אין לו אלוהים

השבוע הסתיימה לה העונה החמישית של סדרת הטלוויזיה "משחקי הכס" בפרק סיום שובר שיאים מרובה קורבנות טובים ורעים מכל המחנות. "משחקי הכס" היא תופעה חסרת תקדים בעוצמתה. מיליוני צופים בכל העולם נשאבו אל עולם מקביל של דמויות, פוליטיקות ותככים בפירוט עצום. מבחינת היקף המידע ניתן לראות אותה גם כבבואה של סדרת "שר הטבעות" של רעואל טולקין. אך בכל זאת יש ביניהן הבדל מהותי אחד שאני מתמצת אותו להבדל בין התפישה מודרנית לתפישה הפוסט מודרנית ופה מתגלה גאוניותה.

בסיפורים המודרניים של המאה העשרים יש בדרך כלל מכניזם פשוט: יש טובים, יש רעים, הטובים יפים, הרעים מכוערים, הטובים עושים רק טוב והרעים עושים רק רע. בעולם הפוסט מודרני אין טוב ורע. התפיסה הזו מתחברת להגותו של הסוציולוג "דניאל בל" שדיבר על "קץ האידיאולוגיה", פרשנותי היא שהדמויות ניצבות בפניי אתגרים שסותרים את עולם הערכים שלהם ונאלצים להפר אותם. הסיטואציה מכניסה אותם לכאוס תפישתי ולא מאפשרת לנו להכניס אותם לתבניות של טוב ורע.

התפישה הפוסט מודרנית הלכה ותפסה זמן מסך נרחב בסדרות טלוויזיה רבות, אם מדובר בטוני סופרנו הגנגסטר הסוציופת שנאלץ להביט את תוך העולם הפנימי שלו ולהתמודד עם דילמות רגשיות (הסופרנוס) או בוולטר ווייט מורה נורמטיבי שחוצה את הקווים אל עולם הפשע לאחר שנותר להתמודד מול סרטן ריאות שמאיים להחריב את עתידו ואת עתיד המשפחה שלו.

"משחקי הכס" לוקחת את הכאוס הזה אל נקודת קיצון. ג'יימי לאניסטר שרק לפני רגע דחף ילד מהחלון מתגלה כחבר נאמן לבריאן מטארת ולאחיו טיריון, סטאניס בראתיון שהפך עולמות כדי להציל את ביתו ממחלה איומה מעלה אותה על המוקד כדי לזכות לברכת האלים בקרב, דאניריז פרי סער ששחררה את תושבי מירין מהעבדות נאלצת לפתוח את בורות הלחימה כדי לשמר את שלטונה. כל אחד מהם מטלטל את עולם הערכים שלו רק כדי לשרוד. איננו יכולים להגדיר אותם כטובים מוחלטים או כרעים מוחלטים.

יוצר הסדרה, ג'ורג' ר.ר. מרטין, מסבך את עולם הערכים עוד יותר כשהוא מבטל את החוקיות הברורה של "שכר ועונש". הוא עושה זאת כלפיי ה"טובים" כדוגמת ג'ון סנואו שקיבל החלטות לא פופולריות לטובת שבע הממלכות וחוסל על ידי חבריו למשמר הלילה, דאניריז פרי סער שנהגה בהומניות כלפי עמה וכמעט איבדה את שלטונה והן כלפיי הרעים כדוגמת סרסיי לאניסטר מובלת מושפלת בפסיון (שגרם לי לרחם עליה ולהתייחס ל"הר" כאל דובי חביב וטוב לב) ומצד שני רמזי בולטון ממשיך במסע הסדיסטי שלא ללא מפריע. עם איזה מסקנות אנחנו יכולים לצאת? שלא משתלם לעשות את הדבר הנכון? שלא משתלם לעשות את הדבר הלא נכון? למרטין פתרונים.

הפוסט מודרניסטיות של מרטין באה לידיי ביטוי בצורה נוספת בעלילה. בעלילות פשוטות הגיבור ניצב בפניי בחירה בין טוב לרע. מרטין מעמיד את הדמויות שלו בפניי בחירה בין מספר אופציות שכולן רעות או שלכולן סוף רע. סטאניס באראתיון נמצא בין טירת שחור לווינטרפל כשמליסנדרה הכוהנת מפצירה בו להקריב את ביתו כדי שהשלג יימס וכך הוא יוכל להגיע לווינטרפל. סטאניס מבצע את שביקשה, מאבד את בתו, מאבד את אשתו ובסופו של דבר מפסיד גם בקרב ומת. מרטין בנה את אמינותה של מליסנדרה ואת אמיתותו של אדון האור בעונה קודמת כשהשניים הביאו למותו המיסטי של רנלי באראתיון על ידי יציר כפיו, אך ברגע האמת אדון האור הכזיב. סטאניס הסכים להקריב את ביתו היחידה אך ברגע האמת בת קול לא נשמעה קוראת "אל תשלח ידך". אולי היה זה הספק שחרץ את גורלו כאשר חכך בדעתו אם "להכות בסלע" כשהתבקש לעשות זאת אולי סתם לא בא למרטין עליו, לעולם לא נדע.

אם מה המוטו של מרטין? הייתי אומר ש"האדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק" אבל לא נראה לי שמרטין מאמין שיש מישהו שמסדר הכל מלמעלה (חוץ ממנו כמובן), אולי הייתי שואל למקרה שלנו את המוטו של אמא של פורסט גאמפ: "החיים הם כמו קופסה של שוקולד, אתה אף פעם לא יודע מה אתה הולך לקבל". נוכל רק לקוות שכל אחד יקבל את מה שמגיע לו. 

הכותב הוא צופה נאמן של הסדרה