"בית הספר אינו תחליף להורים"

המחאה החברתית שפרצה בשנת 2011 גרמה לרבים לתהות על נכונותן של תפיסות ישנות ומושרשות, ובין היתר הניעה גם ניסיונות לשינוי בתחום החינוך. יוזמות והתאגדויות שונות קמו בחודשי המחאה, והמשיכו לפעול גם לאחר ששאגתה הסתיימה בקול ענות חלושה.

תחום החינוך נמצא על סדר היום בווריאציות שונות כבר שנים, ולרבים מאיתנו הוא חשוב לאין שיעור: בין שמדובר בחינוך הדור הבא של החברה הישראלית, ביחס המדינה לחשיבות הנושא, בהקצאת תקציבים מספקים, וכן בשאלות מהותיות שעוסקות למשל בהקצאת סייעת נוספת לגני הילדים או בצמצום מספר הילדים בכל כיתה. 

ד"ר גיל גרטל, מחברו של הספר "בית או ספר - חינוך ממלכתי כנגד חינוך הורים" (הצוות הדידקטי בע"מ), פעל בחודשי המחאה בדיוק לטובת תחומים אלה. המחאה החברתית סיקרנה אותו ורצונו בהקמת חברה צודקת ושוויונית בישראל הניע אותו להתנדב בקבוצות שפעלו למען קידום החינוך, וגם כיום הוא פעיל בעמוד הפייסבוק של המחאה, "צדק חברתי - חדר המצב", בתפקיד כתב לענייני חינוך.

ספרו מציע רעיון שעל פניו נשמע פשוט אך מהפכני ביסודו, העשוי לשנות מן היסוד את תפיסתנו לגבי חינוך ילדינו ולגרום לשינוי עמוק במערכת החינוך. על פי שיטתו, בית הספר הראשון והחשוב ביותר של כל ילד נמצא בין כתליו של ביתו, ונתון לחלוטין בידי הוריו.

לשנות את מערכת החינוך - גם מתוך הבית. עטיפת הספר

"שלא יהיו הורים המותירים את כל הוראת ילדיהם בידי המורים בבית הספר, שכן אין אפשרות ליישר עץ אשר נבט עקום", משתמש גרטל בציטוט מפי קומניוס, הוגה דעות צ'כי בתחום החינוך, שנאמר על ידיו כבר במאה ה־17, ומופיע גם בספרו של גרטל. "אני יוצא מנקודת הנחה שמוסד המשפחה דוכא כולו במשך שנים על ידי המדינה", אומר גרטל. "המדינה באה להורים ואומרת להם, 'הביאו לי את הילדים שלכם, אני יודעת מה לעשות איתם', אבל היא לא יודעת, ולא הכל תמיד מצליח. תחשבי על עומק המשמעות של חינוך ממלכתי חובה; הרי יש פה איום גלוי - 'אם לא תביאו לי את הילד, אני אכניס אתכם לבית הסוהר'.

"פעם חינוך חובה היה מגיל 6, היום הוא כבר ירד לגיל 3. פעם היינו חוזרים הביתה באחת, היום יש יום לימודים ארוך, צהרונים ומה לא. כלומר, מבחינת המדינה, כמה שהילדים ישהו יותר תחת חסותה, כך יותר טוב". 

נראה לי שמרבית ההורים די מרוצים מזה, לא?

"זה בדיוק העניין. ההשפעה של ההורים על הילדים שלהם היא מכרעת, בין שמדובר בהורים נוכחים או נעדרים, ובין שבהורים שאקטיביים בחינוך ילדיהם או לא". 

לא נראה לי שמישהו מפקפק בזה.

"נכון, אבל ברגע שהמדינה אומרת להורים 'תביאו לי את הילדים ולכו לעבוד', היא מוציאה את ההורים מתוך התפקיד שלהם, ואז המסר שמתקבל הוא שאפשר לחנך ילדים בלי הורים. לדוגמה, שר החינוך החדש נפתלי בנט לא הספיק להיכנס לתפקידו וכבר הכריז שהוא יהיה שר החינוך של כולם; הוא כבר רואה ב־2 מיליון תלמידים את ילדיו הפרטיים, וזו תפיסה שגויה. מובן שהוא התכוון לטוב ורצה לומר שאכפת לו, אבל כששר החינוך אומר דבר כזה, במיוחד בתרבות כמו שלנו, הוא למעשה אומר 'אני אהיה האבא של כולם', וזה לא נכון. יש לילדים האלה הורים, ותפקידו של השר הוא לאפשר להם לעשות את תפקידם על הצד הטוב יותר".

 

לבסס סמכות הורית

אחד הפרויקטים שמקדם ד"ר גרטל נקרא פרויקט "הורימוס - הורים מתרגלים סמכות", שמטרתו הדרכת הורים, הן לגיל הרך והן למתבגרים, כדי להבין מה קורה במשפחתם ולדעת איך להתמודד, כאשר המטרה היא להעצים את ההורים, להעניק להם את הכלים לבסס סמכות הורית נכונה ובכך להגיע לחיים הרמוניים יותר, ליחסים תקינים עם ילדיהם וכפועל יוצא לממש את זכותם של הילדים להתפתחות שכלית, רגשית וקוגניטיבית טובה יותר.

"כאשר המדינה מפקיעה את הילדים מידי הוריהם ומשחררת אותם מחובתם העליונה להיות המחנך הראשון של ילדיהם, היא מחלישה את ההורים ואת מוסד המשפחה", קובע גרטל. "לדוגמה, כשהילדים בחופשה, ההורים צריכים להיות בעבודה ולמצוא לילדים פתרון, במקום להיות איתם. אין התאמה בין חופשות בית הספר לבין חופשות במקומות העבודה, וזו גם אחת המחאות הגדולות של השנים האחרונות. אחרי שניסו את השיטה הזו במשך 200-300 שנים, אנחנו יודעים חד־משמעית שזה לא עובד ושהמדינה לא יכולה להחליף את ההורים".

כדי לבסס את טענתו, נעזר גרטל בעקרונות הפסיכולוגיה. "הסיבה שהשפעת ההורים היא מכרעת נעוצה בכך שהאישיות שלנו וההכרה שלנו ב'עצמי' מתפתחות בגילים רכים מאוד - מגיל אפס והלאה. בבסיס רעיון זה קיימת ההבנה שכל שלב נבנה על בסיס השלב שקדם לו. מערכת החינוך מקבלת את הילדים בגיל 5, מפעילה את סמכותה עליהם ומחליטה שבגיל 5 הם ילמדו חיבור ובגיל 6 הם ילמדו את לוח הכפל וכן הלאה. האופי הביורוקרטי שלה מתעלם מהיכולות האישיות של הילדים ומהאישיות שלהם. ילד בן 5 הוא כבר בעל אישיות משל עצמו ויש לו הבנות מסוימות ותפיסות לגבי הקיום שלו ושל האחרים בעולם, ומערכת החינוך מתעלמת מזה".

למרות כל זאת, גרטל מאמין גדול במערכת החינוך. "יש לנו פוטנציאל מצוין. האפשרות להשכלה קיימת אבל לא לכולם יש גישה אליה. הבאר קיימת אבל לא כולם יכולים לגשת לשתות ממנה".

אז מי שאחראים למתן הכלים האלה הם ההורים.

"בהחלט. השנה הראשונה לחייו של הילד היא הקריטית ביותר, בהשוואה למשל לשנות התיכון, במובן הזה שהילד כבר בוגר, בעל יכולות שיפוט מפותחות ובעל עצמאות מסוימת. מה שההורים נותנים או לא נותנים באותן שנים ראשונות הוא קריטי מכיוון שאלה הן אבני הבסיס שעליהן תתפתח האישיות העתידית של הילד, ושעליהן יתפתחו היכולות שלו והכלים שהוא יצטרך על מנת לממש את הפוטנציאל שלו. אותו תלמיד יישב בכיתה ולא יבין מה המורה אומרת. מערכת החינוך הראשונה בעולם נוסדה בפולין במאה ה־19, והמשפט הראשון בתקנון שלה היה "ההורים הם בית הספר הראשון".

אחת המסקנות שגרטל הגיע אליה היא שבמציאות הקיימת, מערכת החינוך פועלת 

להנצחת הפערים הסוציו־אקונומיים בחברה הישראלית. משמע, ילדים להורים מעוטי יכולת יגדלו להיות בוגרים מעוטי יכולת ואף הורים כאלה. גרטל גורס כי הורה ממעמד סוציו־אקונומי נמוך לא יוכל לספק לילדו את הכלים הדרושים לפיתוח אישיותו. 

הוא רואה בכישורי השפה מפתח חשוב להתפתחות האינטליגנציה הרגשית, או כפי שהוא מגדיר זאת, "היכולת לדבר על הרגשות ולהפוך אותם למשהו מודע. כל זה מתפתח כאשר האמא והילד או האבא והילד מדברים ביניהם".

פשוט מאוד? לא תמיד. "השאלה היא אם היכולת הרגשית שלי כהורה מפותחת מספיק כדי לדבר עם הילד שלי על הרגשות שלו. לא לכולם זה קל", טוען גרטל. "אם כואב לילד או שהוא כועס או פגוע, האם אני יכול לשאול אותו שאלות מנחות? ילד שמדברים איתו יגדל להיות אדם עם ערך עצמי ויתמודד עם החברה טוב יותר. ילד שלא זוכה לכך, יגדל להיות אדם שיעדיף לצעוק 'אכלו לי, שתו לי'". 

"לאפשר לילדים חופש רב יותר". ד"ר גיל גרטל // צילום: יהונתן שאול

באופן לא מפתיע, ממשיך גרטל, המפתח לחינוך אפקטיבי מושפע גם מהיכולות הכלכליות של ההורה. "מחקרים מראים שככל שלהורים יש יותר כסף, כך הציונים של הילדים גבוהים יותר. זה נכון בכל העולם, זו לא תופעה ישראלית. ראיתי את זה במיונים של המיצבים של ילדים בכיתה ה' ואז בכיתה ח' שוב: ככל שההורים עשירים יותר, כך שיעורי הנשירה של ילדיהם נמוכים יותר, שיעורי הזכאות לתעודת בגרות גבוהים יותר והם נקלטים מהר יותר באוניברסיטה. יש קשר ישיר, כואב, בין המצב הכלכלי של ההורים להצלחת הילדים. זה אומר שעתידם של הילדים נקבע על ידי העבר של הוריהם יותר מאשר על ידי עתידם האישי. ניכר כי העול התרבותי והכלכלי עובר בירושה". 

אז מה ההורים צריכים לעשות?

"הורים צריכים לקרוא סיפור לילדים שלהם, ותוך כדי ההקראה לשאול שאלות: למה הדובי בוכה? איפה מסתתרת הבובה? שאלות שיפתחו את החשיבה של הילד. נוסף על כך, הורים צריכים לנהל שיחה עם ילדיהם לא רק על מינהלות, אלא שיחות על החיים ועל הרגשות שלהם, לראות איתם סרט, לאכול איתם ארוחות משפחתיות - כל פעולה משותפת של הורים וילדים היא קריטית להתפתחות של הילד. יש הורים שעושים את זה יותר ויש כאלה שפחות".

את נטל ירושת ההורים, אומר גרטל, מעצימה מערכת החינוך בכך שהיא "ממיינת את הילדים במבחני הערכה ארציים לפי המצב הסוציו־

אקונומי של הוריהם, כי כשהם יהיו בני 18 הם יצטרכו להצטרף לשוק הכלכלי ולהפוך להיות כוח עבודה שיניע את הכלכלה. ילד שלא קיבל כלים רוחניים מהוריו מגיע למערכת החינוך ולא מסוגל לקלוט את כל מה שהמורה מעוניינת להעניק לו.

"מערכת החינוך לוקחת את נתוני הפתיחה של הילד כמצב נתון, ואז הילד שמבין יותר מצליח יותר והרגשת הערך העצמי שלו עולה, והילד שמבין פחות נכשל, והרגשת הערך העצמי שלו יורדת". מכאן מתאר גרטל כדור שלג: "מהר מאור המנהלת קוראת להורים, ההורים כועסים, הילד נפגע ומתחיל לחשוב שהוא גרוע. כל הזמן מדברים איתו על פוטנציאל לא ממומש וכל האמירות המדכאות האלה שפשוט מנציחות מצב קיים".

 

חפש את האמא

לשאלה מי בעצם אשם בכדור השלג הזה, משיב גרטל: "אף אחד. כנראה המצב הוא לא כזה בלתי נסבל, כי לא עושים דבר כדי לשנות אותו. כנראה יש לו יתרונות. החברה גדולה מסך חלקיה, יש לה כוחות משל עצמה, ואנחנו משרתים אותה.

"למשל, תמורת זה שאנחנו ממיינים את הילדים בצורה אנונימית אנחנו מקבלים כלכלה יציבה יותר כי מראש מנתבים את הילדים בעלי הסיכוי הנמוך יותר לממש את הפוטנציאל שלהם למקצועות שלהם לא נדרשת השכלה.

"במדינת ישראל יש 130-120 אלף ילדים, 70 אלף מהם לא זכאים לתעודת בגרות, מדובר על 54 אחוזים! זה המון. הם ילכו לעבוד במקצועות שלא נדרשת עבורם תעודת בגרות כתנאי בסיסי, אז הם מאיישים את המשרות שלהם לא נדרשת השכלה. זה עצוב, אבל זו המציאות".

מה מידת ההשפעה של בית הספר לעומת ההורים?

"ג'יימס קולמן, סוציולוג אמריקני שפעל בשנות ה־60, היה הראשון שחקר את השפעת ההורים על חינוך הילדים, והוא עלה על זה שהגורם הדומיננטי ביותר שמשפיע על הצלחת הילדים בהיקף גדול יותר מכל גורם אחר שאפשר לחשוב עליו הוא השכלת האם".

גרטל מסכים שמדובר בממצא שוביניסטי למדי ו"שהיום מדברים גם על השכלת האב כגורם חשוב, אבל הוא מצא כי 70 אחוזים מההשפעה הישירה על חינוך הילד והפוטנציאל העתידי שלו מגיעים מהבית, ורק 3 אחוזים מגיעים מהשפעה ישירה של בית הספר. את ההפרש הוא תלה בגורמים בלתי תלויים, אבל המסקנה היא שהחינוך באמת מתחיל מהבית".

גרטל אופטימי ויש לו כמה עצות פרקטיות ופשוטות לשינוי המצב. "דבר ראשון, לדבר על זה ולהעלות את זה לסדר היום הציבורי. אין מספיק מודעות לכך שבית הספר הראשון של הילד הוא הבית שלו.

"שנית, לספק להורים הדרכה וללמד אותם איך לקרוא ספר עם הילד וכיצד לפתח איתו שיחה. יש אנשים שלא יודעים איך לעשות את זה כי גם הם לא חוו את זה עם ההורים שלהם. ועדת אללוף למלחמה בעוני פירסמה את המסקנות שלה שלוש דקות לפני שהממשלה הקודמת התפרקה, ואחת מהן היתה עזרה בתקצוב מרכזים להדרכת הורים, גם לילדי הגיל הרך.

"ודבר אחרון אך חשוב לא פחות - לאפשר יותר חופש לילדים במסגרת מערכת החינוך. כלומר, לא למיין אותם שרירותית לפי תאריך הלידה ולהכריח את כולם ללמוד את אותם הדברים באותו הקצב ובצורה הומוגנית. חופש לילדים הוא דבר קריטי, ואין ספק שצריך לאפשר להם אותו".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו