כשהללויה בן אברהם קיבלה את תג היחידה שלה כלוחמת, בטקס באנדרטת הבקעה, אבא שלה לא הצליח לעצור את הדמעות.
"מה לא עברנו בחיים", הוא אומר כשהוא נזכר ברגע הזה, ושוב עולה לחלוחית בעיניו. "אשתי ואני היינו בכלא באתיופיה כי התנגדנו שם לשלטון. ברחנו לישראל. התגיירנו. הפכנו למשפחה דתית. כשהללויה אמרה לי בפעם הראשונה את המילה צבא, הייתי בהלם. שבוע לא ישנתי בלילה. חשבתי שהיא לא צריכה להתגייס. אבל בסוף הסכמתי לקבל את החלום שלה. כשעמדתי שם בטקס, לא יכולתי להפסיק לבכות מרוב גאווה".
"לא היתה לו ברירה", אומרת הבת בחיוך גדול, "הייתי נחושה להיות קרבית. גם את זה שאני בגדוד מעורב של בנים ובנות הוא כבר למד להכיל. הוא בא אלי בטקס, חיבק אותי ואמר לי: 'אין גאה ממני להיות אבא של לוחמת בצבא ההגנה לישראל'. בשבילי זה היה שווה את כל הדרך הקשה שעשיתי".
אינגלקצ'ו (56) ורחל (53) היו זוג נוצרים אדוקים, שגרו באדיס אבבה, בירת אתיופיה, ברמת חיים גבוהה. הוריו של אינגלקצ'ו היו אנשים אמידים: אביו היה טייס בחיל האוויר האתיופי, ואמו ניהלה מסעדה בעיר. הוא עצמו החליט להקדיש את חייו לזולת. עבד כמנהל מחנה פליטים במזרח אתיופיה, שם גם הכיר את אשתו, שעבדה כמחסנאית במחנה, ולאחר שעזב החליט להביא את בשורת הקולנוע לתושבי הכפרים הנידחים במדינה.
"אבא היה פורץ דרך", אומרת הללויה בת ה־19, "הוא אדם מאוד יצירתי ורגיש לאנשים שאין להם. הוא לקח מקרן וסרטים בשחור־לבן, והתחיל לעבור מכפר לכפר ולהקרין סרטים לתושבים תמורת תשלום סמלי. הוא גם קנה תרופות ומשככי כאבים והעניק אותם לכל דורש".
בסוף 1994 התחלף השלטון באתיופיה, ובמדינה החלו מהומות מחאה. "גיסה של רחל הוביל את המחאה, ובאחת ההפגנות הגדולות הוא נרצח", מספר האב. "מאותו רגע, החיים של המשפחה שלנו נעשו קשים. השלטונות ערכו חיפושים בבתים, והשיא היה כשהם עצרו וכלאו אותי ואת רחל, כי אחותה נעלמה ולא ידעו היכן היא מסתתרת.
"הללויה היתה אז בת שלושה חודשים בלבד. היא נשארה עם אמא שלי בבית, ואנחנו היינו כשנה בבית הכלא. זאת היתה טראומה גדולה עבורנו. להיות רחוקים ומנותקים מהילדה היחידה שלנו זה מצב בלתי אפשרי ממש".
אחרי שנה שוחררו ההורים מהכלא האתיופי, ועדיין נאלצו להסתתר בבית הסבתא מאימת השלטון החדש. הללויה: "כשהייתי בת שנתיים, סבתא החליטה שחייבים להוציא את אבא ואמא מאתיופיה. הבחירה היתה בין ישראל לבין קנדה. היא בחרה בישראל, כי אמרה ש'זה מקום של אמונה, וירושלים היא מקום מאוד חשוב לנצרות'. בעזרת הקשרים שלה ושל סבא בצבא היא אירגנה לאמא ואבא מבצע בריחה בזהות בדויה, הם רק ידעו שהם צריכים להגיע לשדה התעופה, לא ידעו לאן הם טסים. בעזרת דרכונים מזויפים עלינו לטיסה לקפריסין. רק אחרי שנחתנו בקפריסין הם שמעו על היעד האמיתי".
"כשהגענו לישראל התרגשתי מאוד", אומר האב. "נישקתי את האדמה ובכיתי. אבל ההסתגלות לחיים החדשים היתה קשה מאוד. התיישבנו בירושלים. לא ידענו עברית, היו לנו בעיות כלכליות והיה קשה להתרגל לתרבות השונה. התחלנו לעבוד כמנקים בסופר ובמשרדים וניסינו איכשהו להשתלב בחברה הישראלית".
שנה לאחר בואם לישראל נולדה בתם השנייה, ירושלים. הללויה החלה ללכת לגן נוצרי, ואחר כך לבית ספר יסודי חילוני. "השתלבתי טוב", היא אומרת. "היה מקרה אחד שילדה קראה לי כושית כי לא רציתי לשחק איתה. לא לקחתי את זה קשה, כי ההורים שלי תמיד אמרו לי שאני לא שווה פחות מאחרים".
כשהיתה בת 7 נולדה אחותה נתיביה (היום בת 12 וחצי), וכעבור שנה נולד יובל (11). באותה עת החל אביה לעבוד כאב בית בעיתון חרדי והחל להתקרב ליהדות. כעבור כמה חודשים גמלה בהוריה ההחלטה להתגייר.
"אני לא אשכח את החתונה השנייה, היהודית, של אבא ואמא", הללויה צוחקת. "הם שינו את שמם לאפרים ורחל בן אברהם. הייתי בת 10, עמדתי מתחת לחופה ולא הפסקתי לצחוק. כולם אמרו לי להיות בשקט. לא הבנתי למה ההורים שלי מתחתנים שוב".
היא החלה ללמוד בבית הספר הממלכתי־דתי נווה עציון. "הרגשתי נוח בחצאית, הרגשתי נוח עם הדת. זה לא הפריע לי. התחלתי ללכת לבני עקיבא ומאוד נהניתי שם. מה שהיה חשוב לי, בכל מסגרת שהייתי בה, זה לחשוב עצמאית, ולהיות ראשונה. אבל כשהגיע הצו הראשון שלי, הסרט התחיל. הסרט באמת התחיל.
"רציתי לעשות צבא ולהיות הכי קרבית שאפשר. אני לא יודעת להסביר את זה. אולי זה מהשורשים שלי, מסבא. עמדתי בראש קבוצת תלמידות באולפנה שביקשו שיביאו לנו הרצאות על הצבא, לא רק על השירות הלאומי, שזה מה שמקובל עבור בנות דתיות. בתנועה ראיתי סביבי בנים ובנות שמתגייסים לקרבי. לגולני, לקרקל. הרגשתי שאני יכולה גם. שהדת לא תהווה עבורי מכשול.
"אחרי שהחלטתי סופית שאני מתגייסת, ביקשתי מאבא ואמא לשבת איתם לשיחה. ישבנו בסלון, ואז הפלתי עליהם את הפצצה. אבא הביט בי בתדהמה. היה לו מאוד קשה עם זה שהבת שלו, הדתייה, תהיה בצבא. אבל אני ידעתי שאני לא מוכנה לוותר".
אפרים שומע את הדברים ושותק. עד היום לא קל לו עם זה. "אחרי שהתגיירתי והפכתי לאדם דתי, ההשקפה שלי היא שאישה צריכה לעשות שירות לאומי, ללכת ללמוד, להתחתן, לעשות ילדים ולהקים משפחה", הוא אומר.
"פתאום היא באה ואומרת לי 'צבא'. חשבתי שאני שומע סינית. היה קשה לי להאמין. כל השבוע אמרתי לעצמי, מה קרה לי, מה קרה לי. מה קרה לבת שלי. לא הפסקתי לדבר על זה בעבודה, ועם רחל, שניסתה להרגיע אותי. זה לא עזר. המחשבות לא עזבו אותי: הבת שלי עם נשק? מה פתאום.
"אמרתי לה, בסדר, תלכי לצבא. בצבא יש גם בנות דתיות שהולכות עם חצאית. והן לא לוחמות ולא קרביות עם נשק. אבל היא אמרה: 'אבא, אני לא אתגייס לצבא כדי לשבת במשרד. וכן, אני אהיה עם נשק, ואם צריך אלבש מכנסיים. אתן כבוד לדת, אבל לא אוותר על החלום שלי להיות לוחמת'.
האב נאלץ לבלוע את הגלולה המרה. הללויה, מצידה, נכנסה להילוך גבוה. "ידעתי שאם אני רוצה להיות קרבית, אני צריכה להיות בכושר. התחלתי לרוץ, לעשות כושר, ספינינג, מה לא. עבדתי עם מדריך כושר, הלכתי לחדר כושר, הורדתי 20 קילו. ראיתי רק דבר אחד מול העיניים: איך אני מסתערת על הקרבי. זה היה החלום הגדול שלי".
כילדה, עם הוריה באתיופיה. "בעיני התושבים שם, ישראל היא המקום הכי טוב בעולם"
רגע של שבירה במסע
היא התגייסה לפני שנה, אבל החלום הגדול הפך לאכזבה תהומית. הללויה שובצה לטירונות במחנה 80 כנערת מקא"ם (מרכז קידום אוכלוסיות מיוחדות), קטגוריה שאליה משתייכים חיילים המתקשים להסתגל לשירות - עולים חדשים, בעלי דירוג פסיכוטכני נמוך, בעלי רישום פלילי.
"עד היום אני לא יודעת למה שובצתי כחיילת מקא"ם. החלטתי שאני נלחמת עד הסוף. שיגעתי את כל המערכת, לא ראיתי אף אחד ממטר. לא מתאים לי לעשות סתם צבא משמונה עד חמש ולצאת הביתה כל יום. רציתי להיות משמעותית, להרגיש שאני יכולה לעשות הכל - לירות, לעשות מארבים, להילחם, לרוץ, לעשות מסעות. ביקשתי עוד ועוד שיחות עם המפקדים שלי ואמרתי להם: תנו לי הזדמנות. אני יכולה להיות לוחמת".
אחרי הטירונות היא שובצה כמש"קית קורסים בבסיס השלישות ברמת גן. גם שם לא השלימה עם מצבה. "המשכתי להילחם על הזכות שלי להיות קרבית", היא מספרת. "כל יום עסקתי בזה. באובססיביות. באמת לא הבנתי מה מונע ממני להיות לוחמת. אמרתי לכל המפקדים שם: יש לי חלום, ואני אגשים אותו. אתם תיתנו לי להיות לוחמת. אני מתאימה לזה.
"אחרי שלושה חודשים העבירו אותי לגדוד של חיל התקשוב בצריפין, לבסיס סגור בלי יציאות יומיות, כדי לראות אם אני מתאימה לשירות קרבי. הייתי שם מש"קית משמעת, ועשיתי את זה על הצד הטוב ביותר, אבל כל הזמן בכיתי לרס"ר של הגדוד ולמפקדים אחרים שאני רוצה לעבור. אחרי כמה חודשים כבר כמעט התייאשתי. למזלי הרס"ר האמין בי, וגם המש"קית שלי מתחילת הדרך במקא"ם - הם דחפו כל הזמן שייתנו לי צ'אנס להיות לוחמת. הם נתנו לי כל הזמן תקווה שזה לא אבוד".
לפני חודשיים וחצי, החלום שלה התגשם.
"הזמינו אותי לראיון אצל מפקדת במקא"ם. ישבתי שם, והיא אמרה לי ככה, בפשטות: 'את יוצאת לקרבי'. היתה לי צמרמורת בכל הגוף. פרצתי בבכי.
"אתה מבין מה זה היה בשבילי? אני, הללויה, הולכת לקרבי. זהו, זה קורה. הייתי בטירוף של התרגשות".
רב"ט בן אברהם שובצה כלוחמת בגדוד המעורב החדש "אריות הירדן", המיועד להגן על הגבול המזרחי של ישראל - כמו גדוד קרקל בגבול ישראל־מצרים.
"רק ברגע שקיבלתי את נעלי החי"ר האדומות, רק אז הפנמתי סופית שזה קורה. הייתי צריכה לעשות שוב טירונות, להתחיל הכל מהתחלה. וזאת כבר היתה טירונות אחרת לגמרי. ההכשרה כולה אורכת חצי שנה, ואני רק באמצע הדרך.
"היו לנו כבר ארבעה מסעות, ואני לא אשקר - במסע של עשרה קילומטרים עלו בי מחשבות למה הייתי צריכה את זה. כן, זה היה קשה, היו לי כאבים בכל הגוף. אבל עמדתי בזה, ואין אושר גדול מהרגע שבו אתה מסיים את המסע. אתה מרגיש שאין דבר בחיים שאתה לא יכול לעבור.
"היה לנו גם שבוע בשטח, שזה לא פשוט. יש ריצות ארוכות, של שני קילומטרים ויותר, אבל אני מרגישה שאני בכושר. אנחנו 55 בנות ו־35 בנים. בהתחלה, חלק מהם אמרו ש'זה לא מקום לבנות', אבל מהר מאוד הם הבינו שיש להם עסק עם פייטריות שמנצחות אותם גם בריצות, לא מבקשות הקלות במסעות ועושות הכל. כשיוצאים לשטח, יש הפרדה בין הבנות לבנים בעזרת גדר מאולתרת מבד".
איך את מסתדרת עם שמירת המצוות?
"אני דתייה בלב שלם ולוחמת בלב שלם. אין לי שום בעיה שאני עם מכנסיים ולא עם חצאית, זה לא פוגע בדתיות שלי. יש איתי עוד חמש בנות דתיות, וכולם מכבדים אותנו".
אפרים עדיין לא לגמרי מעכל. "בהתחלה השלמתי עם זה שהיא הולכת לצבא. אחר כך הבנתי שהיא לא תוותר עד שתגיע להיות קרבית ולוחמת. ועכשיו היא גם בגדוד מעורב של בנים ובנות. היא הסבירה לי שהיא יכולה לקיים שם את הדת וגם לתרום כמה שיותר לצבא ולמדינה, ואני סומך עליה.
"גם היום אני לא אתנגד אם היא תחליט לעזוב את הצבא וללכת לשירות לאומי, אבל זאת הבת שלי, אני מקבל אותה ואוהב אותה בכל ליבי ומתרגש מאוד מההצלחה שלה. היא באמת משהו יוצא דופן".
אלימות לא מביאה אהדה
הם מתגוררים בשכונת קריית יובל בירושלים. "קנינו עכשיו את הבית שבו גרנו 12 שנים בשכירות", צוהל אפרים. הוא עדיין עובד כאב בית. רחל עובדת בניקיון.
הללויה לא היתה מעורבת במחאת יוצאי אתיופיה, אבל יש לה, איך לא, דעה מגובשת ומנומקת בעניין. "בשכונה שבה גדלתי היו גם יוצאי אתיופיה וגם ישראלים צברים, ומעולם לא הרגשתי שאני שונה ממישהו בגלל צבע העור שלי. אבל אני יודעת שיש גזענות נגד יוצאי אתיופיה. שכנה יוצאת אתיופיה סיפרה לי שהזמינו משטרה אליה הביתה כי 'הריח שלה מסריח', ומישהו אחר סיפר לי שלא העלו אותו לאוטובוס כי הוא אתיופי.
"זה מחריד, זה לא מקובל, ואני לגמרי מסכימה שצריך למחות על זה. אבל לא באלימות. העדה האתיופית לא אלימה. זאת השפעה לא טובה מאמריקה, וצריך להפסיק עם זה, כי זה לא מוסיף שום אהדה למאבק. צריך להרגיע את הרוחות ולפעול נכון ולעורר את אהדת הציבור למאבק.
"באתיופיה, כשהיו רוצים להחמיא לנערה שעברה ברחוב, היו אומרים לה 'את נראית ישראלית' - כי בעיניים של התושבים שם, ישראל היא המקום הכי טוב בעולם. לכן יש כאן שבר גדול של יוצאי אתיופיה, שהגיעו לארץ המובטחת ומרגישים שהם לא באמת מצליחים להתקבל אליה.
"החברה הישראלית לא קלה, לא קל להשתלב בה. אבל כל אחד, לא משנה אם הוא אתיופי, צבר, אמריקני או ערבי, צריך לתת מעצמו 100 אחוז, לעמוד בכל החובות שלו, ואז, אם באמת יש בעיה, לתבוע את הזכויות שלו בכל הכוח. אבל קודם כל צריך לבוא ממקום טוב, לא להיות מקופח כדרך חיים.
"אני, למשל, רוצה ללמוד ולהיות עורכת דין. לפני שאצעק שיש קיפוח, אני קודם כל אהיה במצב שווה לאחרים, לא אגיע מעמדה נחותה. רק אם ארגיש שלמרות זאת יש אפליה, ומעדיפים אחרים לתפקיד זה או אחר רק בגלל שאני כהת עור, אז אלחם נגד העניין בכל העוצמה שאני יודעת".
"אין בישראל גזענות נגד אתיופים או נגד אחרים", אומר אפרים. "היתה כאן כבר מלכת יופי יוצאת אתיופיה והיתה זוכה ב'אח הגדול', ויש עוד דוגמאות. אני נגד הפגנות, ובטח נגד הפגנות אלימות. זו לא הדרך. אני גם לא מאמין שהשוטר שפגע בחייל האתיופי עשה את זה כי יש לו משהו נגד אתיופים".
מה היעד הבא?
"להיות לוחמת טובה, ואחר כך לצאת לקורס מ"כים ולקורס קצינים. להיות קצינה. אני מאמינה בלב שלם שזה יקרה".
erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו