בדיבור הידישאיי רווח מדי פעם השימוש במילה שהפכה לסוג של מטבע לשון: "האָט ער געזאָגט". בן־גוריון נהג מדי פעם בפעם לעשות שימוש ב"האָט ער געזאָגט" הידישאיי הנחרץ, ואח"כ תירגם לעברית (שבה זה נשמע חלש יותר): "אז הוא אמר!"
צילום: קובי מאירי
אתמול קבע בית המשפט העליון של ארה"ב שאזרחים אמריקנים שנולדו בירושלים, לא יוכלו לרשום בדרכון האמריקני שלהם את מדינת ישראל כארץ הולדתם. אפשר ונכון להפליג שוב אל הבכורה שלנו בירושלים, אל הזיוף ההיסטורי הפלשתיני, אל הצביעות של אובאמה (שביהמ"ש העליון בארה"ב גיבה את מדיניותו). אפשר להוכיח שההחלטה מופרכת, אבל דומה שבמקרה הזה התגובה הציונית ההולמת היא דווקא: "האָט ער געזאָגט".
כי ירושלים היא אחד המקרים שבהם מוטלת על מדינת ישראל החובה לעשות את מה שטוב ליהודים, להתחשב פחות במה שאומרים הגויים, להיות מחויבים לחלום, להתחשב פחות במציאות ולטרוח קצת יותר על עיצובה.
את ירושלים צריך להמשיך ולבנות, גם אם העולם מתנגד, ובתושביה הערבים צריך לנהוג בנחישות ובנדיבות, ברוח אמרתו של פרופ' בן ציון דינור כי לערבים כל הזכויות בארץ ישראל, אבל רק ליהודים הזכות על ארץ ישראל. כך גם בירושלים.
אובאמה לא יבין זאת. הוא אולי מחויב לעמדה שגורלה של ירושלים יוכרע רק במו"מ עם הפלשתינים. אנחנו, עוד לפני הוויכוח על הריבונות, מחויבים למשהו אחר שנוכח בחיינו כבר דורות רבים. אנו מזכירים את ירושלים כמעט בכל חג וטקס דתי שאנו מקיימים כיהודים - בתפילות החול והשבת, בברית המילה, בברכת המזון; ובחתונה אנו נשבעים: "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי...".
בירושלים, שמעולם לא היתה בירה פוליטית או תודעתית של איזושהי ישות ערבית, הגיע הזמן לפתח את שיח הזכויות. תמיד יהיה אפשר להשלים אותו ב"ביטחון" וב"דמוגרפיה" וב"מרקם עירוני" ועוד, אבל בראש ובראשונה ירושלים היא התגלמות הצדק והזיכרון ההיסטורי היהודי; הדבק שמחבר אותנו יחד כבר 2,000 שנה. בן־גוריון הגדיר את ירושלים כנשמתה של ארץ ישראל ואמר שהשבועה ההיא, "על נהרות בבל", "מחייבת היום כבימים ההם". והסבא שלי, שהיה ראש עיריית ירושלים לאחר קום המדינה, הזכיר לילדיו ולנכדיו ש"ירושלים הלכה אחרינו במדבר בארץ לא זרועה, וחיכתה כל העת לבניה".
זה החזון שהוביל את מדינת ישראל מול כל העולם במעשה איחוד ירושלים. יאיימו המחרימים ויצעק העולם, ויפסקו שופטיו פסיקות סרק, ואנו נעשה את שלנו ונענה להם פעם אחת בשפתו של בן־גוריון: "האָט ער געזאָגט", שהרי ירושלים היא מקרה מיוחד, שבו אנחנו לא ניתן למציאות המדינית - ואפילו היא קשה - לבלבל אותנו.
"ירושלים היתה ותהיה הבירה"
סוף לקרב משפטי ארוך שנים • ביהמ"ש העליון בארה"ב: אף שמנחם זיבוטופסקי בן ה־12 נולד בבירה, לא יוכל להירשם בדרכון כיליד ישראל • האב: "מעליב ומאכזב, לא לזה ציפינו" • השר לענייני ירושלים אלקין: "קורא לממשל להכיר בעיר כאבן היסוד של המסורת היהודית"
בית המשפט העליון של ארה"ב נכנס אתמול לעובי הקורה של הסכסוך הישראלי־פלשתיני - וקבע כי מנחם זיבוטופסקי, ילד יהודי־אמריקני בן 12 שנולד בירושלים, לא יוכל להירשם בדרכון שלו כיליד ישראל. כפי שאפשר לנחש, ההחלטה עוררה זעם אדיר במערכת הפוליטית, ובעיקר בימין.
השופטים קיבלו את עמדת הממשל ודחו את תביעת הוריו של זיבוטופסקי. האחרונים דרשו ליישם חוק שחוקק הקונגרס ב־2002, הקובע כי מי שנולד בירושלים, יוכל להירשם בדרכונו כיליד ישראל. הנשיא ג'ורג' בוש הבן, שחתם בזמנו על החוק, הודיע כי לא יקיים אותו, שכן הוא פוגע בסמכויותיו החוקתיות של הנשיא - עמדה שבה דבק ממשל אובאמה גם היום. השופטים קיבלו את עמדת הממשל, שלפיה החוק לא רק פוגע בסמכויות הנשיא, אלא שיישומו עלול "להוביל למהומה בעולם הערבי והמוסלמי".
להכיר בעיר כאבן היסוד של המסורת היהודית" // צילום: ליאור מזרחי
העתירה נדחתה ברוב של 6 שופטים מול 3, בתום דיון שארך 7 חודשים והליך משפטי שנמשך כמעט מיום היוולדו של מנחם, אי אז בשנת 2002.
"הכוח לדחות את ההכרה במדינה זרה ובגבולותיה הוא מנת חלקו של הנשיא", כתב השופט אנת'וני קנדי, "ב־100 השנים האחרונות כמעט לא היה ויכוח סביב סמכות נשיא להכיר במדינות". אגב, בשלב הטיעונים הציע קנדי פשרה: דרכונים שבהם תירשם ישראל כמקום הולדתם של ילידי ירושלים יכללו הערה, שלפיה הדבר לא משקף שינוי במדיניות החוץ האמריקנית. אלא שפשרה זו לא אומצה, וקנדי, כאמור, החליט בסוף לצדד בעמדת הממשל. מנגד, השופט ג'ון רוברטס, אחד מהשופטים שצידדו בהחלת החוק, טען כי מדובר ב"החלטה תקדימית".
שגריר ארה"ב בישראל דן שפירו, שהגיב על פסק הדין, השמיע הבהרה חשובה בנוגע לחשיבותו. "ההחלטה נגעה להפרדת הרשויות בלבד", הסביר השגריר והדגיש כי השופטים לא הכריעו בשאלת הריבונות בירושלים, וגם לא בשאלה אם היא בירת ישראל.
ראש העיר ניר ברקת // צילום: נעם ריבקין פנטון
"ירושלים - הלב והנשמה"
המדיניות האמריקנית הרשמית, כפי שמוכתבת בנוהלי מחלקת המדינה, קובעת כי "לאדם שנולד בירושלים, כיתבו את ירושלים כמקום לידתו בדרכון - אל תכתבו ישראל, ירדן או הגדה המערבית". אלא שב־2002 אישר הקונגרס סעיף שקובע כי במקרה של אמריקנים שנולדו בירושלים, "מזכיר המדינה צריך לאפשר לרשום את מקום הלידה כישראל". הנשיא דאז בוש הבן חתם על החוק, אך הבהיר כי אין בכוונתו ליישם את הסעיף על ירושלים.
כצפוי, החלטת בית המשפט עוררה תרעומת לא מעטה בישראל. בייחוד כעסה משפחתו של מנחם הקטן. "נעלבנו, ואנחנו באמת מאוכזבים ומופתעים. חשבנו שיקרה ההפך", אמר האב ארי זיבוטופסקי ל"ישראל היום", "פסק הדין חשוב, כי הוא מראה את המדיניות של ארה"ב - אפילו מערב ירושלים לא נחשב מבחינתם חלק מישראל. הפריע לנו מאוד שארה"ב לא מכירה בירושלים כישראל. באנו ממדינת היהודים ואנחנו גאים בה".
גם במערכת הפוליטית לא הסתירו את הזעם. לשכת ראש הממשלה אמנם לא הגיבה על ההחלטה, אבל שר הקליטה וירושלים זאב אלקין (ליכוד) אמר כי "ירושלים המאוחדת היא בירת ישראל, ותישאר כזו לעולמי עד. אני קורא לממשל האמריקני לאמץ את חקיקת הקונגרס ולהכיר בעובדה פשוטה שהיא אבן היסוד של המורשת היהודית". סגן שר הביטחון ותושב שכונת הר חומה בבירה, הרב אלי בן דהן, אמר כי "ירושלים המאוחדת היא בירתו הנצחית של העם היהודי ומרכז העולם, כך היה וכך יישאר". ואילו ראש העיר ירושלים ניר ברקת אמר כי "כפי שוושינגטון בירת ארה"ב ופאריס בירת צרפת, ירושלים הייתה ותמיד תהיה בירת ישראל".
ההחלטה גררה תגובות קשות גם בארה"ב. פרקליטת המשפחה, עליזה לוין, הביעה אכזבה מהכרעת הדין אך ציינה כי "דעת הרוב היא מוגבלת מאוד". כמו לוין, גם הארגונים היהודיים בארה"ב הביעו אי שביעות רצון. "אנו מאוכזבים מהחלטת בית המשפט העליון, אבל אנו יותר מאוכזבים מהמדיניות העקשנית של הממשל - להתייחס אל בירת ישראל בפחות כבוד מלבירות אחרות", אמר נתן דיאמנט, ראש ה־OU, האיחוד האורתודוקסי, שהגיש תצהיר לבית המשפט כתמיכה בעותרים. ואילו ראש הליגה נגד השמצה, אייב פוקסמן, אמר כי "עצוב ומצער שישראל – מדינה ריבונית – היא המדינה היחידה בעולם שצריכה להגן על זכותה לקבוע איפה הבירה שלה".
יוני הרש, ארה"ב, יורי ילון, יהודה שלזינגר, שלמה צזנה, מתי טוכפלד וארז ליןטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו