לא נכון להתבונן אל "מלחמת האביב הערבי" המתנהלת במזרח התיכון דרך החריר של כוונת הרובה. נחוצה זווית רחבה. היא תחשוף תהומות ובלבול. האמריקנים נלחמים עם האיראנים בעיראק, ונגד האיראנים (באמצעות הסעודים) בתימן, ואינם יודעים במי להילחם בסוריה ולכן ניצבים מן הצד. כמותם הטורקים שהם בעד ונגד בעת ובעונה אחת מול דאעש והכורדים ואל־קאעידה והאיראנים ובשאר אסד. מהומת אלוהים בלי אלוהים.
תמונת המצב הזאת ניכרת במדגם של הנוכחות הדרוזית בזירה. חלק מהישראלים שבהם רוצים התערבות צה"לית תוך שמירת החוק; ואחיהם ברמת הגולן התומכים באסד כועסים על ישראל שמטפלת בפצועים של ארגון ג'בהת א־נוסרה ואף רצחו אחד במעשה לינץ', אבל משה (בוגי) יעלון הסביר את מדיניותו המאוזנת בכך שצה"ל עושה כן בתנאי שלא יפגעו בדרוזים.
המהומה שנוצרה, מין חושך על פני תהום, בולטת גם בתמונת המצב הלעומתית, שמעולם לא היה מצבה של ישראל טוב יותר בקרב מדינות ערב, אך מעולם לא היתה רמת הסיכונים להתפרצות מלחמה גבוהה יותר. כל עוד היא מצליחה להתאפק ולא לחדש את הלחימה בגלל נפילת טילים מעזה - אפשר לקבוע כי ה־GPS שלה מתנהל כשורה בחזיתות הצפון והדרום.
הסכם הגז: מהלך נכון
איני מבין דבר וחצי־דבר בכלכלה אבל משהו בנפש האדם. יש שתי דרכים להתבונן במאבק השליטה בשדות הגז: האחת, לתמוך שישראל תקבל תמלוגים במיליארדים; והאחרת לחוש עצב מדוע שיצחק תשובה ונובל אנרג'י יגרפו סכומי עתק? עדיפה לי עצת חכמים לנהוג כעשיר "השמח בחלקו". נותר כעס על תשובה שעשה תספורת עזת פנים, אבל אין מה לקנא בו. כמה קנאה אפשר להוסיף במי שממילא הוא גביר גדול?
מארי מקגוואן דיוויס // צילום: אי.אף.פי
יש התנגדות להסדר שעושה הממשלה עם בעלי הזיכיון. אפשר שלא יתבצע במלואו. בכל זאת אני סבור כי בנימין נתניהו ויובל שטייניץ מובילים מהלך נכון, וסיבותיי שתיים:
• הממשלה חתמה הסכם עם היזמים. בכהנו כשר האוצר לא השלים שטייניץ עימו ומינה ועדה בראשות איתן ששינסקי, והתנאים שונו לטובת הממשלה. עכשיו שוב פתחה את ההסכם. ממשלה שנוהגת כך משדרת לעולם היעדר יציבות וביטחון רופף. אם טעתה בסיבובים קודמים, כי אז עליה להשלים עם כך ולהסתפק בתיקונים צנועים. כיבוד הסכמים חשוב בכלכלת העולם כמו החזרת חובות. ישראל תמיד החזירה. גם כשלא היה לה. זו אמינותה.
• שלשום פורסם כי יש ירידה של כ־46 אחוזים בהשקעות הזרות בישראל. פריצת הסכמים עלולה להגביר מגמה מסוכנת זו.
על פגמים ושערוריות
השבוע נערם צרור של פגמים ונזקים ופליטות פה ושערוריות מילוליות, ואין פוצה פה ומצפצף, כדבר הנביא: "ובימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה":
• סגן שר הפנים האלמוני ירון מזוז איים ליטול מח"כית ערבייה את מעמדה כאזרחית. כמו בכדורסל, על המאמן להורידו לספסל - למליאת הכנסת בלי משרת סגן שר - לשלושה חודשים לפחות.
• השגריר לשעבר בוושינגטון מייקל אורן גרם לישראל נזק חסר תקדים ביחסים עם ברק אובאמה והקהילה ההיספנית־שחורה. בעבר עובד מדינה טרי שכתב ספר על עיסוקו בשירותה חויב באישור של ועדת שרים. מה קרה כאן? איך זה עבר? גם אורן ראוי לשלושה חודשי מעצר בית במליאת הכנסת. תחת זאת קיבל את ראשות ועדת המשנה להסברה. היכן? בבית הלבן? משה כחלון היה חייב לוותר על התפקיד.
• במאמר שפירסם באתר nrg תקף עו"ד דב הלברטל את המתנחלים כאילו רצח יהודים בידי מחבלים משרת מטרתם. הם זעמו עליו. לא התפלאתי. כמה ימים קודם פגשתי בו בצאתי מתוכניתם של אורלי וגיא בערוץ 10 ותהה בשיחת מסדרון אם מנחם בגין היה "טרוריסט, קצת טרוריסט, הרי הרג".
• האם נוקט הליכוד מדיניות של סחבת בפרשת אורן חזן כדי שהכל ישכחו? "עבר זמנו - בטל קורבנו?" זה ראוי לסיכול ממוקד.
• סחבת גם בעליון. הנשיאה מרים נאור השיבה לאריה אבנרי מאומ"ץ שהשופטים עדיין כותבים את פסק הדין בערעור של הולילנד. הוא שאל אותה מתי יסיימו לכתוב, ולא ענתה. חמישה שופטים כותבים כבר שבעה חודשים החלטה שעמיתם במחוזי דוד רוזן ניסח לבד תוך זמן קצר. אין כבר מה להעיר אלא במשפט נפוץ: זה לא בסדר.
והאנטישמים בשלהם
עדות שאין כמותה בדו"ח האו"ם בחתימת השופטת מארי מקגוואן דיוויס על הלחימה בצוק איתן: חיילים מיחידה מובחרת חצו את הכביש שהיה נתון עדיין לירי צלפים ונכנסו לבית נטוש. הם הופתעו למצוא על הרצפה פלשתינית עבת כרס עד כי שכחו לבדוק אם קשרה חגורת נפץ לגופה. היא סיפרה להם כי בני המשפחה נמלטו והיא זקוקה לכיסא גלגלים שנעלם.
אברי גלעד // צילום: זיו קורן
אחד הלוחמים זיהה בבית מעבר לכביש כיסא כזה. הוא יצא מהבניין ורץ עם חברו להביאו. בעודם עושים דרכם בחזרה תחת אש שמעו את מפקדם מורה להם להחזיר את כיסא הגלגלים למקומו. מוכרחים לצלם את הפעולה, הסביר, אחרת יחשבו שלקיחת הכיסא היא ביזה. שוב חצו כפליים את הכביש בהפסקות בין ירי לירי.
יש ישראלים הסולדים ממידע אוהד כזה על חיילי צה"ל. התוכן מתקתק מדי ופטריוטי, הם אומרים, אבל הבאתי אותו כאן לעניין אחר: עד כמה הפיקוח המשפטי ליווה את שדה הקרב, אם לא למעלה מהנדרש. אבל האנטישמים בשלהם.
סוג של טרור מילולי
שומו שמיים, אברי גלעד לא התרשם מטיעוניה המוסרניים של מנכ"לית "שוברים שתיקה", יולי נובק, נגד פעילותם של חיילי צה"ל במבצע צוק איתן. הוא ראיין אותה בערוץ 2 בתקיפות מקצועית
וגם הביע דעתו בעמוד הפייסבוק שלו. אילו נובק היתה איתמר בן־גביר או ברוך מרזל שבימין, היו הכל מהללים אותו על הראיון החקרני.
הארגון המזיק הזה לישראל, שממומן בכספים זרים, מנפנף בכמה עדויות המתארות מעשים חמורים בעת לחימה. אפשר גם שהמעשים רק נתפסים כחמורים על ידי חיילים נרגשים המצויים בסערת נפש. אצל נובק מתעלמים מן המהות, שצה"ל פעל בפיקוח הדוק של משפטנים בהתאם לחוק הבינלאומי. בהשמיצו את החיילים בחו"ל מתרכז ארגון "שוברים שתיקה" במה שמסייע לשונאי ישראל ולמחרימיה.
למרות זאת איני שותף להצעות להגביל את פעילותו ולרגל אחרי מקורותיו הכספיים ולהצר את צעדיו. נוכחותה של נובק באולפן היא לתפארת הדמוקרטיה. אך גלעד לא נפעם מנובק ונענש בתקשורת בטענה שהיה פטריוטי מדי. גם זה סוג של טרור מילולי. כדי שבפעם הבאה גלעד ודומיו לא יעזו להציק לה בשאלות לגיטימיות.
הוא נקלע לעמדה עדינה. אבל כמי שמגלה עניין ביהדות, סביר להניח שהוא זוכר את עצת רבי נחמן מברסלב - "והעיקר - לא לפחד כלל".
בשביל טוהר המידות
משך 90 דקות ניסה אליעד שרגא לשכנע את שופטי העליון אסתר חיות, עוזי פוגלמן וחנן מלצר כי אין לאריה דרעי מקום ליד שולחן הממשלה. הוא הורשע בקבלת שוחד באורח סדרתי. החוק קובע כי לא יחזור אלא, לפחות, מקץ שבע שנים. אבל בעבירות כאלה ראוי להכביד, טען עורך הדין שרגא. שופט חייב להיות לפחות 10 שנים עורך דין בטרם יתמנה, אבל לא כל פרקליט עם ותק כזה ראוי להתמנות.
סוללת פרקליטים מטעם המדינה, ש"ס, דרעי והליכוד ביקשו להדוף את העתירה. כרגיל, "דרעי שילם את חובו לחברה". הפרקליטות בשם היועץ המשפטי יהודה וינשטיין נעה ונדה בכיסאה, מסכימה ולא מסכימה. כבר היה כדבר הזה. עם הגשת כתב האישום נגד דרעי נתבקשה התפטרותו מהממשלה. יצחק רבין התנגד. היועץ המשפטי יוסף חריש דרש. פרקליטת המדינה דורית ביניש נקראה לייצג את שניהם, בעד ונגד.
מרים נאור // צילום: דודי ועקנין
היא עשתה כן באורח ייחודי. הסבירה כי אונה אחת שלה נוטה להאזין לראש הממשלה והאחרת ליועץ המשפטי. אז שאל אותה נשיא העליון מאיר שמגר למי היא נוטה, וביניש לא היססה: לאונה של חריש, נגד דרעי. כך הוכרע.
האם מכהנים עתה בעליון שמגר ואהרן ברק חדשים? לא ברור. שרגא ביקש להרחיב את ההרכב לשבעה שופטים. ספק אם ייענו לו. תחושת הבטן הפסימית שלי רומזת כי יעדיפו את החוק היבש על פני פריצת הדרך של האקטיביזם השיפוטי. אבל אפילו אם עתירת התנועה לאיכות השלטון תידחה - היה חשוב להביאה לשלטון.
בשבוע שבו הפרשה וההפטרה עסקו בטוהר המידות של משה ושמואל, היה חשוב שכניסת דרעי לממשלה לא תתבצע "חלק", כאילו כלום.
מי שטן גדול יותר?
השבוע לפני 60 שנים חתם השופט בנימין הלוי על פסק הדין המסעיר בתולדות המדינה, שקבע כי במגעיו עם אדולף אייכמן מכר ד"ר ישראל קסטנר את "נפשו לשטן". הממשלה נפלה, הארץ רעשה. כחמש שנים לאחר מכן הפעיל דוד בן־גוריון את "המוסד", שחטף את אייכמן בארגנטינה והביאו למשפט בארץ.
והשבוע כבש הסרט "מבוך השקרים" את המסך בקולנוע. במרכזו התובע היהודי של מחוז הסן בגרמניה פריץ באואר ופרקליט במשרדו יונתן רדמאן, שאילצו את ממשלתם להעמיד לדין נאצים שפשעו באושוויץ. בתוך כך הם תרו אחרי הרופא השטן יוזף מנגלה מאושוויץ ואייכמן.
הם העמידו לדין רוצחים רבים. עד שלקראת תום הסרט התיעודי התברר כי לאכזבת רדמאן הצעיר היה באואר מעוניין יותר בלכידת אייכמן מאשר מנגלה. באואר היה מי שדיווח לישראל כי אייכמן מצא מקלט בארגנטינה ומסר את כתובתו.
מדוע כך? השערתי היא שפרסומו הרב של אייכמן במשפט קסטנר הפך אותו לדמות גדולה יותר במכונת הרצח. אפשר שלולא משפט קסטנר ישראל היתה מתייחסת אליו כמו אל פושעים נאצים אחרים, שראויים לעונש אבל לא משקיעים בהם את המאמץ שהוקדש ללכידת אייכמן. זו השערה ששווה עבודה סמינריונית באוניברסיטה.
השפה היא גם הארץ
סוף דבר: בארבע שנותיו במפעל הפיס הגדיל עוזי דיין את תקציב התרבות מ־11 ל־65 מיליון שקלים. בבואו לחלק את פרס ספיר לספרות קבע הדירקטוריון כי הזוכה חייב להיות לא רק מי שכותב בעברית אלא גם מי שמרכז חייו בארץ. בעידן הפוסט־ציוני קמה התנגדות.
57 מומחי ספרות הסתייגו. הרי גם גדולי הסופרים כתבו בחו"ל, נימקו. הדירקטוריון התכנס לדיון נוסף. לא זכה לתקשורת מפני שהתנהל בכובד ראש. מחלוקת לשם שמיים, טען דיין, וברוב של שבעה נגד שלושה אישר את ההחלטה, שהתרבות העברית אינה קשורה רק לשפה אלא גם לארץ. יש עדיין החלטות נכונות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו