, שמעטרות גם כמה מקירות הבית. 

בן (29), בנה הבכור, הוא מפיק סרטים המתגורר בלונדון עם חברתו, השחקנית רומי אבולעפיה. "הם עומדים להתחתן, כנראה בסביבות פסח", היא קורנת. "הוא כבר הציע לה, והלכנו ביחד לבחור טבעת יהלום. לכבוד החתונה אני לוקחת אותם לטיול באפריקה. הם הכירו בארץ, בפסטיבל מוסיקה בדרום. התלהבו, התאהבו ומעבר לזה לא נכנסתי לפרטים".

"הילדים שלי נסעו הרבה מאוד בעולם עם האבא שלהם, חופשות סקי ואיביזה ומה לא, הגיע הזמן שייסעו איתי. הייתי השנה בספארי בטנזניה וזנזיבר. טיול ברמה מאוד גבוהה. ישנתי בלודג' קולוניאלי הכי מפואר ונוצץ. נסעתי עם פולי רשף ואשתו רונית הרשקוביץ, ועם הבן שלהם נמרוד רשף ואשתו עדי. חמישה אנשים בג'יפ. בעקבות זה איתמר אמר, בואי ניסע גם אנחנו כולנו לספארי, ואמרתי מייד שזה רעיון משגע. לא נורמלי. נעשה את זה לחתונה של בן ורומי, ואיתמר ונעה יצטרפו".

איך הצלחת לשלב קריירה כזאת עם גידול הילדים?

"זה באמת לא היה קל. הבנים היו מאוד קטנים כשאביב ואני התגרשנו. בן היה בן 4 ואיתמר בן חצי שנה. הייתי עדיין אישה ולדנית. אישה במשכב לידה. המשמורת היתה שלי, כך שזאת היתה עבודה קשה.

"אין מרשם אחיד להתמודדות עם גירושים. למדתי שילדים יותר סתגלנים ממה שאנחנו חושבים. מה שהיה להם קשה הוא לראות אותי בשנים הראשונות, שרויה בצער עמוק, כי לא הצלחתי שתהיה לי משפחה שלמה. זה היה ערך עליון בעיניי. בסופו של דבר הבנים היו אלה שחיזקו אותי, שזה בסדר שאנחנו משפחה כזאת ולא משפחה כמו שרציתי וחלמתי. הם היו אומרים לי, לפחות אצלנו אבא ואמא לא רבים.

"כשחייתי עם אביב היתה לי עוזרת פעם בשבוע. כשהוא הציע שהעוזרת תבוא פעמיים בשבוע, אמרתי לו, מה, זה לא מוסרי, מי אני שתהיה לי עוזרת פעמיים בשבוע. הוא גרם לי להבין שבשעת עבודה שלי אני יכולה לממן עוזרת לכל השבוע.

"כשהייתי נשואה לבני, גידלתי את שני הילדים שלי ואת שני הבנים שלו. היו לי או־פר צמודה ועוזרת או עוזר שניקו את הבית. ארבעה ילדים, עם קריירה כזאת - יש גבול לכמה וונדר וומן אני יכולה להיות.

"את כל מי שעבד אצלי לימדתי לבשל כמוני. היה יום שניצל, יום סיני, יום איטלקי. תמיד הייתי בבית כשהילדים חזרו מבית הספר. הייתי לוקחת ומחזירה אותם מכל מקום, היה לי כובע של נהג הסעות. אבל את עבודות הבית הורדתי ממני".

"היום יש לי עוזרת פעמיים בשבוע, וחוץ מזה אף אחד לא נכנס אלי הביתה. אני מבשלת הכל, ועדיין בכמויות, כאילו שיש לי ארבעה ילדים. אני מחפשת את מי להאכיל, ואין מספיק קליינטים, חוץ מאיתמר ונעה וקצת אורחים. אני נאלצת לזרוק אוכל וזה נורא, במיוחד לבת של ניצולי שואה".

בן בחר לחיות עם אישה שהיא שחקנית כמו אמא שלו.

"בן הכיר את רומי כשהיא שיחקה ב'אלנבי', והתפקיד שלה שם כחשפנית היה מאוד פרובוקטיבי. אתה כנראה צריך לגדול עם ראש פתוח, כגבר, ולדעת לעשות את ההפרדה בין האישה שאיתך כשחקנית לבין מי שהיא בחיים. בגלל שהוא גדל עם אמא שחקנית, הוא יודע לעשות את ההפרדה הזאת. רומי היא אישה מאוד חכמה, דעתנית וחזקה. הוא לא יכול ולא מכיר אחרת. 

"מרגש אותי שהבנים שלי נותנים מקום לבנות הזוג שלהם. רוב הגברים מאוד מאוימים מנשים חזקות ומלאות עשייה. למדתי את זה על בשרי".

לך יש אהבה?

"היתה לי עכשיו אהבה גדולה למשך שבועיים. אל תשאלי, ממש התאהבתי, עד מעל לראש. החזקנו ידיים, התנשקנו בסרט. שכחתי את הראש שלי. היתה בינינו משיכה עד התמוטטות כללית. זה יכול היה להימשך הרבה יותר, אבל אני הרחתי את הצרות בדרך. לא אכפת לי לשחק בטלנובלות, אבל אני לא רוצה טלנובלות בחיים שלי. חתכתי את זה בשיא, כי ראיתי שזה לא ילך לכיוון טוב מבחינתי".

את לא מרגישה בדידות? 

"אני ממשיכה להכיר גברים, מכירים לי, יש לי דייטים מדי פעם, כשיש לי זמן. אני אוהבת את המקצוע שלי, והוא ממלא אותי. אני לא מרגישה בדידות ולא חוששת להזדקן לבד. 

"לא מזמן הופעתי באילת. ההופעה היתה ביום שישי, אז לקחתי לעצמי חופשה מרביעי עד שבת. הזמנתי סוויטה משגעת במלון מעולה, ולא הרגשתי לבד. הייתי עם עצמי, והיה לי נורא כיף איתי".

יש לך חברות?

"יש לי שתי חברות מאוד טובות. מרגלית תשבי, האמא החורגת של נועה, ואיילה ויגר, שהיא תכשיטנית שחיה בשווייץ. החודש היא מגיעה עם הבת שלה לבקר בארץ ואנחנו נוסעות יחד לסדנה לניקוי רעלים. בדרך כלל אני מגיעה לסדנה כזאת פעם בחצי שנה, למשך שבוע. הפעם, בגלל עומס עבודה, לא אוכל להישאר יותר מכמה ימים. אני חיה שם רק על מיץ עשב חיטה וסמודי ירקות. לא שאני כזאת מלוכלכת מבפנים. ככל שאני מתבגרת, כך אני מתרחקת מבשר. זה כבר לא מחליק לי טוב בגרון.

"לא פשוט לשמור איתי על יחסי חברות. הרי חברות זאת השקעה, ואני נשאבת לעבודות ונעלמת לתקופות ארוכות. כשאני בחזרות או בצילומים אני אינני. אני רק עובדת וישנה. ולא כולם מסתדרים עם האנרגיות שלי. יש מי שלא סובל את זה. אין לי בעיה שלא כולם יאהבו אותי".

לסלאו. "כשאני עייפה, אני יכולה להירדם גם תלויה על וילון" // צילום: מאיה באומל בירגר

הדלת נפתחת, והכלב אוצ'ו, ג'ק ראסל מעורב עם כנעני בן ה־8, פורץ הביתה. "הוא משתתף בקבוצת הליכה לכלבים", לסלאו צוהלת, "מה שלומך חבר? הנה, אתה חבר שלי. התנהגת יפה, ילד טוב של אמא? קח מים קרים.

"הוא אצלי מאז שהיה גוזל. הילדים הביאו לי אותו. אמרתי להם, תעזבו אותי, מה אתם מביאים לי כלב. לא רוצה לדאוג יותר לאף אחד. אני דור שני לשואה, ועבור ניצולי שואה כלבים זה גסטאפו.

"אבל אוצ'ו הוא אוצר בלום. בזכותו אני לעולם לא לבד, תמיד יש מי שמחכה לי בבית. והוא כל כך אני, ספג את האופי שלי. את האנרגיה, השמחה והצורך בשינה".

בבת אחת מתרוקנות לה הסוללות. "זהו, אני עייפה", היא אומרת, ועיניה נעצמות. "אני רוצה להשתטח פה על הספה ולישון קצת. נפלה עלי התשישות. כשאני עייפה אני יכולה להירדם גם תלויה על וילון. נמשיך מחר, אחרי הטיפול שלי".

טיפול פסיכולוגי?

"מה פתאום. טיפול שיאצו ועיסוי עם שמנים. פתיחת מרידיאנים. אני ועד הבית, ואני חייבת לתחזק את המפעל הזה שנקרא חנה לסלאו. אני לא בעניין של טיפולים פסיכולוגיים ולא מוצאת טעם לשבת, להתייפח ולטבוע ברחמים עצמיים. הגישה שלי לחיים היא להבין עם עצמי מה קרה, לסכם ולהמשיך הלאה. סיס געמכט. נגמר. עם מה שיש נצא למלחמה.

"אני לא יכולה לחפור בעצמי ולא מסוגלת להזיל יותר מכמה דמעות. קשה לי נורא לבכות. גם כשאני לבד, בבית, בשקט, אני לא מסוגלת לבכות, כי אז אני מסתכלת על עצמי מהצד, הכל נראה לי מגוחך, ואני מתחילה לצחוק".

•   •   •   •   •

למחרת אנחנו נפגשות בבר גבינות, לא רחוק מביתה. הפעם היא בטייץ שחור הדוק, חולצה שחורה רחבה ולראשה כובע פנמה. חם לה והראש שלה כואב. היא אוספת את השיער ואז פורעת אותו שוב, פותחת וסוגרת את המניפה שלה, וניגשת מדי פעם לבדוק אם המיזוג פועל בעוצמה גבוהה מספיק. כדי להפיג את כאב הראש היא לוחצת על ארובת העין, נוטלת כדור נגד כאבים וקמה שוב מהשולחן, הפעם כדי לבקש שינמיכו את המוסיקה "שדוקרת לי במוח". 

כתמיד, היא מזמינה פרוסת לחם מרוחה בחמאה, חריץ גבינת ברינזה, בקבוק פרייה וקפה הפוך קטנטן, בכוס של אספרסו כפול. "אוכל קשור אצלי לתאווה, לסיפוקים. אני מעדיפה לאכול קרייצ'יק של לחם (נשיקה, ביידיש; נ"ל) עם חמאה מאשר ארבע פריכיות אורז פריג'ידיות ונטולות תשוקה".

אחר כך היא מודה שהיא מוטרדת היום. "בעוד שלוש שעות יש לי פגישה שבה אני עומדת לסרב לפרויקט שהציעו לי. זה יהיה געוואלד מבחינתם, אבל אין לי ברירה. אני חושבת שלקחתי על עצמי טו מאץ' וצריכה זמן לנשום. עבדתי יותר מדי, אין לי אוויר".

את קצת באובססיית עבודה, לא?

"אני רגילה לעבוד קשה. זאת תקופה בחיים שהילדים גדולים ועדיין אין נכדים, ואני לבד ולא חייבת כלום לאף אחד, אז למה לא לעבוד? כל עוד אני לא סיעודית שמובלת על ידי פיליפיני, אני עובדת".

איזה תפקיד עדיין לא עשית והיית רוצה לעשות?

"תפקיד דרמטי בסרט קולנוע. אחרי שזכיתי בפרס השחקנית בפסטיבל קאן על 'אזור חופשי' של עמוס גיתאי, לא קיבלתי הצעות לקולנוע. זה לא הרשים את האנשים פה כל כך. מעניין, לא יודעת להסביר את זה. אולי כי עלי חושבים קומדיה, ולא דרמה.

"אני רוצה דמות גדולה בסרט טוב. אתמול צפיתי בסרט של ז'ראר דפרדייה, עוד כשהוא נראה טוב. בשנים האחרונות הוא שמַן נורא. לא שאני פצפונת ואנטון, אבל הוא מרוב שומן נהיה היפופוטם, כבר לא יכול לנשום. הוא עשה שם תפקיד דרמטי מהמם. אמרתי לעצמי, איך, איך לא כותבים לי תפקיד כזה? אני חולמת חלומות פרקטיים, וזה פרקטי. אני איישם את זה. את כל הצגות היחיד שלי אני יזמתי. רק הבוקר יזמתי קומדיה לקולנוע. התקשרתי לכותב שאני אוהבת ואמרתי לו, בוא נרים קומדיה".

מה יש באופק שלך?

"בעיקר תיאטרון. אני עוברת לגיל השלישי, ואני רוצה להתבגר בתיאטרון. אני עומדת כנראה לשחק בהצגה נהדרת בהבימה. תיאטרון הוא נמל האם. שם האונייה צריכה לעגון.

"המסך, הקטן והגדול, לא סובל זיקנה. בואי נודה, הזדקנות היא לא חיננית על המסך, אלא אם כן כותבים לך תפקיד מאוד מסוים. זיקנה היא לא שלאגר. בתיאטרון את יכולה להזדקן. יש תפקידים. יוסי בנאי אמר לי פעם, 'תמיד תחזרי לתיאטרון, זה יפקס אותך'. הוא צדק, ואני מעבירה את המסר הלאה. לאחרונה אמרתי את זה ליהודה לוי, ששיחק איתי ב'המדרשה'. תיאטרון זה המוסד היחיד שיש בו לוקסוס לעבוד ולעבד תפקיד ודמות. מלמדים אותך, מעמיקים איתך, מלווים אותך. בטלוויזיה ובקולנוע אין כמעט זמן".

את לא למדת משחק.

"לא למדתי, אבל אני יכולה ללמד. ב־1977, כשהייתי בקאמרי, בתחילת דרכי, עבדתי עם שמואל בונים וחנן שניר. שניהם אמרו לי, אל תלמדי משחק, כי ייהרסו לך האינסטינקטים הטבעיים. תפקחי עיניים, תפתחי אוזניים, לכי ללמוד תנועה ופיתוח קול, קבלי כלים נוספים, אבל אל תלמדי משחק. בלימודי משחק בדרך כלל הורסים הכל ובונים מחדש מהיסוד. הם לא רצו שייהרסו לי האינטואיציות. ואני כמו קוף, אני לומדת מהסתכלות". 

מה חשבת על מלחמת התרבות שהתפתחה כאן?

"חשבתי שהתחיל פה מייד ירי דו־כיווני מהיר מדי. שלפו משני הצדדים, בלי לספור עד עשר. אני חושבת שכולם צריכים רגע לרדת מהעצים שהם טיפסו עליהם ולתת הזדמנות. להוריד את הלהבות ולאפשר למירי רגב קודם כל ללמוד היטב את השטח.

"מה שמדאיג אותי הוא שאמירות וצעדים קטנים יתגלו כמדרון חלקלק שמסכן את הדמוקרטיה. מזה אני מאוד דואגת. ואז באמת נצטרך לצאת לרחובות.

"מדינה לא יכולה להתקיים בלי תרבות. לא מדובר במותרות או בתחום שרלוונטי רק לחלק מהאוכלוסייה. אוי ואבוי אם ינגסו לנו באסקפיזם, בנשמה, ברוח. החיים פה מספיק קשים, מאיימים ואפורים. 

"רק זה מדאיג? הכל מתמוטט, הכל מושחת. המשטרה, והפרקליטות, וחברי הכנסת, ואולמרט, וקצב. היה לי מערכון שבו קלרה היתה מנקה ותוך כדי מפצחת גרעינים, מפזרת אותם סביבה ואז רוטנת, 'כמה שמנקים, נשאר פה מלוכלך', כשהיא מכוונת גם למדינה. חלפו למעלה משלושים שנה, והמערכון הזה עדיין רלוונטי. קלרה אמרה שצריך לקחת את המדינה ולנער אותה חזק חזק מהמרפסת. הייתי מעלה את זה גם היום. בחיי, כמה חוכמת חיים יש בקלרה".

היית רוצה להיוולד במקום אחר?

"אחרי השואה אבא שלי נורא רצה לנסוע לאמריקה. לו ולאמא שלי כבר היו אישורים להיכנס לארה"ב, אבל היא לא הסכימה. היא אמרה, לא תהיה שואה נוספת בשבילי. אני אחיה רק במדינה שהיא שלנו.

"אני זוכרת את אבא שלי מתלונן הרבה, בשביל מה הייתי צריך להגיע לפקקטע מדינה הזאת? הוא לא היה אדם נרגן ומריר, אלא איש רוטן. סבתא זפטה מבוססת עליו. למרות הרטינות והעצב והשבר ואושוויץ, הוא היה איש מצחיק. כזה שיודע לייצר הומור.

"בסך הכל אני מאוד אוהבת את המדינה שלנו, ועם השנים היא ממש גורמת לי להתרגש, לפעמים עד סף בכי. אני מאמינה בגלגולים. בגלגול הקודם חייתי בצרפת, אחרת איך תסבירי את הצרפתית הטובה שלי? בגלגול הבא אני אנצל את כל הקילומטרז' שצברתי ואהיה שחקנית בהוליווד. אלך עד הסוף".

naamal@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו