נגע בחלום

צילום: AFP // בלאט. סיים עונה חלומית בלי תואר

תרגיל על רטוב. לו רק אפשר היה להעביר ריח דרך מילים או תמונות. הדרך מחדר ההלבשה של קליבלנד לגולדן סטייט אתמול לפנות בוקר, מרחק 50 שניות הליכה, היתה מסע קצרצר וממצה בנבכי הדנ"א של הספורט המקצועני. בצד האחד - שקט, איטיות, מרווח ומחשבות כבדות שמרחפות באוויר. בצד האחר - צפיפות, רעש בלתי פוסק, מקורבים למכביר והבולט מכל - סירחון של אלכוהול משובח יותר או פחות. נדמה שאין משהו או מישהו שם שנותר יבש, משחקני הפוסטר, דרך אחרון האפסנאים ועד דגלוני הזכייה (לא חבל?) אליפות אן.בי.אי, מסתבר, יכולה להיות חתיכת דבר מסריח.

סטיב קר, רטוב מכף רגל ועד הראש, עשה את הדרך לפאנל של ESPN כשעה לאחר הניצחון 97:105 בקליבלנד (2:4 בסידרה) שהעניק לגולדן סטייט תואר ראשון זה 40 שנה. לא מעט מאמני כדורסל יכולים לשדר דיסטנס או התנשאות, אבל האיש הזה בעיקר נראה כמו השכן הנחמד מהדירה ממול. אולי זה המראה הלא מאיים - למשל ההגעה לחלק ממסיבות העיתונאים בבגדי ספורט - או הכנות הכובשת - כמו במקרה שבו הודה ששיקר לתקשורת בנוגע לחמישייה הפותחת. מי אמר שצריך להיות חד לשון כמו גרג פופוביץ' כדי לייצר סיפור טוב?

אם אפשר היה להעניק את תואר ה־MVP של סידרת הגמר הזו למישהו שלא שיחק בה, אז קר היה ראוי לו. אין כמו הזכייה של אנדרה איגודלה בפרס הזה על מנת להמחיש את גודל ההישג של הבלונדי. כשהגיע בקיץ מצא קבוצה שמרנית, הן בסגנון המשחק והן בהיררכיה - שבה בחור ותיק כמו איגודלה זכה למקום אוטומטי בחמישייה. הוא הצליח במשימה שבה רבים וטובים נכשלו בעבר: לשנות ייעוד של שחקן באמצע הקריירה - מכוכב לפועל שעולה מהספסל.

ואז, כאילו כהוכחה שהסבלנות באמת משתלמת, הסתדרו להן נסיבות הגמר בצורה הנכונה והשיבו את איגודלה אל מרכז הבמה. אף שחקן לפניו לא סיים כ־MVP במעמד לאחר שלא פתח בו בכל המשחקים. רבים יקחו מהאליפות של גולדן סטייט את הסממנים הבולטים יותר לעין: את יכולת הקליעה הנדירה של סטפן קרי; את ה"סמול־בול" - כי הרי אי אפשר היום לכתוב טקסט על כדורסל מבלי להזכיר את צמד המילים הזה; ואפילו את ניק יורן, איש הווידאו בן ה־28 של הווריורס, אשר על פי המיתולוגיה שבוודאי עוד תיכתב, היה המוח מאחורי המעבר להרכב נמוך. אבל את הסידרה הזו ניצחה קודם כל ההגנה על לברון ג'יימס. כמה טוב שיש לנו תמונה של איגודלה מחבק את גביע ה־MVP כדי להזכיר זאת.

דיוויד אינטרקונטיננטל. חמש דקות על אוטובוס עם עיתונאים אמריקנים. זה כל מה שהיה צריך כדי לראות מה חלק לא מבוטל מהתקשורת כאן חושב על דיוויד בלאט. "היי, מישהו שמע שהוא אימן הרבה שנים באירופה?", אמר בציניות אחד מהם. "שמעתם שאדם סילבר קרא לו 'רוקי'? זה היה רגע נפלא", הוסיף אחד אחר. עיתונאי שלישי הצטרף לעדר: "בלאט אמר שהוא יבצע התאמות, ברור: פעם אחת לברון ישחק בצד ימין ופעם אחת בצד שמאל". האווירה הזכירה שיחת גברים מצויה בפאב, כשכל חבר משמיע צחוק קולני ומתגלגל על גבול הנוחר לאחר עוד בדיחה סבירה. האן.בי.אי אמנם הופך משנה לשנה ליותר ויותר גלובלי, אבל החלקים שמרכיבים אותו - ובתוכם המדיה המקומית - עדיין נותרו אמריקניים מאוד במהותם.

יש כאלה שטוענים שמדובר באישיותו של המאמן, בניסיונו לחנך את התקשורת. אפשר לחשוב כך או אחרת, רק שזהו נושא משני. בלאט זכה ליחס הזה מכיוון שסירב לשחק על פי כללי הטקס, בגלל שהיה גאה בעברו האירופי, בגלל שכעס שכינו אותו בתואר "רוקי". התחושה היא שהדיבורים האלה נכנסים כאן באוזן אחת ויוצאים מהשנייה. גולדן סטייט הרי זכתה אתמול באליפות ה"עולם". העולם שבו הם חיים.

מקצועית, בלאט מסיים עונה מרשימה, במיוחד לנוכח יכולתו הנדירה לספוג, להכיל ולהמשיך קדימה. במובן מסוים, הפציעות של אירווינג ולאב איפשרו לאנשים כאן להעריך יותר את ההישג שבהעפלה לגמר. חרושת השמועות לגבי עתידו כבר החלה - לא שזה מפתיע מישהו.

באחת ממסיבות העיתונאים נשאל אם הוא חושב שקבוצתו מיישמת את פילוסופיית המשחק שבאה לידי ביטוי באחד מספריו של פיט קאריל, מאמנו האגדי של בלאט בפרינסטון, אשר דגל בתנועה מתמדת - עם ובלי הכדור. "לא", השיב המאמן בחיוך, "אבל זה ספר מצוין". בסופו של דבר, כאשר משאירים בצד לרגע את אינספור הפרשנויות הניתוחים, נשאלת שאלה אחת, בהתחשב בעובדה שהוא מאמן את אחד מהשחקנים הכי קשים לאימון בכל הזמנים: האם הוא נהנה לבוא לעבודה בכל בוקר?

עיר רפאים. ואולי באמת "אלוהים שונא את קליבלנד", כפי שכתב בעבר עיתונאי הספורט ביל סימונס. את רגשות הנחיתות הספורטיביים של העיר אפשר היה לחוש בכל מקום בשבועיים האחרונים: במסעדות שקושטו בצבעי הקאבס, בחלונות ראווה של בנייני משרדים אפורים ובמבחן שיחת הרחוב. מה לא עשו כאן על מנת לפתח דימוי נרדף של מקום שסבל וכעת הגיע סוף סוף תורו. "האם אתם מאמינים?" חזרה השאלה על גבי המסך ענק המימדים ב"קוויקן לואנס ארנה".

חצי שעה לפני המשחק ואוהדי קליבלנד מחממים גרונות. בזמן הזה באוקלנד במשחקים הקודמים עדיין היו עסוקים בשאלה הרת הגורל - צ'יפס עם רוטב חלפיניו או קורנדוג בליווי טוגנים? בעיר הקליפורנית אמנם חגגו אתמול לפנות בוקר תואר ראשון באחד משלושת ענפי הספורט הגדולים מאז 1989, אבל קשה היה להשתחרר מתחושת השובע המסוימת שאפיינה את המקום הזה בהשוואה לאוהדי הקאבס הרעבים. ולא לנקניקיות.

כעשר נקודות למשחק הם היו שווים בכל אחד משלושת המשחקים שהתקיימו כאן - לא דבר שאפשר להגיד על כל קהל בליגה הזאת. ההיסטוריה של העיר בפוטבול, בבייסבול ובכדורסל ממשיכה להתמלא ב"כמעטים" וב"מה אם (קווין לאב וקיירי אירווינג לא היו נפצעים)". איך רוצים שם שהם ימשיכו להאמין?

הבוקר שאחרי. שיחת מעלית במלון בעיר. "אתה לא אוהד קאבס, אה?" שואל עובד תחזוקה במקום, "אתה לא נראה מספיק מתוסכל". "בשנה הבאה", אני מנחם בחוסר הצלחה בולט. "אם רק היה לי דולר על כל פעם ששמעתי את המשפט הזה", הוא עונה.