נדמה שלא משנה באיזה צד של המפה הפוליטית אתם נמצאים, מה המין שלכם, מקום מגוריכם או מוצאכם - אין ישראלי או ישראלית שאינם מזיעים את נשמתם ומקללים בסתר ליבם על חום יולי־אוגוסט שיהיה כבד מאוד, מן הסתם, גם השנה. רבים מאיתנו יימלטו לחו"ל או יתפסו מחסה בקניונים, אבל רבים אחרים יבקשו לעצמם רק טיפה של צל. זו שאיפת הקיץ הישראלית - מאילת ועד קריית שמונה - טיפה של צל. לא יותר.
ב־4 ביולי תיפתח במוזיאון העיצוב בחולון התערוכה "צל ערים: מצילים את המרחב הציבורי". זו תהיה נקודת השיא של פרויקט בן שלוש שנים שכלל מחקר, סמינרים, יזמות ותחרות עיצוב ביוזמתו של ד"ר מרטין וייל, מי שהיה מנכ"ל מוזיאון ישראל ויו"ר קרן ברכה, ומי שיזם את שיקום חירייה והקמת פארק אריאל שרון ומוזיאון העיצוב בחולון. התערוכה, שתתפרס ברחבת מדיטק חולון ותמשיך אל חללי הגלריות במוזיאון, הגנים והחצרות הפנימיות, תציג באמצעים חווייתיים הזדמנות למחשבה מחודשת על הצללה בערים בישראל, כדי שאלו יהפכו ליותר "הליכות", שוויוניות וקרירות.
התערוכה מספקת הוכחה חותכת למה שהיה ברור לכל מי שחי בישראל ב־60 השנים האחרונות: התכנון האורבני של חיינו לוקה בחסר. בחירת האתרים המצולמים נערכה ללא מחקר מקדים, אלא מתוך שיטוט באזורים הציבוריים של ערי ישראל.
• • •
בכל עיר קיימים מחדלי צל שהופכים את החיים במדינה שיש בה 282 ימי שמש בממוצע - למאתגרים עוד יותר. וייל מסביר כי לא השקיע בחיפוש אחר אתרים, "מתוך רצון להראות את המציאות היומיומית שלנו ולגלות שהמודעות התכנונית בנושא הצל בארץ נעדרת כמעט לחלוטין. מספיק לצאת לרחוב שבו אנחנו גרים וכבר אפשר להבחין בכך. בעזרת הצילומים הללו ביקשנו להדגיש את חומרת הבעיה - ולעורר את תשומת הלב הציבורית לנושא".
ואכן, הצילומים של הצלם בני גם זו לטובה מספרים את סיפור האור והצל הישראלי: ממשכן הכנסת החשוף לשמש הקופחת, דרך בתי הקברות ועד תחנות האוטובוס וחצרות בתי הספר. 85 אחוזים מתושבי מדינת ישראל חיים בערים, אבל העצים - אפשרות הצל הטבעית והמתבקשת ביותר - נשתלו בעיקר ודווקא בהרים.
בשיחה עימו מודה וייל שהופתע לגלות כמה הישראלים סובלים מחיפוש אחר צל. דומה שהוא דרך על נקודה רגישה, והתגובות על התערוכה - עוד לפני שבכלל עלתה - כבר מציפות אותו. לדברי וייל, החטא הישראלי לגבי הצל הוא קדמון. "רוב הערים הישראליות הוקמו במאה ה־20 בהשפעה אירופית ומודרניסטית חזקה, ללא תשומת לב מספקת לאקלים המקומי שלנו", הוא מסביר, "באופן כללי, לא הוקדשה תשומת לב רבה: התכנון של הערים היה דומה לתכנון של ערים צפון־אירופיות".
וייל מודה כי אמנם "האדריכלים הראשונים בארץ ישראל השקיעו מידה מסוימת של מאמצים כדי להכיר בצל". הדוגמה הטובה לכך היתה ב־1927, כשפרנסי העיר בתל אביב אישרו תוכנית־על ליצירת "עיר גנים", שבמסגרתה מקבצי בניינים מרובעים יקיפו גנים ציבוריים ואזורים ירוקים, לצד בתי כנסת, גני ילדים ומבנים קהילתיים. התוכנית הוצגה על ידי הסוציולוג ומתכנן הערים הסקוטי סר פטריק גדס ושיגשגה בהצלחה מרובה במזג האוויר הבריטי, אך כלל לא התאימה לאקלים בארץ ישראל. יתר על כן, התוכנית שאפה "להוריק את תל אביב", אבל ירוק משמעו אינו דווקא צל.
ובכל זאת, פרויקט שתילת עצים הוא אקט ראשוני עבור כל ראש עיר בישראל. לא רואים תוצאות?
וייל: "ראשי ערים רואים את העצים כאלמנט קישוטי. הם בוחרים לשתול בעריהם דקלים, כי זה עץ אופנתי מאוד, אבל אין לו תועלת אמיתית כי הוא אינו מספק צל. הערים גם אינן מכינות לעצמן תשתיות שיכולות לארח סוגי עצים שיכולים לאפשר צל. כשאתה מגיע לאשדוד או לבאר שבע ורואה הרבה דקלים בכיכרות, אתה שואל את עצמך אם זה באמת מה שהתושבים צריכים כאן. התשובה היא כמובן לא".
בין רוטשילד לפארק טדי
בשני נושאים מרכזיים עוסק פרויקט הצל של וייל וגם זו לטובה: בריאות ותרבות. כשמדברים על בריאות, וייל מתעכב על דור העתיד שגדל כאן תחת שמש קופחת. "חצרות בתי הספר שלנו חשופות לשמש, והילדים שלנו סובלים משיזוף יתר, מהתייבשות ומסינוור - כך כמובן גם גני המשחקים ברחובות הערים", אומר וייל. עם האמירה הזו כל הורה בישראל יכול להזדהות - מי מסוגל לצאת עם הילדים למתקני המשחקים בשעת אחר הצהריים ביולי־אוגוסט?
אבל העניין הפיזי הוא רק נדבך של הבסיס התרבותי שמשריש חוסר צל, זה שמתוכו עולה המסקנה העיקרית בפרויקט רחב המימדים: היעדר הצל שינה לאורך השנים את חיי הקהילה בישראל; מאנשים שהירבו לבלות בחוץ, בטח בשנים שבהן מזגנים לא היו נפוצים, הפכו הישראלים לעם שמסתגר בדל"ת אמותיו, וכשהם כבר יוצאים - הם עושים זאת בזריזות אל הרכב הממוזג ומשם אל הקניון.
"האקלים הקיצוני בחוץ מפריע לאדם המודרני, שכבר לא מתרגל אליו. כך יוצא שאחרי הבית, הקניון הוא המקום השני שאנחנו מבלים בו; כל החיים החברתיים שלנו בחוץ השתנו לחלוטין", אומר וייל. בתערוכה אפשר להבחין בשינוי הזה, כי כשיש אפשרות - הישראלי תמיד יעדיף להימלט אל החוץ. "הדוגמה הטובה ביותר היא שדרות רוטשילד - יש בהן צל, ולכן יש בהן חיים כל היום. זאת, לעומת כיכר הבימה החשופה. הניגוד הזה מאוד צורם. המחאה החברתית יצאה מרוטשילד, ולא במקרה. גם בשכונת התקווה, בחלקים המקורים והמוצלים, יש חיים כל הזמן - והם תוססים יותר מבמקומות אחרים".
וייל מצביע על שורה של מרחבים ציבוריים חדשים בישראל, כגון פארק טדי והסקייטפארק שהוקמו בירושלים, שעומדים ריקים רוב שעות היממה בשל העובדה שאין בהם צל. אבל לא רק תרבות הפנאי נופלת קורבן להיעדר תכנון והבנת המרחב, אלא גם המרחב השלטוני. בניין הכנסת הוא כמעט סימבולי בעניין הזה; "כדי להגיע לכניסה לכנסת, נאלץ הציבור לגמוא מרחקים גדולים בשמש הקופחת", אומר וייל, "ואם לא די בכך, הטקסים והאירועים ברחבה הגדולה - גם הם אינם מתקיימים בצל. קיימת אמנם כניסה נוספת, מוצלת ומוגנת מרוחות ומגשם מתחת לרחבה, אך היא מיועדת לחברי כנסת ולעובדי הכנסת בלבד".
גם בתי הקברות והאנדרטאות בישראל מוצפים באור השמש, ואם כבר בחלקם יש סככות אשר אמורות להגן על המבקרים בשעתם הקשה, באשקלון, לדוגמה, הפרגולה מטילה צל ענק על הקברים ואילו המבקרים עומדים תחת השמש הקופחת. אתר הזיכרון המפורסם ביותר בישראל, הר הרצל, לא מכיל ולו פיסת צל אחת.
לצד הדאגה לילדי ישראל, וייל - בעצמו כבר לא ילד (75) - דואג לגיל הזהב. "אחד הדברים שהובילו אותי לתערוכה הוא העובדה שאני אוהב לשבת הרבה על ספסלים", הוא מחייך, "אבל אני לא יודע מה בדיוק חושבות מועצות מקומיות ועיריות כשהן בוחרות להציב את כל הספסלים במקומות לא מוצלים. אני צופה וחושב גם על מדרגות; בערים כגון ירושלים או חיפה, שהן ערים מרובות מדרגות שאנשים מבוגרים משתמשים בהן, המרחב הזה חשוף לחלוטין לשמש, וכשמדובר בטיפוס - החוויה הופכת לקשה יותר".
פטאנק מתחת לעץ
הסופר היפני ג'ונאיצ'ירו טניזקי, בספרו "בשבח הצללים" (הוצאת אסיה), כותב: "כשאנו מקימים לנו מקום מגורים, קודם לכל אנו מציבים גג כשמשייה שמטילה את צילה הרחב על פיסת אדמה, ובאור העמום של צלליו נבנה את הבית עצמו. כמובן שגם בתים מערביים אינם יוצאים ידי חובתם ללא גג, אבל תפקידו העיקרי איננו לחסום את אור השמש אלא את חדירת הגשם והטל... אבותינו, כיוון שנאלצו בלית ברירה לחיות בחדרים אפלים, הקדימו לגלות את היופי שבצללים".
ד"ר מרטין וייל
מודל צל נכון, לדברי וייל, היה שילוב אופטימלי באווירה הים־תיכונית שסביבנו. "בערים ים־תיכוניות רבות יש מקום מפגש במרכז העיר שהוא מוצל, ובו אנשים באים כדי לשחק פטאנק", הוא מזכיר. עוד הוא טוען כי האדריכלות הערבית בישראל הלכה שבי אחר הזרם הלא מוצל, ועם זאת עדיין המסגד - מקום מרכזי לאיסלאם - מתפקד כמקום המוצל שמחבר בין האנשים לסביבתם. "לצערי, לא מלמדים שום דבר מזה בבתי ספר לארכיטקטורה", מעיד וייל, "הפארקים החדשים שנפתחו בישראל לאחרונה היו אמורים להיות לרווחת התושבים, אבל גם בחופש הגדול הקרוב הם יעמדו ריקים מאדם. איי החום שנוצרים בקהילות האורבניות נובעים מחוסר המודעות שמתחילה כבר באקדמיה. אפילו לא שמים לב שכמעט כל החניונים בתל אביב חשופים לשמש".
האדריכל ערן קפטן מסביר בתערוכה כי הצללה לא תמיד מספיקה. "תחושת עומס החום תלויה גם בטמפרטורת האוויר", הוא אומר, "ותכנון שגוי של אמצעי הצללה גורם לכליאה של אוויר חם מתחתיו, ויכול לגרום לעלייה ניכרת בטמפרטורת האוויר בשל אפקט החממה. כמו כן, מערכת הצללה החוסמת את הרוח ומקטינה את זרימת האוויר הטבעית בסביבת האדם, תגרום לצמצום קצב הקירור הנלווה לתהליך התנדפות הזיעה, ובכך תגדיל את עומס החום".
גלית גאון, האוצרת הראשית של מוזיאון העיצוב, מסבירה שכאשר התערוכה קרמה עור וגידים "ישר שאלו אותנו - נגד מי אתם? אז זהו, שאנחנו לא נגד אף אחד; אנחנו רק מנסים להתעכב על עניין שהציבור לא נותן עליו את הדעת". לדברי גאון, "מטרת התערוכה היא להבהיר שלכולם מגיעה הזדמנות שווה לצל במרחב הציבורי; יש ניוון חברתי בנושא, ולמרות שבחיי היומיום זה עסק חשוב ועקרוני - אנחנו לא מתייחסים אליו בהתאם. המטרה השנייה היא שמקבלי ההחלטות במרחב הציבורי יעסקו יותר בצל".
נקמתו של העץ הננסי
בשנים האחרונות שטף את ישראל גל של ראשי ערים צעירים ששמו לעצמם למטרה לשנות את הפוליטיקה מבפנים. אבל גם אצל אלה נושא ההצללה האורבנית לא עמד בראש סדר העדיפויות. "בדרך כלל גיליתי שנושא הצל כלל לא עלה בישיבות", מגלה וייל, "הפסל והאדריכל דני קרוון אמר לי שכשהזמינו אותו לעבוד על כיכר הבימה, כלל לא התעניינו בצל. גם באשדוד, בדימונה ובבאר שבע סובלים מאותה המחלה. אני באמת מקווה לשינוי תודעתי שיביא לשינוי בשטח עצמו. אולי נתחיל לראות שינוי באופי ההצללה, למשל יריעות הצללה בעיצוב מוצלח יותר שמכסות אזורים גדולים יותר".
עו"ד שלי דביר, חברת מועצת העיר תל אביב מטעם "עיר לכולנו", מנהלת בשנים האחרונות מאבק אל מול כריתת העצים הסיטונית בעיר הלבנה, שהולכת ומאבדת את דמותה נוכח הבנייה המסיבית לגובה. "הנתונים עגומים", מבהירה דביר, "בשלוש השנים האחרונות יותר מ־95 אחוזים מהבקשות שהוגשו לכריתת עצים - התקבלו. זה נתון שמסביר את הכל. העירייה מתרצת את זה בכך שהיא מעתיקה את העצים למקום אחר, אבל המקום הזה הוא בדרך כלל פארק הירקון. לשכונה, לחיי היומיום שלנו, ההעתקה הזו אינה מועילה, זה לא משפיע. כמו כן, הנתונים מוכיחים שבמהלך ההעתקה, 50 אחוזים מהעצים מתים".
דביר מסבירה את מה שהיה אפשר לנחש לבד: "לעצים אין ערך כלכלי; אתה גוזם עץ ובמקומו אתה נותן היתר בנייה למבנה ציבורי או פרטי, חניון לדוגמה. היזם מתחייב לשתול עצים חדשים במקום? יש טרנד חדש: עצים ננסיים; התושבים לא מרוויחים מהם כלום, רק השבוע, לקראת החפירות של הרכבת הקלה, כרתו בלי בעיה שמונה עצים ויצאו לדרך. אני בהחלט חושבת שהתופעה הזו קשורה לכך שמקבלי ההחלטות בעיר לא באמת מסתובבים ברחובות אלא נעים במכונית הממוזגת למשרד הממוזג".
עיריית תל אביב מסרה בתגובה כי היא "בוחנת כל מקרה לגופו. העירייה מקבלת פניות מתושבים אשר מבקשים לכרות עצים מסיבות שונות; אגרונום מגיע לשטח ומחליט כיצד לפעול. חשוב לציין שמדי שנה העירייה שותלת בין 3,000 ל־5,000 עצים, לעומת מאות בלבד שנכרתים. העירייה מבינה את החשיבות של ההצללה האורבנית ואת הנושאים הקשורים בכך".
וייל ודביר אינם מתכוונים להפסיק את המאבקים שלהם. לווייל יש הצעות לשיפור בשפע; האם הוא נתקל באוזניים קשובות? עדיין לא, אבל השינוי אולי מעבר לפינה. יותר ויותר גורמים, הוא מגלה, מביעים עניין במסקנותיו.
וכשאתה מראה לאנשים בעיריות את הטעויות, אילו תגובות אתה מקבל?
"התגובה הנפוצה ביותר היא 'אוי, נכון, כמה שאתה צודק'".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו