התפוז המכני

זה היה שבוע שבו עשרות אזרחים תמימים נוספים נטבחו בסוריה ועיראק על ידי דאעש. זה היה שבוע שבו איראן הכריזה כי היא לא מתכוונת לוותר בקלות על המאגרים הגרעיניים שלה. זה היה גם שבוע שבו רקטות שוב נורו לעבר ישראל מעזה (דאעש כבר שם), ואזעקות שוב הקפיצו את ילדי הדרום.

זה היה גם שבוע שבו חברת אורנג' הודיעה על הפסקת התקשורת שלה עם ישראל, 24 שעות בלבד אחרי שאיימה לעשות כן בקהיר. אין ספק כי קו אדום נחצה בפרשה הזו. האבן הראשונה נזרקה. ישר לפרצוף. המכניקה המשומנת היטב של הדה־לגיטימציה של ישראל והחרמתה זכתה אולי להישג הגדול ביותר שלה בעשורים האחרונים, כי אורנג' היא לא רק שיחת טלפון - היא מותג עולמי, מערבי, המוכר לכל ילד באפריקה הצופה במשחק כדורגל, ובמקביל גם בפרסומות ובספונסרים ההגונים (עיין ערך פיפ"א).

המכניקה של הצביעות, של השקר, של הנידוי, של ההכפשה של ישראל - נושאת פרי. במקרה הזה היה מדובר בתפוז צרפתי (אוראנג'), שבא להגיד לנו שהוא החליט להחרים אותנו כי לא בא לו לדבר... אבל רק איתנו. הוא גם עושה את זה בעורמה. הוא לא יכחיש כי הוא עושה זאת מסיבות פוליטיות, אבל הוא עושה זאת בקהיר (מרחב ערבי).

 אורנג' הפך השבוע לתפוז המכני שלנו, אבל גם שלהם: מצידנו, רבותיי, קחו את התפוז שלכם, כי אם הוא מבקש להחרים - מבחינתנו הוא תפוז רקוב. 

היו ימים שבהם הסתובבתי בתור ילד עם הוריי בסופרמרקטים בפאריס. התגאינו, אני זוכר, בתפוזים שלנו, אלה מיפו, שהיו הפופולריים ביותר. מי חשב אז להסתיר את החותמת Jaffa Oranges שהיתה מקשטת את הקליפה? היו ימים. 

השבוע בצרפת המשיכו התנועות המבקשות להחרים את המוצרים הישראליים לפעול בכל מרחב אפשרי, כי כרגיל ישראל היא הבעיה. לא משנה אם רק לפני כמה חודשים טרור איסלאמיסטי הגיע להכות בפאריס. לא משנה אם המטרות היו גם יהודיות. לא משנה אם הפרשנים הבהירו כי הדה־לגיטימציה של ישראל פוגעת גם ביהודי צרפת, שהפכו למטרה נעה - יהודים החוששים, ב־2015, להסתובב עם כיפות. לא אכפת להם כי הם תוקפים את ישראל, והיהודי שם משלם את המחיר. העבר מלמד כי פעמים רבות מדי בהיסטוריה של צרפת היהודי היה שווה פחות. אבל כל זה לא חשוב. החשוב זה להחרים את הישראלי, היהודי.

אבל אנחנו, המתנגדים לחרמות, מתנגדים גם להכללות. יש לנו ידידים רבים בצרפת, ואלה היום צריכים להשמיע קול. זו לא רק ממשלת ישראל שצריכה להביע מחאה, על ידידינו הלא יהודים (ויש לנו כאלה) לפעול. לא למעננו - למענם. בדיוק כפי שהנשיא הצרפתי ז'אק שיראק ידע ב־1995 (רק אז) להכיר בפשעי וישי במלחמת העולם השנייה, על הצרפתים המאוזנים וההגונים לקום ולמחות נגד הצעד המחליא של הנהלת אורנג'.

אבל יכול להיות שהדרישות שלנו גבוהות מדי, תמימות מדי, חולמניות מדי. זה היה גם שבוע שבו עיר בצרפת, לה סיין סור מר, בחרה לקרוא רחוב חדש על שמו של יאסר ערפאת. יחי האיזון. אנשים יגורו ברחוב על שם רב־מרצחים, אבל את ישראל מחרימים. מה, זוהי צרפת? 

היה סופר צרפתי דגול, אמיל זולא שמו. אמיל זולא, שמת עם רעייתו בדירתו בנסיבות מסתוריות, לא היסס להגן על הקולונל דרייפוס ופירסם את ה"אני מאשים" המפורסם שלו. ה"אני מאשים" שלי היום, נגד צרפת שאני כה אוהב, הוא שבמשך עשרות שנים היא איפשרה למפלצת הזו של חרמות לפרוץ החוצה בהצהרות בלתי מאוזנות. אורנג' היא רק האבן הראשונה. מי הבא בתור?

פרטנרים לעצמנו

ממשלות, כולל זו של צרפת, כמובן יכולות להסתתר מאחורי הטענה שזה לא אנחנו, זה הם. הנה, רק לפני שבוע הם לא תמכו בהחרמת ישראל בפיפ"א. אבל ממשלות אלו יצרו את הקרקע הפורייה הזו. המדיניות הבלתי מאוזנת שלהן היתה כזו, שהיום אין עוד גבולות. להחרים, לגנות את ישראל ולא פחות חמור - גם רצון להכתיב מועד לסוף הסכסוך בינינו לבין הפלשתינים כאילו אין מציאות בשטח: אין חמאס בעזה, אין עוינות ברשות, אין התפוררות של רעיון המדינה במזרח התיכון. לא, כל זה לא חשוב. הבעיה היא ישראל. הבעיה היא ההתנחלויות. הלא לפני 1967 הכל היה ורוד...

חבר צרפתי סיפר לי אתמול כי מנכ"ל אורנג' העולמי אינו אנטישמי, וכי במהלך ביקורו הראשון בארץ אף ביקר במרכז פרס ושיבח את ההיי־טק הישראלי. זה לא הופך את הסיפור לחמור פחות, להפך, זה רק מצביע על המגמה העולמית המסוכנת. מצד אחד, ממשלות שנותנות לגיטימציה במדיניות בלתי מאוזנת התואמת את התקשורת (מי מזין את מי?) ובמקביל, דמוגרפיה משתנה שבה קהל הלקוחות העוין את ישראל הופך ליותר ויותר אטרקטיבי - לא רק בקרב המדינות, אלא גם בקרב האוכלוסיות. אם נעשה חשבון כמה לקוחות יהודים תפסיד אורנג' בצרפת לעומת לקוחות מוסלמים שהיא תרוויח, נבין מייד מדוע החרם היהודי לא אפקטיבי. הוא כן יעיל מבחינה מוסרית. אלא שהמוסר קיבל לאחרונה משמעות וצבע חדש. המוסר הפך השבוע לכתום וצבוע.

לממשלת צרפת 25 אחוזי בעלות באורנג'. היא חייבת להתנער מההחלטה. היא חייבת לצאת בהצהרות נגד חרמות. 

האם יכול להיות שהשוק האיראני הנפתח בקרוב קוסם קצת יותר לחברות הבינלאומיות? האם מישהו חשב להחרים את סין בנושאי זכויות אדם? האם מישהו חשב בזמנו, כולל פוליטיקאים, לא לעבוד עם קדאפי, אסד או סדאם חוסיין (שלו בנו הצרפתים כור, למי ששכח)?

אז אולי זה הרגע שנבין כי זה לא עניין של ימין או שמאל, דתיים או חילוניים - זו הבעיה של כולנו. ועם כל הכבוד, בואו נחשוב פעמיים לפני שנשווה את עצמנו לדרום אפריקה, כי זה לא דומה בכלל. נכון יש שיגידו לנו כי היו ימים של מו"מ שבהם העולם היה רך איתנו הרבה יותר. מישהו ראה מה קורה בעולם היום? האם כדי שאורנג' תישאר איתנו אנחנו צריכים להתאבד ביטחונית?

אז זה הרגע להגיד שאולי אין לנו אורנג', אבל יש לנו את הפרטנר הכי טוב. וזה אנחנו.  

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו