בשבוע שעבר אוליביה נעלמה לשעה או קצת יותר מזה. בשנה וחצי שחלפו מאז הגיעה אלינו, הפכה אוליביה מגורה חמודה ודי טיפולית לבת משפחה לכל דבר. כשאנחנו יושבים לאכול היא יושבת מתחת לשולחן וכשמתארגנים לצאת היא מחכה ראשונה ליד הדלת. היא רגישה ולבבית, עדינה להפליא עם התינוק, ויחסית לעצמה גם די מחונכת. אבל עמוק בלב - לא יעזור כלום - מקנן אצלה זאב פרא קדמוני שמשחר החוצה אל מרחבי האינסוף, ערבות הציד ושדות הנדודים. אך מכיוון שאין כאלה בסביבה שלנו היא מסתפקת לרוב בגינה השכונתית. לשם בדיוק היא ברחה גם הפעם, לאחר שניצלה בעורמה את העובדה שהגיע טכנאי לסדר משהו, והשאיר את הדלת פתוחה, גאון שכמותו.
• • •
כעבור שעה של הרפתקאות ונדודים היא חזרה מטונפת ומצחינה. לא היה אפשר להתקרב אליה, ובטח שלא להכניס אותה הביתה. יסלחו לי הקוראים, אבל זה נראה וגם הריח כאילו היא בילתה את כל החופשה שנטלה לעצמה בהתפלשות יסודית במחראה של חבריה הכלבים. לאחר בדיקה מפורטת יותר התברר שזה בדיוק מה שהיא עשתה. מצב רוחה בכל אופן היה מרומם כאילו חזרה הרגע מפגישה עם עורך דין שסיפר לה שהיא היורשת החוקית של ריכרד לוי. מכיוון שמשהו דומה לזה קרה כבר בעבר, ומכיוון שהרחיצה שלה היתה אחד הדברים הדוחים שעברו עלי בחיים (בל נשכח, אנחנו מדברים על בן אדם שכבר התגרש ברבנות!), לא היססנו ופנינו למומחה לכלבים. השיחה בינינו היתה, מבחינתי, רגע של התגלות.
- "הייתכן?" שאלנו אותו.
- "כמובן", הוא ענה ביובש.
- "דווקא אין שום סימנים שהיא סובלת מדיכאון", לא ויתרנו. "תגיד, יכול להיות שהיא עוברת קטע רוחני של הסתגפויות, כמו אותם קדושים מהעיירות במזרח אירופה שנהגו לזכך את נשמתם על ידי התגלגלות בשלג, רק שעכשיו יוני, וחם, אז סנטה אוליביה פשוט מתגלגלת במה שיש?
- "לא דיכאון ולא סיגופים", אמר המומחה. "ותפסיקו להשליך עליה את התפיסות האנושיות שלכם. בדיוק הפוך. אל תשכחו שעולם המושגים הכלבי הוא עולם של ריחות..."
- "הרגע רחצתי אותה ואני לא חושב שאני הולך אי פעם לשכוח את עולם הריחות שאפף אותה".
- "כן, חבריקו, רק שעבור... איך אמרת קוראים לכלבה?"
- "אוליביה".
- "כן. אתה חייב להבין, עבורה זה בכלל לא שאלה של סירחון או צחנה. היא מצאה ככל הנראה משהו שכלב גדול וחזק השאיר אחריו. מישהו שקוראים לו 'אוזי' או 'קילר' או 'רמבו', לא שיש לי משהו נגד 'אוליביה', כן?! ברגע שהיא נמרחת בזה, היא משדרת לסביבה הכלבית שהיא עצמה חתיכת רוטוויילר מטיל אימה".
- "למה שהיא תרצה למרוח את עצמה בחרא של רוטוויילר?"
- "מה זאת אומרת למה? כי היא רוצה לשדרג את מעמדה. תראה אני לא מכיר אותה, אבל די ברור שהיא לא הכלבה הגדולה והמפחידה ביותר בשכונה".
- "לא. לא בדיוק".
ככל שהתמשכה השיחה הבנתי שמדובר בהתנהגות די אופיינית לכלבים קטנים יחסית, צעירים או חסרי ביטחון עצמי. ככה זה אצלם. פיכס, חשבתי לעצמי. תמיד היתה בי סקרנות בריאה כלפי עולם הטבע, ואני אספן של פריטי טריוויה מיותרים, אבל במקרה הזה הייתי מוותר בשמחה על כל המידע החגיגי שהגיע פתאום אל פתח ביתי על שלל ניחוחותיו. ואז לפתע ירד האסימון.
רגע, חשבתי לעצמי. מה אתה ממהר כל כך לעקם את האף? הכלבה בסך הכל מנסה למתג את עצמה. אז היא מתמרחת בצואת רוטוויילרים, מותג חזק מאוד בשוק הכלבי. במה זה שונה בדיוק מחברת סלולר מקומית שמרגישה קצת קטנה וחסרת ביטחון, אז היא מתמרחת באיזה מותג חזק ומעמידה פנים שהיא והממרח חד הם? ואז כעבור שנים, כשלפתע אי אפשר לסבול כבר את הריח של הכלב הגדול, היא מנסה להיתמם, לכשכש בזנב ולטעון שהיא בעצם פודל גאה ומעולם לא היה שום קשר בינה לבין מפלצות האימים שמשוטטות בגינה השכונתית.
לי באופן אישי ממש לא אכפת באיזה להטוט מילולי עומד מנכ"ל אורנג' הצרפתי לחמוק מהפיאסקו. יש לי רושם די ברור על טבעו של הברנש, ושום רטוריקה לא תכסה על הצחנה האנטישמית הברורה שהוא הפיץ. אני רק שואל את עצמי, לאור המצוקה של פרטנר הישראלית, מי צריך את המסורת השיווקית החלולה הזאת של רכישת מותגים? גם אם נוותר על הדימוי הכלבי דלעיל, מדובר לכל היותר במדבקה. מדבקה יקרה מאוד, אגב, שלא אומרת דבר על המוצר, אבל אומרת המון על רגשי הנחיתות של היצרן.
מי באמת מתרגש מגברים מסוימים שחייבים להצטייד בב.מ.וו שחורה, או לכל הפחות בשפת גוף של בריון? מי האמין אי פעם לתהילה הקרבית של הטבחים הצבאיים האלה שתמיד הצליחו להשיג כומתות אדומות וכנפי צניחה? עוד דבר: מי הולך לקנות לעצמו שולחן או שידה רק כי המשווק החליט למרוח את עצמו מכף רגל ועד ראש בעניין הריחני הזה ששמו שולה זקן?
ונורא מכל: מי יישאר לנקות את כל זה?
(איור: עציון גואל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו