במהלך הזמן הפך הרוק ממוסיקה של כותבים למקצוע של מפיקים. יללת הגיטרות המחוספסת הפכה לליטוף בסאונד מדויק, והצעקות הוחלפו בקולות מעושנים וחולמניים שמאפיינים את פלקט הרוק סטאר של היום. "שמיים בוערים", האלבום השני בעברית של גיא ויהל, הוא כזה בדיוק: אלבום "רוק מפיקים", הנשען באופן כמעט מוחלט על יכולות עיצוב אווירה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
העניין מעלה לא מעט תהיות, שכן גיא ויהל קנו את מעמדם דווקא כמלחינים לאמנים מצליחים, ממירי מסיקה ועד הראל סקעת. אלא שמתברר שגם אצל מי שנחשבים כיום בתעשייה לכותבים מחוננים, קשה למצוא שירים יוצאי דופן. העיקר הדקורציה.
גיא ויהל מתכתבים כמובן עם הלך רוח עולמי, הרכבים כ־Placebo ו־Kings Of Leon, למשל, שקנו את תהילתם בזכות סאונד מסונתז ומופק. המוסיקה שלהם מהוקצעת ונעימה, אם לבחור בדרך החיוב. היא נולדה כדי לככב במצעדים ובנגנים. אם רוצים להחמיר - אין בינה ובין ערכי הרוק מאום.
מעבר לסוגיית הלחנים, יכולת כתיבת הטקסטים של הצמד בוסרית. שורות כמו "נדהמת לגלות/ אתה לבד בתוך העצב/ קשה עכשיו לראות/ אני לוחש בשקט" ("תאמין") מייצרות מעטפת מילים מאולצת משהו.
"בצד הטוב של הכוכב", בהשראת הספר "הנסיך הקטן", יוצא מהכלל הזה, ונותן טיזר לפוטנציאל שקיים פה. ראוי היה לסיים את האלבום איתו, ולא עם הקאבר ל"סוס עץ", שבגלל הגשה לא מדויקת ועיבוד מוגזם מאבד את הקסם הפשוט והארצי שלו.
