הילדים של דאעש

ג'נט רודמן, "רולינג סטון"

ביום שבו תיכנן לצאת למסע הקדוש שלו, ההיג'רה, למדינה האיסלאמית, התעורר מוחמד חמזה קאן בן ה־19 לפני עלות השחר, בביתו אשר בבולינגברוק, פרבר של שיקגו, והלך למסגד סמוך להתפלל. זה היה בשבת, 4 באוקטובר 2014, בבוקר קר באופן יוצא דופן. חמזה, בחור רזה עם זקן שחור ומטופח, היה לבוש למזג אוויר חמים יותר, בג'ינס, מגפיים וסווטשירט אפור. עד שתרד השמש, הוא כבר ילך לבלי שוב: יעזוב את הוריו, חבריו, ארצו וכל מה שהכיר. הוא ייצא למצוא את עתידו ב"אימפריה הקדושה של שאם", כפי שכינה את סוריה רבתי, וייקח איתו את אחיו ואחותו בני העשרה.

למעלה, בחדרה שבבית הדו־קומתי הקטן של משפחת קאן, התעוררה מריאם ("רולינג סטון" הסכים לשנות את שמותיהם של שני האחים הצעירים, מכיוון שהם קטינים), אחותו בת ה־17, וסיימה את תפילותיה. היא לבשה טוניקה ארוכה מעל מכנסיים רפויים, עטפה את שיערה הגלי השחור בצעיף, והמתינה לאחיה שיחזרו הביתה. למריאם, נערה עדינה, עיניים כהות ובוהקות, עור מושלם וחיוך קורן. מכיוון שהיא עוטה כיסוי על פניה, כמעט איש, למעט משפחתה, לא נחשף לחיוך הזה. היא קיוותה שאם הכל ילך לפי התוכנית, תינשא בקרוב לג'יהאדיסט. אולי הוא יהיה נאה ומזוקן כאחיה. 

כשהגברים חזרו מהמסגד, קצת לפני שש בבוקר, המתינה מריאם עד ששמעה את אביה חוזר למיטתו. היה לה חלון הזדמנויות צר לפני שהוריה יתעוררו. היא דחפה כמה כריות מתחת לכיסוי המיטה, כדי שאם יבדקו בחדרה יחשבו שהיא עדיין ישנה, ועברה בראשה על הדברים שהיא צריכה לקחת איתה: בגדים לחמישה ימים, מגפיים, גרביים חמים, מברשת שיניים, מברשת שיער, רעלה, חיג'אב, קוראן ושתי מסקרות (למקרה שאחת תיגמר). היא לבשה עבאיה שחורה עם כיסוי הראש האהוב עליה, בהדפס מנומר, והסתכלה על חדרה בפעם האחרונה. אחר כך לקחה את המזוודה וירדה במדרגות, יוצאת בדממה מהבית עם שני אחיה, חמזה וטארק בן ה־16. הם לקחו מונית לשדה התעופה.

האחים קאן תיכננו את מסעם מאז האביב שעבר. הם התכתבו ברשת עם אנשים שהיו, למיטב ידיעתם, תומכי דאעש בסוריה. במשך חודשים עמלו על השגת ויזות ודרכונים, ורק בשבוע האחרון קנו את כרטיסי הטיסה לאיסטנבול, במחיר של 2,600 דולר, כסף שחמזה צבר בעבודתו בחנות "עשה זאת בעצמך". התוכנית שלהם היתה לעלות לאוטובוס מאיסטנבול לאדנה שבדרום טורקיה, נסיעה של 12 שעות. שם היו אמורים להתקשר למספר שנתן להם תומך דאעש, שאותו הכירו ברשת.

לא ברור אילו שירותים התכוון חמזה להציע לדאעש. גם לו עצמו לא ברור. ל־FBI אמר שרצה למצוא תפקיד של "שירות ציבורי", להוביל מזון אולי, או להיות שוטר, או "תפקיד לחימה". הוא מעולם לא החזיק אקדח, ודאי שלא ירה. האידיאולוגיה שלו היתה פשוטה - לעזור למוסלמים. הוא לא התכוון לחזור לארה"ב.

"הוקמה מדינה מוסלמית, וכל אדם שמסוגל לכך מחויב להגר", כתב במכתב להוריו, שבו הסביר מדוע ויתר על הנוחות של הפרברים לטובת הח'ליפה. "איני יכול לחיות במשטר שבו אני מפחד לדבר על אמונתי".

אחיו הקטן, טארק, השתמש במילים חריפות יותר. "המדינה הזאת מתנגדת בגלוי לאיסלאם ולמוסלמים", כתב במכתב הפרידה שלו. "הרוע של הארץ הזאת מחליא אותי".

היה דמיון בין המכתבים שהשאירו שלושת האחים, כאילו הועתקו מאותו תסריט. שלושתם התייחסו למלחמות של ארה"ב נגד העולם המוסלמי וציינו שהם מרגישים אחראים לסבל. "אני פשוט לא יכול לשבת פה בזמן שאחיי ואחיותיי נהרגים באמצעות הכסף שהרווחתי בזיעת אפי", כתב חמזה. "החיים בארץ הזאת הם חראם (אסורים)", כתב טארק. כמו אחיו, גם הוא התלונן על חוסר המוסריות של החברה המערבית.

שלושתם כתבו על הימנעות מהדוניזם, מהעולם החומרי (אף על פי שטארק הודה ש"הדבר שאני הכי אוהב זה נוחות"), והביעו תקווה שהוריהם יצטרפו אליהם בעתיד, בהנחה שהם עצמם יצליחו להשלים את המסע בשלום. "נכון, האזור מופצץ", כתב חמזה, "אבל אסור לנו לשכוח שלא הגענו לעולם הזה בשביל נוחות".

הם התחננו בפני הוריהם שלא יפנו למשטרה. "כולנו נהיה בסכנה אמיתית אם תעשו זאת", כתבה מריאם. "עד שתקראו את המכתב הזה, ייתכן שיתפסו אותנו, או שניתקע, ואולי אפילו ניהרג... אני נשבעת שזה הדבר הקשה ביותר שעשיתי בחיי".

•   •   •

ב־4 באוקטובר אחר הצהריים הגיעו הנערים לבית קאן לשדה התעופה הבינלאומי או'הייר. בשער של אוסטריאן איירליינס הם נלקחו הצידה ונחקרו על ידי נציגי המכס האמריקני, שהעבירו אותם לידי סוכני ה־FBI. עוד באותו ערב נעצר חמזה והואשם ב"ניסיון מודע לספק תמיכה חומרית ומשאבים לארגון טרור זר". התמיכה והמשאבים היו הוא עצמו. אם יורשע, הוא צפוי ל־15 שנות מאסר לפחות. 

אף על פי שלא ידוע כמה רשויות פדרליות חיפשו את הנערים, זה לא סוד שמודיעים ממשלתיים אורבים לעבריינים באינטרנט. רבים מהם נעצרים בשדה התעופה, בדרכם להצטרף לדאעש.

על פי המרכז לביטחון לאומי בבית הספר למשפטים פורדהם, 33 אנשים בארה"ב עוכבו או נחקרו בשנה האחרונה בעקבות ניסיונות לסייע לדאעש או להצטרף לארגון - רובם נערים ונערות בשנות העשרה המאוחרות שלהם, או בתחילת שנות העשרים. באחד המקרים נתפסו שלוש תיכוניסטיות מאזור דנוור, קולורדו, שהצליחו להגיע עד פרנקפורט לפני שאותרו על ידי הרשויות הגרמניות והוחזרו לארה"ב. הצעירה שבהן היתה בת 15. ככל הידוע, 24 מקרים הסתיימו בתביעה, למרות שהרישומים המשפטיים של קטינים חסויים, וייתכן שבני נוער נוספים נחקרו ללא ידיעת הציבור.

על פי התובעים הפדרליים, חמזה ואחיו הרגישו "מחויבות דתית להצטרף למדינה האיסלאמית, בתקווה לג'יהאד אלים". בהארכת המעצר של חמזה בנובמבר טען העוזר לתובע הראשי, מת'יו הילר, כי הם "תיכננו בקפידה לנטוש את משפחתם, לנטוש את ארצם ולהצטרף לארגון טרור זר". הילר ביקש להשאיר את חמזה במעצר עד משפטו, כדי "להגן על ביטחון הקהילה".

הקהילה המוסלמית של שיקגו היא מהגדולות והוותיקות בארה"ב. חלק נכבד ממנה מגיע מהפזורה בדרום אסיה. הוריו של חמזה, שאפי וזארין, אזרחים אמריקנים, נולדו בהיידראבאד, העיר הרביעית בגודלה בהודו. הם מאמינים בזרם הדאובנדיים של האיסלאם, פלג סוני־פונדמנטליסטי שמדגיש את הציות המוחלט לחוק המוסלמי. הקאנים, עם זאת, השתייכו לקבוצה פציפיסטית בזרם הזה, שמטיפה לכך שהמאבק המוסלמי האמיתי הוא מאבק רוחני.

שאפי היה בן 20 כשהגיע לשיקגו עם הוריו ב־1986. כעבור שמונה שנים שב להודו להינשא בשידוך לזארין, אז סטודנטית בת 21 באוניברסיטת היידראבאד. כשחזרו לשיקגו, התמקמו בני הזוג בשדרות דבון, אזור שבו מתגוררים מהגרים רבים מתת היבשת ההודית. ב־1995 נולד בנם הבכור, חמזה, כעבור שנה נולדה מריאם, ב־1998 נולד טארק, ואחות נוספת בשנת 2000.

כדי לפרנס את המשפחה עבד שאפי, במקביל ללימודיו בקולג', כנציג שירות לקוחות בבנק. זארין, שוויתרה על השאיפות המדעיות שלה לטובת חתונה וילדים, עבדה במשרה חלקית כמורה בבית ספר יסודי. כמו רבים מהמהגרים המוסלמים מהודו ומפקיסטן, הם התיישבו בפרברים במערב העיר. המשפחה מצאה שם דברים רבים שהרשימו אותה. הם העריכו את האדיבות והחמלה של האמריקנים, וכפי שזארין ציינה לעיתים קרובות, את "הכבוד שלהם לעבודה קשה ולחיי אדם".

ועדיין, גם היא וגם בעלה לא הרגישו שם לגמרי בנוח. במיוחד הפריעה לזארין האלימות שאליה נחשפה בתקשורת. כשהטלוויזיה בביתם התקלקלה, לפני 12 שנים, החליטו שלא לרכוש חדשה. למרות שיש בבית מחשב עם חיבור לאינטרנט, הם פיקחו על הרגלי הגלישה של ילדיהם והרשו להם לצפות בסרטים מצוירים ולקרוא חדשות - אך מעולם לא הרשו להם לגלוש ברשת לבדם. "רצינו לשמר את התמימות שלהם", אמרה זארין בראיון ל"וושינגטון פוסט".

ההורים העדיפו שלא לשלוח את ילדיהם לבתי ספר ציבוריים ורשמו אותם לבית ספר יסודי מוסלמי, ובהמשך לתיכון מוסלמי פרטי, שמגדיר עצמו כמספק "מצוינות אקדמית בסביבה מוסלמית". מוחמד צ'ונדרי, חבר של המשפחה וחבר לשעבר בוועד המסגד העירוני, שולח גם הוא את ילדיו לאותו בית ספר: "אני מרגיש שבית הספר מסייע להנחיל להם ערכים איסלאמיים מתונים. זה גם עניין של ביטחון. אם להיות כן, אני לא רוצה שיגידו לילדים שלי שהם מחבלים".

לפי כל הדיווחים, בני הזוג עטפו את ילדיהם בחיבוק מגונן. הורים של תלמידים בבית הספר דיברו על הנימוס והצייתנות של הילדים, על הציונים הטובים שקיבלו, על ההתנדבות שלהם בבית הספר הדתי של המסגד, בגן הילדים ובמחנה הקיץ ועל הנכונות לעזור תמיד.

הדת מילאה תפקיד מרכזי בחיי הילדים, והם השתדלו להתפלל חמש פעמים ביום; אבל הם היו גם ילדים אמריקנים רגילים, שראו סרטים מצוירים וקראו קומיקס על גיבורי־על וספרות לנוער. מריאם, שכילדה אהבה את "הרפתקאות הצופים המוסלמים", סידרה מצוירת ששודרה ב־MuslimVille.tv (אתר בעל אוריינטציה איסלאמית), חיבבה גם את הגיבורה המצוירת המאוד־אמריקנית קים פוסיבל. חמזה אהב את באטמן. טארק העריץ את וולברין. האחים חיו ונשמו אנימה ורצו נואשות ללמוד יפנית. בשלב מסוים הם יצרו שפת סתרים יפנית מזויפת משל עצמם.  

•   •   •

מבין השלושה, חמזה היה כנראה הרגיש ביותר, חולם אמיתי. הוא אהב לצייר ושמר פינה חמה בלב לילדים, ואף שימש גזבר הסניף של יוניצ"ף בבית ספרו. סיפורים על פליטים במקומות דוגמת סוריה, עזה וסודאן הטרידו אותו כל כך, עד שגמר אומר להיות רופא ילדים כשיגדל ולעבוד עם "רופאים ללא גבולות". אבל עד מהרה הבין שלא יוכל לשאת שמונה שנים בבית ספר לרפואה, ואחרי שסיים את התיכון ב־2013 נרשם לאוניברסיטת בנדיקטין ללימודי הנדסה ומדעי המחשב.

בחודש אוקטובר בשנתו הראשונה ללימודים נדמה שכבר התחיל להרגיש את הלחץ. "בחינות במתמטיקה וכלכלה, אחת אחרי השנייה", צייץ יום אחד בטוויטר, "צריך תפילות!"

חמזה ראה באיסלאם עולם של תבונה אינסופית. הכללים וההיסטוריה העתיקה סיקרנו אותו. כבר כשהיה בן 10 עזב את בית הספר ונרשם למוסד איסלאמי מקומי כדי ללמוד בעל פה את הקוראן, תהליך הקרוי "חאפז" (שומר). במשך כשנתיים וחצי למד יותר מ־600 עמודים בערבית, עד שהפסוקים התגלגלו מלשונו כמו שירה. זאת לא התנהגות יוצאת דופן במשפחות מוסלמיות דתיות מאוד, בייחוד אלו שמקורן בדרום אסיה, כסימן לאדיקות וליוקרה. אלא שחמזה ידע רק אנגלית ואורדו, ולא היה לו מושג מה פירוש המילים שדיקלם בערבית.

הוא היה שקוע בסיפורים על מוחמד וחבריו והסולטנים והח'ליפים שרדפו אותם, וחשב שזאת היתה תקופה "פשוטה יותר", שבה האיסלאם שיגשג ברחבי האימפריה (הח'ליפה), והאומה המוסלמית היתה מאוחדת. בקולג' הוא נהנה לצלם קטעי וידאו מצחיקים עם חבריו ולהקשיב לראפרים, אבל עם הזמן החל להתייחס לפעילויות הללו כאל שטחיות, נטולות כבוד ורומנטיקה. ב־2014 יצר עמוד טאמבלר, שאותו הקדיש ל"פוסטים על אירועים ואנשים חשובים באיסלאם, מתקופתו של מוחמד, עליו השלום". לפעמים פירסם שם גם שירה פרי עטו.

בטוויטר הוא כינה את עצמו @lionofthed3s3rt, פרשנות חופשית לשמו, שפירושו "אריה", והתייחסות ללוחמי החירות ההיסטוריים במזרח התיכון. הוא קיצץ את זקנו כנסיך ערבי והצטלם עומד על רקע ביתו בפרברים, שיערו השחור עטוף בכאפייה סעודית, סנטרו זקור ועיניו מקובעות על נקודה באופק. מכה? שיקגו? ברגר קינג? מי יודע. את התמונה פירסם בעמוד הגוגל פלוס שלו.

זארין ושאפי קאן, הוריהם של השלושה, מחוץ לבית המשפט // צילום: GettyImages

מריאם, 1.57 מ' גובהה, נראתה כמו תוספת קטנה ושקטה לאמה, שאליה היתה קשורה בעבותות. היא קראה ספרים בהתלהבות ובילתה שעות בתכנון תוכניות: היא תהיה אסטרונאוטית. ואז החליטה שהיא מעדיפה להיות חוקרת מאובנים, או רופאה מנתחת. כמו אחיה, גם היא הכשירה עצמה כ"חאפז". במקרה שלה נדרשו שלוש שנים, מכיוון שתמיד היתה דקדקנית במיוחד בכל הנוגע לקוראן, למדה בעל פה כל פסוק וכל פיסקה, כדי שתוכל לדקלם אותם ללא טעות. "אני אוהבת שדברים הם מושלמים, ואני אוהבת להיות הטובה ביותר", היא אומרת. זה ברור אם רק מסתכלים עליה - אילו היתה מרשה להסתכל עליה. 

אף על פי שהאיסלאם לא מחייב בדרך כלל לבישת ניקאב, מריאם, כמו אמה, בחרה לכסות את כל פניה, למעט המצח והעיניים. אבל בבית, כשכיסתה רק את שיערה, הפכה לאדם אחר: סקרנית, אינטלקטואלית, פטפטנית, לפעמים מלאת חרדות ומצבי רוח. היא היתה מודאגת מהמלחמות בעיראק ובאפגניסטן ומסבלם של המוסלמים - בייחוד הילדים - באשר יהיו.

גם דברים רגילים של בני נוער הטרידו אותה: השיער שלה, העור, המשקל. היתה לה אובססיה קצרה - טוב, בערך שלוש שנים - ללהקת "לינקין פארק", שאת שיריה למדה בעל פה ורשמה בכל מקום. והיו גם הבלדות של טיילור סוויפט על בנים רעים, שהיו עניין סודי יותר.

בנים אמיתיים היו לחלוטין מחוץ לתחום בפרשנות ההיפר־שמרנית של הוריה לאיסלאם. היא יכלה עדיין לצחוק, להתבדח, לרכוב על אופניים ולטפס על עצים עם אחיה, אבל ברגע שהגיעה לבגרות מינית היה עליה להימנע מבנים זרים, אלא אם כן ביקשה ממישהו הסבר איך להגיע ממקום למקום. 

רוב הזמן זה היה בסדר, מכיוון שיותר מכל דבר אחר מריאם היתה ביישנית מאוד. הניקאב שימש לה מגן, ומאחורי הרעלה היא יכלה לבחון את העולם - דבר שעשתה בהתלהבות רבה - בלי להיות מעורבת. הביישנות הזאת, בשילוב הפרפקציוניזם, יצרו מעיין עמוק של חרדה, שהיכתה בה מייד אחרי שסיימה ללמוד בעל פה את הקוראן.

היא דילגה לחלוטין על חטיבת הביניים, למרות שניסתה לשמור על רצף כלשהו באמצעות חינוך ביתי. בעקבות כך, כל הייסורים של שנות ההתבגרות המוקדמות - החברות הכי טובות, היריבויות, הקנאה - חלפו מעליה. כשהודיעה לאמה שאינה רוצה לחזור לבית הספר, האם התחננה בפניה שתשנה את דעתה.

"הייתי אומרת לה מדי יום, 'את תתחרטי על זה כשתגיעי לקולג''", נזכרת זארין. "את תגידי, 'ויתרתי על כל החיים בבית הספר'". אבל מריאם התעקשה שיהיה לה טוב יותר בחינוך ביתי, ונרשמה לתוכנית לימודים בהתכתבות. כך חלפו להן כיתות ט'־י'.

מלבד הלימודים, היא מצאה עניין באפייה, בציור ובצפייה ביו־טיוב. היא פיתחה להיטות רבה לאיפור עיניים בסגנון ערבי מורכב והתנסתה בו בחדרה - מנסה מראה של נסיכה הודית ביום אחד ושל ערבייה חושנית למחרת, מקפידה תמיד להסיר את האיפור לפני שמישהו יראה בטעות. למרות שמעולם לא הודתה בכך, הבדידות שלה ייסרה אותה. אחרי זמן מה אפילו נסיעה עם אמה לוולמארט הפכה עבורה לעניין מרגש.

•   •   •

ואז, בגיל 16, מריאם החלה להשתנות. היא הפסיקה להקשיב למוסיקה, לצפות באנימה ולקרוא רומנים. היא כבר לא התגעגעה לחברותיה ולא התלבטה עוד אם לחזור לבית הספר - היא ידעה שאין טעם: הדבר היחיד שחשוב הוא הדת. בזמן שאחיה ואחותה היו בבית הספר, עבדו על פרויקטים ליריד המדע הבא, היא עברה במהירות על השיעורים שלה כדי שתוכל למצוא פינה שקטה ולקרוא את ה"חדית'", הסיפורים המשניים, הפתגמים וההלכות של מוחמד, וגם ספרים של חוקרים מוסלמים. 

הגיבורים המועדפים עליה היו אנשים דוגמת צלאח א־דין, מהמט השני ומוחמד בן קאסם - כולם לוחמים מוסלמים מפורסמים, שיצאו לג'יהאד אצילי כדי להגן על האיסלאם ולאפשר את התפשטותו. המונח "ג'יהאד" מתייחס לשני רעיונות מוסלמיים נפרדים - הג'יהאד הגדול, שכולל את המאבק היומיומי לחיות חיי אדיקות, והג'יהאד הקטן, שרוב החוקרים מסכימים לייחס אותו למלחמה, ולא רק למלחמה רוחנית או קיומית.

מריאם ראתה את עצמה כמגינה יותר מאשר כלוחמת. במחשבותיה הכמוסות יכלה לבחור בטון תקיף יותר, מתוסכלת מהסירוב של המוסלמים האמריקנים להזכיר את המילה ג'יהאד מחשש שלא יובנו כהלכה. "כשהדיבור על ג'יהאד מתעורר, (הגברים) מפנים את פניהם או משפילים עיניהם כדי לחמוק ממבטך, או תוקפים אותך", כתבה ביומנה, מתייחסת לגברים בקהילה שלה כ"פחדנים" ואל הנשים כ"אנוכיות". הדרך הנכונה היתה ברורה לה: למה הם לא רואים את זה?

"הם לא רוצים להאמין", כתבה. "הם מתפרצים עלייך, צוחקים עלייך, לועגים לדבר שהאנשים הטובים ביותר על פני האדמה אהבו ונשאו בליבם. האם הם ימשיכו לדבר כך גם כשיהיו אלה הילדים שלהם שאת הגולגולות שלהם מנפצים? כשיהיו אלה האבות שלהם שנטבחים או האימהות שלהם שנאנסות?"

ועדיין, מה יכלו מריאם או חמזה, או כל בן נוער מוסלמי מנוכר אחר, לעשות בעניין? יש עוד אלפים כמוהם בפייסבוק ובטוויטר, עולם שלם של ילדים שמתחבטים לגבי החדית', מדברים על אנימה ומתייסרים מהזוועות בסוריה, וגם מחליפים תמונות של אריות או דינוזאורים או גורים של טיגריסים. הם באים מאותם מקומות משמימים כמו בולינגברוק: פרת' שבאוסטרליה, קרדיף שבוויילס ופורטסמות' שבאנגליה. הם באים מגטאות המהגרים של לונדון, אבל גם מערים כגון פאריס, ברלין, בריסל, דנוור - רבים מהם נולדו בערים האלה, ובכל זאת, מעולם לא הרגישו באמת אמריקנים, או בריטים, או אוסטרלים, או צרפתים, אבל גם לא הרגישו לגמרי מוסלמים.

מריאם קאן בילתה את רוב ימיה לבדה. בזמן שגלשה בפורומים איסלאמיים גילתה את Kalamullah.com, אתר מוסלמי בריטי, שאוגר חומר איסלאמי רב. אלו שמבקשים לקרוא או להאזין לנאומים של אנואר אל־אוולקי, איש הדת יליד אמריקה, יכולים לעשות זאת כאן, אבל קאלאמולה גם מפרסם מידע על קבוצות שונות של זכויות אדם, וגם מה שהשאיר כנראה את מירב הרושם על מריאם - לינק לעדכון וידאו יומי מסוריה. 

עד 2013 היתה מריאם שקועה במשבר בסוריה, "שאם", כפי שקראה לה כעת, אותו שם שבו בחר דאעש לכנות את השטח שכולל חלקים נרחבים מסוריה ומעיראק - ומאוחר יותר שינה את שמו לח'ליפה. היא הצטרפה לקמפיין ההאשטג למען אסיר מוסלמי ופירסמה ציוצים עם תמונות של קורבנות האלימות במזרח התיכון. היא הושפעה מפורומים איסלאמיים שקידמו גישה אנטי־מערבית לוחמנית, ולפיהם כל הלא־מוסלמים הם "כופרים", כל השיעים "בוגדים", וכל האימאמים מהמיינסטרים, מלומדים איסלאמים ומוסלמים ש"דיללו את הדת שלהם" - "קוקוסים": חומים מבחוץ, לבנים בליבם.  

כל ילדי קאן היו פעילים במדיה החברתית, אבל עבורה זה היה יותר מסתם מקום לפתחון פה - זה היה הקול שלה. במציאות היו חייה מלאים בחוקים, אבל באינטרנט היא יכלה להיות כל מי שהיא רוצה: ילדה מוסלמית טובה, לוחמת למען המדוכאים, ואפילו, בדרך כלשהי, נער מכובד, עטוף באנונימיות של האינטרנט וחופשי לתקשר עם תת־תרבות מבעבעת של אנשים, רובם גברים צעירים, שעליהם לא היתה מעזה אפילו להביט בחיים האמיתיים, ודאי שלא לדבר איתם. 

היא מצאה אותם בטוויטר, מזדהים לעיתים באמצעות הדגל הג'יהאדי שבו השתמשו כאווטאר. שמות הכינוי שלהם התחילו ב"אבו" לגברים וב"אום" לנשים, כשהלאום מופיע לעיתים בסוף השמות: אל־אמריקי לאמריקנים, אל־בריטני לבריטים. מריאם התבוננה בתחילה מהצד, אבל בהמשך החלה לקחת חלק פעיל בשיחות הארוכות שלהם עם העוקבים אחריהם, כשהם מתווכחים על הערכים של קבוצות ג'יהאד שונות או מקדמים את הסרטון האחרון של דאעש.

בני המזל קיבלו הודעה אישית מהאנשים המשפיעים ביותר בקבוצה, ששימשו מגייסים בלתי רשמיים, ובה הפרטים של חשבונות הקיק או ה־Surespot האישיים שלהם, כדי שיוכלו להמשיך את השיחה בצורה מאובטחת יותר. כדי להגיע לנקודה הזאת, היה על הגולשים להוכיח נאמנות למטרה, ומריאם עשתה את זה. היא צייצה על אהבתה לסרטונים דוגמת "סאליל אל־סאוורים IV" ("התנגשות החרבות"), שהציג לראווה את פעולות דאעש בעיראק וכלל סצנות של לוחמים זרים שורפים את דרכוניהם, כמו גם הוצאות להורג ועריפות ראשים. במהלך הארכת המעצר של אחיה, ציינה התביעה שמריאם הפיקה "הנאה מעוותת" מסיום הסרטון, שעליו צייצה בליווי אימוג'ים של לב ופרצוף מחייך.

כדי לשוחח עם לוחמי הג'יהאד של דאעש, מריאם היתה צריכה להבין את שפתם. על פי ד"ר אמנדה רוג'רס מאוניברסיטת וויסקונסין מדיסון, שחוקרת את התעמולה של דאעש, לרשת דוברי האנגלית של דאעש יש מנעד פרטי של מילים ערביות שבהן משתמשים העוקבים, והן מוטמעות בתוך ביטויים מערביים כסוג של קוד דיבור קבוצתי. אלו שהגיעו לסוריה היו "בדרך החַק'" - "חיים את האמת"; ייתכן שהם גם "על הדין", מונח שמתייחס לאמונתו של אדם ולכך שהוא מאמץ אותה לחלוטין, בגוף ובנפש, כפי שעשו המוסלמים בימיו של הנביא.

המסע לסוריה הוא "היג'רה", או הגירה, מושג שמתייחס למסע המקורי של מוחמד ומאמיניו למדינה, מסע שקשור לרעיון של רדיפה. למעשה, אחד התנאים לכך שהיג'רה היא חובה עבור המוסלמים הוא הדיכוי במדינה שבה הם חיים. לכן ההחלטה לצאת להיג'רה ולהצטרף למהגרים האחרים היא חובה קדושה ומשחררת. הביטוי "שאם" מתייחס לסוריה רבתי, אבל להרבה יותר מזה: זה לא רק מקום, למדה מריאם, זה ה־מקום, ורק האנשים הטובים ביותר, ה"מוהאג'ירון" האמיתיים, ייאספו שם.

•   •   •

המפורסם ביותר מקרב הג'יהאדיסטים המערביים דוברי האנגלית, רוק סטאר עבור נערות שחיות בדל"ת אמותיהן כמו מריאם, היה אבו עבדול רחמן אל־בריטני, הידוע גם כאיפתיכאר ג'אמאן, בריטי בן 22 ממוצא בנגלי, שהיגר לסוריה ב־2013 מביתו בקרב מעמד הבינוני שבפורטסמות'. ג'אמאן היה הראשון מבין גברים צעירים שכינו עצמם "בריגדת הילדים הרעים מבנגלדש" והחליטו לצאת להיג'רה, והוא גם היה הראשון מביניהם למות. אבל לפני שמת - למעשה, לפני שעזב את אנגליה - צבר קהל מרשים של עוקבים בטוויטר, כשפירסם את מה שנראה כמו רצף אינסופי של תמונות וסרטונים של עצמו עונה על שאלות בנוגע לאיסלאם.

הוא צבע את עיניו בכחול־שחור, דבר שגרם לו להיראות כמו אלאדין, והניח לזקנו לצמוח בדומה לזה של אוסאמה בן לאדן, שלדעתו "נראה כמו בחור ממש נחמד". בסרטון המפורסם ביותר הציע שיעור של תשעים דקות, שבו הוא מדריך את הצופים כיצד לקשור טורבן - ומעיר הערות שוליים על כל נושא שבעולם. 

לא חלף זמן רב עד שג'אמאן, עם מאות העוקבים שלו בטוויטר, הפך לאיש המכירות הכריזמטי ביותר של דאעש באנגלית. הוא הצטלם עם קלצ'ניקוב (אף שמעולם לא השתמש בו בקרב) וקידם את הצדדים הרגועים יותר של הח'ליפה, שאותם כינה "ג'יהאד חמישה כוכבים" - כולל צילומים עם שלל שנגנב במלחמה, חתלתולים חמודים וּוילות מפוארות עם בריכות שחייה.

צעירים רבים שרצו להיות כמוהו עשו את דרכם לסוריה, ורבים עוד יותר התחילו לשקול את האפשרות. "אני חולק איתכם כל כך הרבה מחיי כי אני רוצה להראות לכם איך זה באמת כאן", כתב, "החתלתולים, הנוף, וכו' - תראו את כל היופי הזה". נכון, בג'יהאדיסטים המערביים לא היתה שום תועלת בשדה הקרב, לא היו להם "שום כישורים", כפי שהודה בעצמו, אבל "גם אם דאעש לא זקוק לנו, אתם זקוקים לזה".

מריאם עקבה אחרי ג'אמאן בטוויטר עוד לפני שנסע לסוריה ועקבה בעניין אחרי התקדמותו, וכך גם אחרי חבריו, שבעולם הווירטואלי הפכו לחבריה. "למה אתם מחכים?" כתבו הג'יהאדיסטים לילדים במערב. "בואו לארץ הכבוד. אתם דרושים פה". שהותו של ג'אמאן בארץ הכבוד באה אל קיצה ב־15 בדצמבר 2013, אחרי שבקשתו להשתתף ב"מבצע" נענתה, סוף סוף. הוא נהרג בדקות הראשונות של הקרב הראשון שלו.

מעריציו בטוויטר יצאו מדעתם מרוב אושר, מכיוון שהוא הפך לשאהיד. חודשיים מאוחר יותר, אחד מ"אחיו" החדשים של ג'אמאן, בריטי שכונה ברשת אבו ליית' אל־כורזני, נהרג גם הוא. מריאם הרגישה עכשיו חלק מקבוצה. "לאללה אנחנו שייכים, ואליו נחזור", צייצה. "אבו ליית' הפך לשאהיד".

היא האמינה שהוא לא באמת מת, כי זה מה שקראה, וזה מה שג'אמאן וחבריו הזכירו לאנשים כל הזמן. שאהידים, בניגוד לאנשים רגילים, מגיעים למקום הטוב ביותר בגן עדן - לא כגברים צעירים עם 72 בתולות (הקונספט הזה, כך נדמה, לא השפיע על אף אחד) - אלא כציפורים ירוקות יפהפיות (או greenbirds# בטוויטר). לפי כמה מהחדית'ות, הציפורים הללו יעופו בין העצים, יאכלו מפירות גן העדן ויחיו במנורות זהב שתלויות מהכס האלוהי, לפני שאללה יחזיר להן את נשמותיהן ביום תחיית המתים. זאת אחת הסיבות לכך שכל הקדושים מתים וחיוך על פניהם.

זה היה המסר שעשה את דרכו ברחבי המדיה החברתית, והיו אפילו הוכחות מצולמות לתופעה: עשרות גברים צעירים שמתו זה עתה, כולם מחייכים. חלק מהתמונות האלו צויצו עם הערות על ניחוח המושק שעלה מהגופה, או על כך שפצעיהם המשיכו לדמם גם ימים ארוכים אחרי מותם; גופותיהם של קדושים מעונים, אמרו חלק, אינן נרקבות. ויש ניסים נוספים בסוריה: פרדסים שנותנים שפע אינסופי של פרי, או פגזי מרגמות שנופלים בשטחי דאעש ואינם מותירים שום נזק. אחד הג'יהאדיסטים כתב שלמרות המחסור במים ובמוצרי היגיינה, הבגדים שלו או גופו לא הסריחו. 

•   •   •

מריאם עקבה אחרי ג'יהאדיסט נוסף דובר אנגלית, אבו חוד, שנודע בכינוי "אביר הקודש של הג'יהאד". הוא הצטייר כאח חברי, שלא התבייש לגייס אחים ואחיות מערביים למה שהבטיח שתהיה החוויה המדהימה ביותר של חייהם. הסידרה המפורטת שפירסם בטאמבלר, DustyFeet#, היתה פחות או יותר מדריך לונלי פלנט להיג'רה: היא הציעה לילדים שלעולם לא היו מעזים הנחיות מפורטות איזה תרמיל גב לארוז, איך להיכנס לכושר, ואפילו איך לכרוע - "הכריעה חשובה במיוחד, משום שהנביא, שלא נהנה מהמותרות של אסלות אירופיות גבוהות, הציע שיעורים לגבי הצורך הביולוגי הספציפי הזה".

אין ספק שנשמתה כמהה לג'יהאד, למרות שידעה שלעולם לא תורשה להילחם. תפקידה, הבינה, הוא להיות רעיית לוחם, שתעזור לגדל את הדור הבא של מוג'אהידין. היא תהיה מוגבלת בתנועותיה - נשות דאעש אינן מורשות לעזוב את ביתן בלי רשות מבעליהן וללא מלווה מגברי המשפחה, המשמש מגן שלהן, אלא אם כן הן נעות בקבוצה.

אבל לשיטתה, זה לא היה שונה במיוחד מהאופן שבו היא חיה עכשיו. היא לא הלכה לבדה לשום מקום, ולמעשה, חשבה, במובנים מסוימים החיים בעיר כמו א־רקה יכולים להיות טובים יותר. תהיה לה קהילה שלמה של אחיות, קבוצה של חברים מן המוכן, שרק מחכים לה. וכולם, כך נדמה - לפחות כל האנשים שאיתם דיברה - מתחת לגיל 25.

מריאם עקבה אחרי חלק מהנשים שהצטרפו לדאעש, והתרשמה במיוחד מכתביה של סקוטית בת 20 בשם אקצה מחמוד, שכותבת בלוג תחת השם אום ליית'. היא נחשבת למי שמילאה תפקיד משמעותי בסיוע לצעירות מערביות להגיע ל"ארצות הג'יהאד", ועצותיה מפורטות ומעשיות: להביא איפור ותכשיטים ("תסמכו עלי, אין פה כלום"), וגם הרבה בגדים ונעליים. "יש כאן בגדים, אבל וואללה, האיכות שלהם ממש גרועה", כתבה, "זה נס אם תמצאו חולצה או מכנסיים שישרדו יותר מחודש... גם הנעליים פה באיכות גרועה, בנוסף לכך שיש רק שלוש מידות".

אום ליית' הסבירה את תנאי המחיה של הנשים: "ברגע שתגיעו לסוריה תקבלו בית, למרות שיש רשימת המתנה לבתים, אז ייתכן שבאופן זמני תישלחו ל'מַקַר אחיות', המפקדה הראשית, בעת שהבעלים שלכן יהיו עם הגברים האחרים. אין מגורים לרווקות, יש צורך להינשא כדי להיות חלק מקהילת דאעש. ואין שום סיכוי שאישה תוכל להשתתף בלחימת ג'יהאד.

"אבל היג'רה לא מתבצעת רק לצורכי לחימה. למעשה, התפקיד שלכן כמוסלמיות חשוב יותר מלחימה, כי אם לא היו נשים שמוכנות להקריב את כל התשוקות שלהן, לוותר על המשפחות שלהן ועל החיים במערב כדי לקיים היג'רה ולרצות את אללה - מי יגדל את דור האריות הבא?"

הדברים האלה נכתבו בששת החודשים הראשונים אחרי הגעתה של אום ליית' לסוריה, בנובמבר 2013. בספטמבר 2014 האיגרות שלה כבר סטו לדברים שדמו יותר לפנטזיה: "יש משהו כל כך מספק בלדעת שמה שיש לך נלקח מהכופרים ונמסר לך כמתנה על ידי אללה", כתבה בטאמבלר, ועברה על רשימת "שלל המלחמה" שלה: "מקררים, תנורים, מיקרוגלים, מכונות מילקשייק, והכי חשוב, בית עם חשמל חינם ומים שמגיעים לי מהח'ליפה, ובלי שכר דירה. נשמע מעולה, נכון?"

למעשה, הבטיחה אום ליית', אללה יחליף את כל מה שהיה להם ב"דאר אל־כופר" בדברים טובים בהרבה. "המשפחה שתקבלו בתמורה לעזיבת המשפחות שלכן תבהק כמו פנינה בהשוואה לצדפה שתזרקו לקצף הים, הים האינסופי שהוא האומה".

•   •   •

משפחת קאן היא משפחה קרובה ואוהבת, והמחשבה של הילדים על עזיבת הוריהם ייסרה אותם. לאום ליית' היתה תשובה גם לכך. "אין דרך שבה תוכלי להקל על הורייך", כתבה למריאם בבלוג שלה. "ההורים שלך ייפגעו, ישפטו אותך, וזה לא ישנה בכלל... אבל דברי אללה גדולים יותר מכל האנושות גם יחד".

יום אחרי יום, ללא ידיעת הוריהם, בלעו ילדי קאן כמות אינסופית של עידוד מהסוג שהציעו חבריהם החדשים. "אל תצייצו על אומת האיסלאם או על ג'יהאד", יעץ אבו פאריס בעמוד ה־Ask.fm שלו. "היזהרו כשאתם ברשת, אבל היזהרו גם בחיים האמיתיים. אל תספרו לחבריכם או למשפחה. אל תיתנו להתנהגות שלכם להשתנות, כי אנשים יבחינו בכך". 

מריאם הצטערה שתיאלץ לעזוב את הוריה, אך התנחמה בכך שאחיה יבואו איתה. חמזה, הבכור, יהיה האחראי עליה, ורוב הסיכויים שהוא שיבחר עבורה בעל. הוא עצמו היה חצוי בעניין הזה: מצד אחד, כפי שכתב להוריו, היה חדור רצון "לקחת כמה שיותר מהמשפחה שלנו לארץ האיסלאם". ועדיין ניקרו בו חששות, והוא תהה אם ההיג'רה באמת חיונית.

חמזה היה אולי מוכן להישבע אמונים לדאעש, אבל אפילו כשהגיש בקשות לדרכונים ולוויזות, נדמה שהיו לו ספקות. הוא שאל תומך בריטי של דאעש בשם אבו ברא אם יצטרך באמת להגיע לסוריה, או שמא הוא יכול להישבע אמונים ולהישאר בבית. אבו ברא, שלא הודה שהצהיר אמונים למדינה האיסלאמית, הבטיח לו שההיג'רה אינה דרישה מוחלטת, "למרות שאם מתייחסים לכתבי הקודש, מוטב לחיות יום אחד תחת משטר הח'ליפה מאשר לחיות ולמות בבורות".

חמזה החליט שהוא חייב להיות לצד המוסלמים. "אני, שחי בנוחות עם משפחתי בזמן שמשפחתי האחרת נהרגת, אני פשוט אנוכי", כתב מאוחר יותר למשפחתו. "אני רוצה לחיות תחת חוקי השריעה, החוקים הטובים ביותר לכלל האנושות".

חמזה קאן. לא ברור מה התכוון לעשות בדאעש

ממש עד שיצא להיג'רה שלו, נדמה היה שחמזה אמביוולנטי ביחס לאכזריות של הח'ליפה. "הפעולות של דאעש יהפכו את חיינו לקשים יותר", כתב ב־2 בספטמבר 2014, היום שבו התפרסם סרטון עריפת ראש העיתונאי סטיבן סוטלוף. חודש מאוחר יותר, יומיים לפני עזיבתם המתוכננת של האחים בדרך לסוריה, כתב: "לפעמים אני מקווה שהייתי יכול פשוט ללכת למדבר במאוריטניה, לחיות תחת שייח', ללמוד את הקוראן ולהיות רועה, חיים פשוטים הרחק מכל השיגעון".

אבל מסיבה זו או אחרת - אמונה, חמלה, תשוקה, תמימות, אידיאליזם, הרפתקנות, ואולי הכל יחד - הם החליטו ללכת. בדיוק כפי שיעצו להם אום ליית' ושאר המוהאג'ירון, אספו שלושת האחים בשקט את שקי השינה שלהם, חטיפים וציוד נוסף, לא אמרו דבר להוריהם בנוגע לתוכניותיהם, ובלילה לפני עזיבתם התיישבו לכתוב להם מכתבים.

בגלל הפרפקציוניזם של מריאם, היא כתבה שני מכתבים. "לא הבנתי כמה קשה יהיה לעזוב את משפחתי, בעיקר את הוריי, ועוד יותר את אמא שלי", כתבה באחת הפסקאות הכנות ביותר. "ליבי בוכה מהמחשבה שעזבתי אתכם ושבטח לא אראה אתכם שוב... אני אוהבת אתכם יותר מאת העולם, אני נשבעת".

ב־13 בינואר 2015, כשבוע אחרי המתקפה על משרדי העיתון "שרלי הבדו" בפאריס, הועמד חמזה קאן לדין בבית המשפט הפדרלי של מכון דירקסן בשיקגו. הוא הגיב ב"לא אשם" לטענה שניסה לספק תמיכה חומרית לדאעש. אחרי שימוע קצר, שנמשך עשר דקות, הציג עורך הדין של משפחת קאן, טום דורקין, את זארין האם, אישה קטנטנה לבושה במעיל כהה ולראשה כיסוי משובץ, שפניה נחשפו לראשונה זה עשרים שנה.

"כהורים, אנו מרגישים צורך לדבר על האירועים בפאריס", אמרה בקול רועד. "ראינו שם פעולות אימה שביצעו מתגייסים לקבוצות הג'יהאד, בשם האיסלאם". היא גינתה את האלימות וגם את "שטיפת המוח וגיוס ילדים באמצעות המדיה החברתית והאינטרנט", וסיימה במסר למנהיג דאעש, אבו בכר אל־בגדאדי, ולמגייסים שלו: "עיזבו את הילדים שלנו במנוחה!"

לומר שהחודשים האחרונים היו סיוט עבור המשפחה יחטא לאמת. כשפגשתי אותם לראשונה, בסתיו, במשרדו של דורקין, הם נראו המומים מהאירועים, כאילו מישהו התגנב לביתם וגנב את מוחות ילדיהם.

"ניסינו לגדל אותם בצורה הטובה ביותר שיכולנו", אמרה לי זארין בעת שבעלה שאפי, איש שקט, התחיל לפרוק תכולה של שקית קניות גדולה על שולחן הישיבות של דורקין: המדליות שבהן זכה חמזה בירידי מדע, הגביע שלו על כך שלמד בעל פה את הקוראן, מדליית הזהב שלו מטורניר בתי הספר המוסלמיים. הם הראו לי ציורים מקסימים של פרחים שציירה מריאם ודיברו על אהבתו של טארק לשיקגו בולס.

אז איך זה קרה? האם זיהו שינוי בהתנהגות של ילדיהם? הבחינו שהם הופכים חשאיים יותר? קנאים יותר?

חוץ מהעובדה שהם בילו יותר זמן על המחשב, התשובה היא "לא".

למעשה, אומרת זארין, היא בקושי היתה מודעת לקיומו של דאעש לפני סתיו 2014. "הקסם שלהם, עבורי ועבור בעלי, ועבור רוב ההורים המוסלמים הדומים לנו, הפתיע אותי לחלוטין".

"זה לא היה צריך להפתיע אותם", מציין ד"ר יאסר קאדהי, איש דת מוסלמי ידוע ומרצה ב"קולג' רודס" בממפיס. "למרבה הצער, סוג האיסלאם שלרוב ההורים נוח איתו הוא איסלאם שקט יותר, שנוטה להתרחק מעניינים שנויים במחלוקת, כמו מדיניות ארה"ב במדינות המוסלמיות. הקצר המהותי הזה בתקשורת, בשילוב ההתקדמות הטכנולוגית, שרבים מההורים מתקשים לעקוב אחריה, יצרו פער כמעט בלתי ניתן לגישור בין הדורות.

"אחת הטעויות הגדולות בתפיסת הנושא היא שהרדיקליזציה מתרחשת במסגדים בגלוי. הרדיקליזציה מתרחשת ברשת, בחשאי. אנחנו רוצים שהילדים שלנו ידברו על מה שמפריע להם בגלוי. אבל היעדר דיאלוג אמיתי, שיאפשר להם לקבל קצת תבונה מהבוגרים מהם, גורם לתסכול אצל הנשים והגברים הצעירים האלה. הם מתוסכלים ממה שהם רואים כאי צדק הולך וגובר במדיניות החוץ שלנו, ונמשכים לאנשי דת בעלי עמדות של שחור ולבן על האיסלאם והמערב.

"יש שם נרטיב אמיתי, שהמערב מצוי במלחמה עם האיסלאם. ויש סיפור רומנטי, אוטופי, תמים על הח'ליפה, והילדים האלה תמימים. האם הפיכת התמימות הזאת לעניין פלילי היא הדרך להתמודד עם ילדים כמו אלו של משפחת קאן? בין שזה מוצא חן בעינינו ובין שלא, כשילדים מגלים שבני גילם מקבלים עונש מאסר של 15 שנה על משהו שהיה רק בגדר מחשבה - זה רק גורם להם להפוך חשאיים יותר".

נכון לעכשיו, חמזה ניצב בפני בחירה. הוא יכול לשנות את תשובתו לבית המשפט ל"אשם" ולקבל גזר דין קל יותר, או שהוא יכול להישאר נאמן לרעיון ההיג'רה ולנסות את מזלו בבית המשפט. כך או כך, סביר להניח שיישב בכלא. גם עורך דינו מודה שמאז 11 בספטמבר, אף אחד עדיין לא זוּכה במשפט שקשור לטרור.

•   •   •

כמה לילות אחרי השימוע של חמזה ביקרתי את משפחת קאן בביתה שבבולינגברוק. שאפי, לבוש במכנסיים פשוטים וכחולים ובטוניקה ארוכה, פתח את הדלת וליווה אותו לסלון. זארין, שיערה מכוסה בחיג'אב שחור־לבן, המתינה לי שם וערכה את השולחן עם צלחות של עוף מטוגן, צ'יפס ומיץ תפוזים.

שאפי עבד בשנים האחרונות כמתכנן אירועים לארגוני צדקה מוסלמיים, אבל לא מכבר פוטר, כנראה עקב מעצר ילדיו. מאז, נאבקת המשפחה להסתדר מבחינה כלכלית. "חברים ושכנים תומכים בנו", אומרת זארין, "אבל שומרים מרחק. הם מפחדים. כאילו אומרים לעצמם, אם הילדים הטובים האלה עברו שטיפת מוח, אנחנו לא יודעים מה עלול לקרות לילדים שלנו".

הסלון מקנה תחושה ביתית, עוטפת. ספות בלויות עם כתמי טושים, תלת־אופן קטן מפלסטיק, צעצועים של פישר פרייס וספרים מאוירים. ספרייה כבדה מלאה בטקסטים איסלאמיים, כמו גם בספרי לימוד של הילדים הגדולים: אנגלית, כלכלה, ביולוגיה. בפינה של אחד המדפים התחתונים חבויה טלוויזיה קטנה וחדשה.

מריאם, נערה שברירית למראה, יושבת על הספה לבושה ב"שלוואר קמיז", מכנסיים דמויי פיג'מה וטוניקה שלובשים גברים ונשים בדרום אסיה. צבעם סגול, הצבע האהוב עליה, ויש עליהם הדפס של נמר. היא אוהבת נמרים.

קולה רך מאוד, והיא מספרת לי על כמה מהדברים הנוספים שאהבה פעם: סרטים, החלקה על הקרח, שופינג. את כולם החליפה בדת, ונדמה שזו עדיין מעסיקה את רוב מחשבותיה. "אני יכולה לשבת ולקרוא עליה עוד ועוד, וללמוד אותה יום אחרי יום", היא אומרת.

מריאם טרם הואשמה בעבירה כלשהי, כמו גם אחיה הקטן, אבל לדברי עורכת הדין שלה, מרלו קדֶדוּ, סביר להניח שהיא תואשם במשהו. קדדו משגיחה מקרוב על הלקוחה שלה, שלא תפלוט בטעות משהו על חקירתה. המדינה עשויה לטעון שאם אדם מציע את גופו לארגון טרור זה יכול להיחשב כ"תמיכה חומרית", אבל קדדו תטען שדאעש מגייס אנשים באופן דומה לפדופילים ברשת: "הם אומרים להם שאיש לא מבין אותם, ושהם יזכו לאהבה ולהערכה במדינה האיסלאמית. זה טיפוח קורבנות קלאסי. הילדות הללו מיועדות להיות פרסים מיניים, חד וחלק. אין להן מושג למה הן נכנסות".

אבו בכר אל־בגדאדי, מנהיג הארגון. "ברגע שתגיעו לסוריה תקבלו בית" // צילום: אי.פי

הפרקליטה מקווה שהמדינה לא תמליץ על עונש מאסר במקרה שמריאם תואשם. בחודשים האחרונים היא עמלה להחזיר את הלקוחה שלה לעולם המציאותי, ולא רק הווירטואלי. היא התעקשה שמריאם תשלים את תעודת הבגרות שלה, ועד כה היא עברה את מבחניה בהצטיינות, ומשתתפת בפגישות ייעוץ אצל פסיכולוגית מוסלמית. בינואר היא החלה ללמוד בקולג' קהילתי, בתקווה להשלים תואר בחינוך לגיל הרך.

מריאם משתתפת בשיעורי ציור ומתנדבת בארגון צדקה מוסלמי מקומי. קדדו, בתמיכת פסיכולוגים, התעקשה שתיפגש עם מרצה מוסלמי הפועל בשיקגו ומתנגד לאופן שבו היא מפרשת את הקוראן ואת האופן שבו דאעש מפרש את האיסלאם. לאחרונה החלה לדבר עם מכר של המשפחה שהתנדב בסוריה, והוא הסביר לה, בפרטים גרוטסקיים, את המציאות שם. "אחרי כל זה הצלחתי להסתכל על הדברים מנקודת מבט אחרת", היא אומרת לי. "זה ממש פקח לי את העיניים".

כל זה נשמע טוב, אולי קצת טוב מדי. ב־26 בפברואר פשט ה־FBI על בית משפחת קאן בשנית. הסוכנים עזבו עם קופסאות של "מכשירי תקשורת", שהיו שייכים כנראה למריאם ולאחיה הצעיר. אחרי יותר משנה של אינדוקטרינציה, יפתיע אם נערה כמוה לא תישאר עם שאלות פתוחות ועם נאמנות עמוקה לרעיון.

"אפילו בתרחיש הטוב ביותר האפשרי, זה ייקח זמן", אומרת חומרה קאן ממרכז "מופלהון". "התערבות לטווח ארוך לצד שיקום, עם הילדים וההורים כאחד, היא חיונית. הכניסה שלהם לעולם הזה לא התרחשה בן לילה, וגם הוצאתם ממנו לא תהיה תהליך קצר. אם תשלחו אותם לכלא, זה רק יקשיח את העמדות שלהם".

•   •   •

כשנעצרה בנמל התעופה של שיקגו, מריאם נחקרה במשך שמונה שעות. בתמליל החקירה, שהוגש בדיון הארכת המעצר של חמזה, הדגיש החוקר את ההתניות העוצמתיות של דאעש, וגם את אמונתה הבלתי מתפשרת של מריאם. כל הביישנות שלה נמוגה בפני החוקרים, שעל שאלותיהם סירבה לענות בעיקשות.

"למה שתדברי עם האנשים האלה? הם מפלצות", אמר אחד החוקרים. 

"אני לא מפלצת", ענתה. 

"אבל הם עורפים ראשים של אנשים!" אמר החוקר. 

"כן, למה אתה חושב שהם עושים זאת?" היא שאלה. 

לאט לאט שטחה את תפיסת עולמה: שארה"ב ושותפותיה רוצחות ילדים חפים מפשע במקומות דוגמת סוריה ואפגניסטן; שזה לא הוגן שהפעולות האלו נסלחות, כשפשעים שמבצעים מוסלמים - שרק מגינים על עצמם - הם מגונים.

בנקודה מסוימת, היא הפכה את הדיון לחקירה של חוקריה. 

"אתה נאמן למדינה שלך, לא משנה מה, גם אם היא עושה דברים רעים", אמרה לאחד החוקרים. 

"זה לא דיון עלי ועל המדינה שלי", השיב. "אנחנו מדברים עלייך".

"אתם חוקרים אותי!" אמרה.

"הו, לא", הבטיחו לה. "חקירה אמיתית תהיה גרועה בהרבה. אנשים יצעקו עלייך, יזרקו דברים. זה יהיה מפחיד".

"כן, זה מה שאתם עושים לאנשים", אמרה. 

"אנחנו לא כאן כדי לעשות לך את זה".

"אתם עדיין עושים את זה... יש כל כך הרבה סיפורים כאלה".

"בסדר", הודה החוקר לבסוף. "כן, דברים כאלה קורים".

"וכנראה שתעשו את זה גם לי", היא אמרה. "אם לא עכשיו, אז בעתיד". 

(מאנגלית: מעיין זיגדון)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו