הביקור בהיכל התהילה של הרוקנ'רול, האטרקציה היחידה שקליבלנד מציעה לתייר המזדמן, היה אמור להשכיח ולו לכמה שעות את המחשבות על כדורסל. רק שגם שם, בין החליפה המנצנצת של אלביס פרסלי לגיטרה של ברוס ספרינגסטין, אתה מקבל תזכורת מהדהדת למרכזיותו של הספורט בעיר האפרורית הזאת.
אחת התערוכות במקום מקדישה פרק נרחב לתרומתן המוזיקלית של ערים בארה"ב ובעולם. על חלון הראווה של סן פרנסיסקו, ביתם של גולדן סטייט ווריורס, מופיע לו אורח לא טבעי בנוף: פוסטר מודבק של לברון ג'יימס, ולעזאזל המייצגים שאותם הוא מסתיר. המעוניינים ללמוד על היסטוריית הרוקנר'ול של העיר מצפון קליפורניה – עדיף שתגיעו בחודש הבא.
שתיים בצהריים במסבאה מקומית בסמוך לאולם של הקאבס, שבע שעות לפני המשחק. בפנים ובחוץ אנשים נהנים מכוס בירה ומסנדוויצ'ים עטורי שומן (מתי בדיוק הם עובדים כאן?) כאשר את השגרה מפרה צווחה מבימה מאולתרת הממוקמת בכניסה למקום. שדר הרדיו המקומי מכריז בקול תרועה על פתיחת ההכנות של ההכנות (או משהו בסגנון) לקראת ההתמודדות בערב. ליושבים סביב השולחנות ממש לא מפריע שאת טבילת הצ'יפס בקטשופ ילווה משדר ברבורים אינסופי. בתפריט: התעמקות בחולצות המזל של צמד השדרנים, נאומי סגידה למת'יו דלבדובה וחזרה מעייפת על מוטו הפלייאוף של הקאבס: "אול אין".
להיסטוריית הספורט המקוללת של קליבלנד יש נטייה להיצרב בזיכרון הקולקטיבי באמצעות מילה אחת כל הזמן: ה"דרייב" (של ג'ון אלווי מדנבר נגד הבראונס ב-1981), "הזריקה" (של מייל ג'ורדן נגד הקאבס ב-1989), "ההחלטה" (של לברון לעוזב את הקבוצה ב-2010) ועוד רבים וטובים. עושה רושם שאם קליבלנד אכן תפספס הזדמנות נוספת לזכות באליפות בספורט כלשהו - מה שהפך לריאלי לאחר ההפסד היום בבוקר לגולדן סטייט – יהיה הפעם קצת יותר קשה לסכם זאת בכותרת קליטה. בניגוד ללא מעט מקרים קודמים, הקבוצה הייצוגית של העיר משחקת הפעם מול יריבה עדיפה, לפחות על הנייר. בכדורסל נטו, כזה שלא נראה יותר מדי במהלך הסידרה הזו, היא פשוט נחותה ממנה.
שעה לאחר תום המשחק והרחובות מחוץ לאולם שקטים ועמוסים בזבל שהותירו מאחור 20,562 הצופים. בשעה הזאת יומיים לפני האווירה כאן היתה שונה לחלוטין. אנשים עם חולצות אדומות חגגו עד שעות מאוחרות והמילה "אליפות" נשמעה בלי חשש. המכה שספגו הבוקר כבר החזירה אותם אל הקרקע. לא שמישהו כאן הולך לוותר: אם יש משהו שהסידרה הזאת לימדה את אוהדי הקאבס היא שהניצחונות בה מגיעים לאחר יזע, דמעות וכדורסל לא פשוט לצפייה.
מספר שעות לפני, באותה מסעדה סמוכה, הזכיר אחד הלקוחות, במשפט שהפך אחר כך לרלוונטי מתמיד: "אנחנו לא רצים כאן ספרינט, זה הולך להיות מרתון". ניפגש במשחק 7.
