"חבל לנו שאת ההכרה הגדולה עוזי קיבל רק לאחר מותו"

בית משפחתו של עוזי חיטמן ברמת גן התנהל בשבוע שעבר כמו חמ"ל. בצד אחד של הבית רחב הידיים התמקם עידו, הבן הבכור, כשהוא מדבר בטלפון עם הפקת המופע "עכשיו התור לאהבה", אירוע השיא שיסכם את שנת העשור למותו של אביו. בצד השני של הבית התמקם יואב בן ה־30, הצעיר מבין שלושת הבנים, שעסק בהכנות האחרונות לחתונתו עם שירה, חברתו בשנה וחצי האחרונות.

המופע שיתקיים ביום שני הקרוב בהיכל התרבות בתל אביב יכלול מפגש פיסגה בין התזמורת הפילהרמונית, בניצוחו של רפי קדישזון, זמרים בני דורו של חיטמן, כמו שימי תבורי, חני נחמיאס ויגאל בשן (שותפו של חיטמן לימי "הופה היי", ששב לבמה לאחר היעדרות ארוכה), וכאלה שגדלו על שיריו, כמו קובי אפללו, קרולינה ורוני דלומי. כמות הכרטיסים הגדולה שיש למכור כדי לכסות את עלויות ההפקה של חברת "תוצרת הארץ" בשיתוף עם המשפחה דורשת התגייסות רבה של אנשים. אבל דווקא החתונה של יואב מצליחה להפחיד את החיטמנים יותר מכל דבר אחר.

"אנחנו בעיקר מפחדים לבכות בחתונה", אומר עידו (37), עורך דין לזכויות יוצרים. "אמא שלי, כמו כל פולנייה טובה, קנתה ארבע שמלות לקראת האירוע והיתה ארבע פעמים במספרה לבדוק אופציות לתספורת הנכונה. היא מפחדת להתפרק מתחת לחופה. זאת החתונה הראשונה של בן שלה, וההתרגשות בשיאה. באותה מידה, גם החוסר של אבא נמצא בסוג של שיא. תמיד ברגעי השמחה אנחנו מרגישים בחסרונו.

"שנה אחרי שהוא נפטר סיימתי את לימודי המשפטים בהצטיינות. בזמן שקיבלתי את התעודה, היתה לי צביטה בלב על זה שהוא לא שם. אני זוכר שהדבר הראשון שאמרתי לאמא אחרי שקיבלתי הצעה לשותפות באחד ממשרדי עורכי הדין הגדולים בארץ הוא 'מה אבא היה אומר על זה?' והיא מייד התחילה לבכות.

"מאז שהוא נפטר, אין אצלנו שמחה טוטאלית עד הסוף. אנחנו אנשים שמחים שמקפידים לשמוח, אבל הוא תמיד חסר לנו. אולי בגלל שהוא נפטר כל כך צעיר, אולי בגלל שזה בא בהפתעה, ואולי בגלל שהוא היה כל כך שופע יצירה ועשייה, שמוזר שהכל נגדע פתאום.

"דווקא עכשיו, יותר מתמיד, העובדה שהוא לא איתנו מחלחלת לתודעה, בעיקר ברגעי האושר שיש, כמו עכשיו עם החתונה, שאמא הולכת לבדה לחלק הזמנות לחברות שלה, ואין את אבא שיצטרף אליה".

"כל הורה שואף מתישהו לשחרר את הגוזל שלו מהקן ולאפשר לו לעוף", אומרת איה חיטמן (65), אלמנתו של עוזי, בעיניים בורקות מהתרגשות. "במקרה שלנו הגוזל עוזב את הקן, אבל בקן נשארת רק האמא. זה לא פשוט לעבור את כל ההתרגשות והשמחה הזאת לבד, בלי השותף שלי. נכון שאני מוקפת בילדים ובחברות, אבל זה לא אותו הדבר. השאלה מה עוזי היה חושב אם הוא היה איתנו נוכחת המון פעמים בחיי".

סוג של בריחה

יואב, שעובד בתפקיד ביטחוני, עבר לגור בניו יורק אחרי שהשתחרר מהצבא. "מעולם לא הסברתי לעצמי למה עשיתי את זה, אבל אני חושב שזה היה סוג של בריחה. רציתי לזכור את אבא שלי בנקודת החיים שבה הקשר שלנו נפסק, ולא לשקוע בתוך העצב והאבל. עד היום אני עדיין לא לגמרי יודע להסביר את זה".

חסרונו של חיטמן דווקא פחות מורגש בבית המשפחה עצמו. בכניסה לבית, שבו מתגוררים כיום איה ובנה הצעיר עודד (35), סטודנט לחינוך ומנהל בחברת תעופה זרה, ניתן למצוא תמונה גדולה של חיטמן ששימשה כעטיפת דיסק האוסף "עכשיו התור לאהבה". 

"את הדיסק שהיה כמעט גמור הוצאנו לאחר מותו של עוזי", משחזרת איה, פנסיונרית של חברת החשמל, שמתרוצצת ברחבי הארץ ומעבירה הרצאות על בעלה. "מצאתי את עצמי יושבת מול מאה תמונות ומנסה לבחור את התמונה המדויקת ביותר. אף פעם לא הייתי מעורבת בעשייה המקצועית שלו, והרגשתי אז אחריות מאוד גדולה על הכתפיים. כל הזמן חיפשתי את התמונה הכי קרובה ללב של כולם, הכי מכבדת. יש לי אהבה מיוחדת לתמונה הזאת, שצולמה בסמיכות למותו ומאוד משקפת אותו".

עוזי ועידו. "הוא היה אבא מעורב, שהגיע לכל פעילות משפחתית ולכל טקס בבית הספר או בצבא" // צילום: משה שי

בסלון רחב הידיים עומד הפסנתר האחרון שעליו עבד חיטמן, ומעליו מונחים בסדר מופתי תמונת ילדות בשחור־לבן - עוזי הילד בחג השבועות - החתונה שלו ושל איה, בול הוקרה שהוציאה רשות הדואר לזכרו, פסלון שקיבלה המשפחה בשנת השישים למדינה על בחירתו של השיר "רציתי שתדע" לשיר הילדים האהוב ביותר, דיוקן של חיטמן, שצייר מנשה קדישמן.

יחידת הדיור הקטנה, ששימשה בעבר כדירתו של עידו, הוסבה למיני מוזיאון לא מאורגן, ובו עשרות קלסרים כתובים בכתב ידו של חיטמן, שבהם ניתן למצוא טקסטים שכתב, שרבוטים, חוזים, כתבות וארונות מלאים בפרסי הוקרה, דיסקים, קלטות וידאו לילדים, פוסטרים, מכתבים, כרזות מאוירות ושפע של ניירת, המעידה על המעיין הנובע שהיה. במהלך שנות יצירתו הספיק חיטמן לכתוב כ־700 שירים ולהלחין עוד כמה מאות, להיות שותף בהרכבים כמו "הופה היי" ו"כמו צועני", להוציא שישה אלבומי סולו (ועוד שניים שיצאו לאחר פטירתו) ולהיות שותף בעשרות פרויקטים של אלבומי ילדים עם חני נחמיאס, ריקי גל, "עבודה עברית", שלומית אהרון ואחרים.

הוא הלחין, בין היתר, להיטי ענק כמו "לילה בלי כוכב", "מי ידע שכך יהיה", "ילד אתה שואל", "רציתי שתדע", "עוד סיפור אחד של אהבה" וכמובן, "אדון עולם", שהפך להמנון יהודי בינלאומי שמושמע בקהילות יהודיות ברחבי העולם ובבתי כנסת.

"בניגוד לאנשים שמתמודדים עם אדם מת, אנחנו מתמודדים עם אדם שהוא מאוד חי", אומר עידו בזמן שהוא מחזיר לאחד הקלסרים דף עם תווים משורבטים בכתב ידו של אביו. "אנחנו דווקא סולידיים מאוד עם הזיכרון של אבא, ולמעט פינה קטנה בסלון, רוב הדברים שלו נמצאים ביחידת הדיור, כאן, למטה.

"אין לנו צורך בהנצחה משמעותית בבית, כי אבא מגיח אלינו על בסיס יומיומי. זה יכול להיות במהלך נסיעה באוטו, כשאני שומע שיר שלו ברדיו, זה יכול להיות באמצע זיפזופ בטלוויזיה, כשאני רואה אותו מקפץ באיזה שיר ילדים, וכמובן, אנחנו מקבלים מבול של פניות על בסיס יומיומי. הנה, ממש הרגע קיבלתי מייל מאקו"ם שמבקשים ממני לתת אישור לזמר צעיר, שרוצה להקליט גירסת כיסוי לשיר של אבא.

"אני יכול לומר בכנות שזה עושה לי טוב ורע בו זמנית. אני שמח שהיצירה של אבא ממשיכה להיות רלוונטית, אבל במישור האישי, זה לא תמיד קל להתמודד עם משהו כל כך חי של אדם כל כך מת".

איה: "המפעל הזה של שימור המורשת שלו הוא משהו שנוצר מעצמו, וזה רק הולך וצובר תאוצה. בהתחלה באתי למפגשים עם תלמידים בבתי ספר, שביקשו לשמוע על האדם שמאחורי השירים. השמועה התחילה לעבור בין בתי הספר, והיום יש גל גדול של פניות למפגשים כאלו.

עוזי ואיה. "התאהבנו במהירות, למרות שהיינו שונים אחד מהשני"

"בתקופה האחרונה החלטתי שבמקום שאני אסע להרצות לתלמידים, אני אפתח בפניהם את הבית שלנו. התלמידים באים לפה עם המורות, יושבים בחצר, שרים שירים של עוזי, רואים חפצים שלו, ואני מספרת להם עליו. הם נהנים לשמוע על הסיפורים מאחורי השירים שעליהם הם גדלו. זה מרגש אותי".

איזה שיר למשל?

"יש שיר שנורא אוהבים שעוזי שר, 'ילד אתה שואל, ואבא לא תמיד יודע'. אני זוכרת את הרגע הזה שבו יואב חזר הביתה מבית הספר ושאל את עוזי משהו בסגנון, 'אם השעון הולך אחורה, החיים ממשיכים ללכת קדימה?' הסתכלתי עליו ולא הבנתי מה הוא רוצה. אמרתי לעוזי, 'צריכים לתת לילד תשובה חכמה', ועוזי פתח זוג עיניים נדהמות. הוא התייעץ עם חבר שלו איזו תשובה צריך לתת לילד, וכך למעשה נולד השיר".

לא קשה לך לשוב ולהתעסק בעוזי מדי יום? זה לא מקשה על המשך החיים?

"תראה. כשעוזי נפטר, מצאנו את עצמנו עסוקים בלנחם במקום להתנחם. אנשים באו אלינו כדי לבכות, ואני חושבת שלקח לנו כמה חודשים טובים להתפנות לאבל הפרטי שלנו. העובדה שיש לי את היכולת לספר על עוזי כבן אדם עושה לי טוב. אני מתרגשת בכל פעם שאני רואה את העיניים הנפתחות בקהל, את ההתרגשות, את האהבה. זאת נחמה מאוד גדולה".

עידו: "עבודת ההנצחה היא כמעט על בסיס יומיומי. לפעמים זה עניין של כמה דקות ביום ולפעמים זה עניין של שעות, כשכל אחד מאיתנו תורם את תרומתו. אני עובר על כל מיני הסכמים שמגיעים אלינו, ובאיזשהו מקום התגלגלתי לתחום זכויות היוצרים, בגלל שהתעסקתי בניירת של אבא. זה גם מאפשר לי להיות מחובר להרבה אנשים שאבא עבד איתם והפכו להיות לקוחות שלי. יואב ועודד מעורבים גם הם, ואמא משקיעה בזה את רוב הזמן שלה".

יואב: "בגלל המוות המפתיע שלו הוא לא השאיר צוואה מסודרת, ואנחנו מרגישים שזה מה שהוא היה רוצה שנעשה: נשמר את העשייה שלו. אנחנו עושים את זה בדרך של אבא, שלא היה פוּשר. הוא אף פעם לא הלך לאירועים של מפורסמים ולא היה שייך לקליקות חברתיות כאלו ואחרות. הוא היה איש עבודה, שיצא ב־10 בבוקר למשרד שלו ברמת גן, שם הוא היה מקיים פגישות, כותב ומלחין, אחר הצהריים יוצא להופעה, ובערב חוזר הביתה למשפחה.

"אנחנו פועלים ברוחו ולא דוחפים לשום דבר, אלא רק מגיבים לפניות שמגיעות אלינו, ומדובר בעשרות בחודש: פעם רוצים תמונה שלו, פעם מבקשים ציטוט, והרבה פעמים פשוט מבקשים שנספר עליו".

עידו: "רק לפני שבוע הגיע לפה אוטובוס עם תלמידים, שאחד מהם היה הבן של אילנית לוי ואייל גולן. הם נכנסו אלינו הביתה וקיבלו מאמא שעה של סיפורים על אבא ועל השירים שלו".

הפעילות המוסיקלית שלו עדיין מניבה תמלוגים?

איה: "אנחנו לא פועלים מתוך שיקולים כלכליים. גם כשעוזי היה בחיים התנהלנו מאוד בצניעות. היתרון היחיד מהעובדה שהיצירה שלו עדיין מניבה תמלוגים הוא שזה מאפשר לנו להמשיך ולהנציח אותה".

עידו: "אומר לך בכנות: יוצרים בסדר גודל של אבי יכולים לחיות טוב מאוד. יש בערך 1,000 שירים שעליהם מגיעים תמלוגים של זכויות יוצרים, הקלטות, הפקות, צילומים וכו'. היצירה של אבא בהחלט מניבה תשואה וכסף גם אחרי עשור שהוא לא פה. מה אנחנו עושים עם הכסף הזה? בעיקר משקיעים אותו בשימור המורשת שלו. אנחנו לא זקוקים למימון חיצוני או טובות. הוצאנו אחרי מותו דיסק עם שירי מסורת שהוא הקליט, ויש לנו עוד חומרים, שביום שנרצה להוציא אותם לא נהיה זקוקים לחסדים של איש".

יואב: "סיפרו לנו שבאחד הראיונות שהוא עשה, הוא אמר שהוא ישמח אם ביום ההולדת ה־65 שלו יהיה קונצרט גדול של הפילהרמונית עם מיטב שיריו. אז הנה, יום לפני יום הולדתו ה־63, אנחנו מצליחים להגשים לו את החלום. הודות להכנסות מהיצירה שלו אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לרכוש מאה כרטיסים יקרים, בעלות של 300 שקלים כל אחד, לכל החברים שאהבו אותו, ולהזמין אותם לערב הזה".

יכול להיות שבין החומרים שלו שמצאתם היו כאלה שהוא לא היה רוצה שייצאו?

עידו: "מצאנו כמה קלסרים עם חומרים, שמבחינתו היו גמורים. היו דברים שהוא דיבר איתנו עליהם, כמו פרויקט שירי המסורת. בכל אופן, לפני כל שחרור של חומר חדש התייעצנו עם יאיר סתווי, שהיה המפיק המוסיקלי שלו במשך שנים, ידע את עמדתו לגבי הרבה חומרים וידע להכריע אם ראוי לשחרר או לא".

איה: "החומרים שמצאנו היו כבר שלושת רבעי גמורים, ובסך הכל סיימנו אותם מבחינה טכנית. הקושי היותר גדול הוא עם טקסטים שמצאנו ושאין להם לחנים, כי צריך למצוא את האדם הנכון שילחין את זה ויצליח לשמר את הכוונה של עוזי. אולי באמת אנחנו צריכים להתייעץ עם משפחות של כותבי טקסטים שנפטרו, שדאגו שהם יולחנו לאחר מותם".

התלונן שאין לו אוויר

זה היה בשבת, 17 באוקטובר 2004, כשעוזי הודיע לאיה שהוא חש צרבת וחולשה.

"באותו יום הוא עבד בגינה, כמו שאהב לעשות, וצפה בכדורגל. בערב עליתי לחדר השינה והלכתי לישון. בסביבות 10 הוא העיר אותי ואמר לי שהוא לא מרגיש טוב ואולי כדאי שניסע לבית חולים.

"לקחתי אותו ברכב והגענו לתל השומר תוך שתי דקות. בזמן שהחניתי את האוטו ליד חדר המיון הוא התלונן שאין לו אוויר, פתחתי את החלון ברכב וקראתי לפרמדיקים שראיתי שם. הם פתחו את הדלת, ובאותו רגע הוא התמוטט.

"השכיבו אותו מאחורי וילון וטיפלו בו. אחר כך הוציאו אותנו לאיזה חדר, ואני זוכרת אלונקה דוהרת, הוא מכוסה ורק הנעליים מבצבצות החוצה. ניסו לטפל בו בחדר הטראומה, ומדי פעם הרופא יצא ואמר לנו שהם עושים מאמץ. מהר מאוד הבנתי שאין דרך חזרה".

יואב היה אז חייל, ובאותם מוצאי שבת בילה בקניון בתל אביב, כשאמא שלו צילצלה וביקשה ממנו להגיע מייד לבית החולים. הוא מיהר לשם עם חברתו.

עידו: "עד רבע ל־10 ישבתי עם אבא מול הטלוויזיה, ואז ירדתי ליחידת הדיור שלי. אחרי שעה אני מקבל טלפון מחברה של יואב, שאומרת לי 'בוא לתל השומר, אבא שלך שם'. הייתי בטוח שהיא צוחקת איתי. הרי רק לפני שעה ישבנו ביחד בסלון, אמרנו לילה טוב, והכל היה בסדר".

איה: "ב־12:30 בלילה הרופא בא להגיד שאין דרך חזרה. זהו. באותו רגע החיים שלנו השתנו. חצי שעה אחר כך כבר היינו בבית. לא היה טעם להישאר שם".

עידו: "צחוק הגורל הוא שאבא נכנס לכושר לפני מותו, כי אבא שלו היה חולה סוכרת קטוע רגליים ואמא שלו היתה חולת לב, והוא היה בחרדות שיום אחד תפרוץ אצלו סוכרת. אז הוא הפסיק לעשן שתי קופסאות ביום, מה שגרם לו להשמנה, נכנס למשטר של תזונה, התחיל להתאמן בחדר כושר וירד לא מעט במשקל. הוא גם התחיל להוריד מינונים של הופעות, כמעט ולא עבד בסופי שבוע והתחיל ליהנות מהפירות והיבול של העשייה שלו".

איה: "אני קוראת ליום ההוא 'השבת השחורה', כי זה בא אלינו בבום מוחלט, בגיל 52, בלי שום הכנה. בדיעבד אני יודעת שהיו סימנים מוקדמים, כמו הזעה וצרבות, אבל לא ידענו איך להתייחס לזה". 

עידו: "המוות שלו תפס אותנו בהפתעה מוחלטת. אמא היתה בסוג של אובדן עשתונות בימים הראשונים, ובלית ברירה, אני נכנסתי לתפקיד המבוגר האחראי. כשאתה נמצא באבל אתה מתפקד כמו רובוט. הולך לחברה קדישא, מזמין מצבה, מארגן שבעה, קונה אוכל.

"מהר מאוד הבית הפך למוקד עלייה לרגל. היו פה פוליטיקאים, אנשי ציבור, אנשי תרבות ומאות אנשים שלא הכירו את אבא אישית, אבל הרגישו צורך להגיע ולחלוק לו כבוד. זה הגיע למצב שהיינו צריכים להציב שומרים בכניסה, כדי שיווסתו את לחץ המבקרים".

עידו: "לקח לנו הרבה זמן להשלים עם המוות שלו. במשך חמש שנים לא יכולנו להתקרב בכלל למשרד שלו. רק אחר כך אזרנו את הכוחות הנפשיים להתחיל לעבור על הניירת. אמא תרמה את מרבית הפסנתרים והגיטרות שלו והעברנו לפה את כל הקלסרים שלו".

איזה מין אבא הוא היה?

עידו: "אבא מאוד מעורב, שהגיע לכל פעילות משפחתית ולכל טקס בבית הספר או בצבא. הוא גם עבד המון. היו ימים שהוא היה יכול לצאת מהבית ב־10 בבוקר ולחזור בחצות, אחרי שלוש הופעות בכל מיני מקומות בארץ.

"אני חושב שנקודת המפנה אצלו היתה כשהוריו נפטרו, הוא היה מאוד קרוב אליהם. הוא שקע במין עצב כזה, למרות שהוא היה צריך להיות הכי שמח בעולם מהעובדה שיש לו אישה שהוא אוהב, שלושה ילדים וקריירה משגשגת ומכניסה. אחרי שאבא שלו נפטר, ובהמשך אמא שלו, הוא הוריד הילוך. היה מבלה איתנו יותר והתחיל להקדיש זמן לבריאות שלו".

עוזי כילד עם הוריו. "אהב לעבוד בגינה"

"איש עם לב רחב"

יואב: "בגלל העשייה שלו, הוא לא היה אבא קלאסי של טיול בר מצווה וטיולים שנתיים בבית הספר. גם לא הלכתי איתו לים או לכדורגל. אבל היה בינינו חיבור נפשי ורגשי, וכשהיינו ביחד אפילו לא היינו צריכים לדבר. היינו יכולים לראות איזו סיטואציה, להסתכל אחד על השני ולדעת בדיוק מה השני חושב.

"הוא היה איש עם לב רחב, ואנשים כל הזמן היו עוצרים אותו ומדברים איתו. גם התוכנית 'חלום עליכם', שבה עזר לאנשים להגשים חלומות, קיבעה אותו כאדם נחמד ואדיב. לפעמים הייתי בא לבקר אותו במשרד שבו הוא היה כותב ומלחין, והייתי יכול למצוא איתו אנשים שפשוט יושבים בצד ומקשיבים לו. לא פעם הורים לילדים עם מוגבלויות היו מביאים את הילדים שלהם לשמוע אותו מנגן, כי זה היה מרגיע אותם".

איה: "האישיות של עוזי היתה אחד הדברים שגרמו לי להתאהב בו כשהיינו צעירים. זה קרה בזמן שעבדתי בחברת החשמל. החברה אירגנה חבילות שי לטובת החיילים שהיו במוצבים, ובמקביל אמנים רבים נסעו לבדר את החיילים. ציוותוּ אותי לטנדר שבו נסעו עוזי והלהקה שלו באותה תקופה. הם עדיין לא היו מוכרים ולא ידעתי מי הוא, אבל אחרי יום שלם שנסענו בין מוצבים, נוצר בינינו חיבור.

"גיליתי בחור מדהים עם נפש חמה, מצחיק מאוד, אוהב את החיים. הוא היה אלוף בלזכור בדיחות ולספר אותן, היה אדם חברותי ושמח, ואהב לאהוב. התאהבנו במהירות, למרות שהיינו שונים אחד מהשני. או אולי בגלל שהיינו שונים. אני הייתי קמה כל בוקר לעבודה מסודרת במשרד, והוא היה חוזר ב־2 בלילה מהופעות. אני הייתי הציפור ששמרה על הקן בזמן שהוא התעופף. ב־1976, שנתיים אחרי שנפגשנו, התחתַּנו.

מימין: יואב, עודד, איה, עוזי ועידו. "הוא היה איש עבודה, שיצא ב־10 בבוקר למשרד שלו" 

"הוא מאוד לקח ללב את מה שקורה במדינה. היה מוטרד מהפוליטיקה, מהשחיתות, מהמצב החברתי ומהמצב הכלכלי. זה ממש הטריף אותו שקשה להיות פה עצמאי ושאין פה נימוס וכבוד למבוגרים.

"אני זוכרת שפעם הוא אמר לי שהוא היה רוצה לאמץ משפחה מבוגרת שצריכה עזרה. הוא מאוד רצה לתת לאחרים ולסייע. בשנים האחרונות הוא ציטט לא פעם את אביו, שעלה מרוסיה והיה אומר: 'לא לארץ הזאת פיללתי'".

מה הכי חשוב לכם שיזכרו ממנו?

עידו: "כמה פורה ומגוון הוא היה. מצד אחד 'אדון עולם', ומצד שני 'נולדתי לשלום' או 'כאן נולדתי'. תמיד מדהים אותי לגלות בכמה אנשים הוא הצליח לגעת. אין יום שאנשים שמגלים שאני הבן שלו לא מספרים לי עליו איזשהו סיפור. זה יכול להיות נהג מונית, וזה יכול להיות מישהו בעבודה.

"אולי הסיפור הכי מרגש ששמעתי עליו היה משי פירון. מתברר שלפני הרבה מאוד שנים, פירון אירגן טיול מאורגן לקהל דתי והזמין את אבא שלי לשיר להם שני ערבים רצופים. בלילה, הבת שלו לא הרגישה טוב, ואבא שלי ישב לידה כל הלילה ושר לה שירים. אחר כך, במשך שנים, הם שמרו על קשר של מכתבים".

עוזי עם עודד ועידו. "היה אדם חברותי ושמח"

יואב: אנחנו כל הזמן שומעים סיפורים על טוב ליבו, גם מאנשים שהכירו אותו לפני שלושים שנה. אם יש משהו שהייתי רוצה לקחת ממנו זה את היכולת לעשות דברים בעוצמה גבוהה, להגיע לשיאים, ועדיין לשמור על שפיות וענווה. הוא היה הישראלי היפה, דמות לחיקוי. אף פעם לא הרגיש מעל אנשים".

הוא הרגיש מוערך?

עידו: "כן ולא. מצד אחד הוא יכול היה לכתוב שלאגר גדול שפוצץ את הרדיו והביא לו חיבוק גדול מהקהל, ומצד שני הוא היה יכול לשחרר שיר שהוא מאוד אהב ולא נכנס להשמעות ברדיו, וזה איכזב אותו. היתה לו לפעמים ביקורת על תחנות הרדיו, שלא הולכות איתו יד ביד.

"הוא לא החזיק סוללת מנהלים ואנשי יחסי ציבור כמו שמקובל היום, ושיא הרכילות שנכתבה עליו היה על זה שישבנו במסעדה ובטעות השליכו לפח את הפלטה של השיניים שלי, ואבא ביקש שיחפשו את זה. הפרסום הזה הביך אותו, הוא היה אדם צנוע, שקט, ביתי. לא היה לו עניין לתחזק את התדמית הציבורית שלו בשעות הפנאי.

"בסך הכל הוא הגיע לעדנה בעשייה שלו. בשנים האחרונות הוא כתב הרבה פחות כתיבה כללית, והיה עושה את זה על פי הזמנה. פעם אייל גולן היה מתקשר ומזמין שיר, פעם ירדנה ארזי, פעם מישהו אחר. הוא המשיך לייצר בקצב מרשים כי הוא היה אדם פורה, אבל הוא גם התחיל להשקיע זמן בעצמו".

יואב: "שנתיים לפני מותו אבא קיבל פרס מפעל חיים באקו"ם, ובפסטיגל בחרו להצדיע לו עם מחרוזת משיריו. עד מותו הוא קיבל כמעט כל פרס אפשרי וכל הוקרה שניתן להעניק ליוצר. זה מאוד החמיא לו וריגש אותו, אבל קשה להתעלם מהאירוניה: זה כאילו מישהו למעלה סימן לנו את רגע הפרידה המתקרב מבלי שנבין זאת".

איה: "עוזי לא היה מרפקן, ולא היה מעורבב עם אנשי התעשייה. הוא עבד קשה מאוד במשך שנים וקיווה תמיד שהאמת שלו תצא לאור ויכירו ביצירה שלו, וכך היה. לדאבוני, למרות כל השיאים והפרסים, את ההכרה הממלכתית הגדולה והציבורית הוא קיבל רק לאחר מותו.

"מאז שהוא נפטר אנחנו מוצפים באהבה עצומה, ללא גבולות. הנחמה שלי היא שזו דרכו של עולם, וכמעט תמיד, מותו של יוצר מביא להערכה והערצה וגילוי מחודש של העשייה שלו. עוזי אמנם לא השאיר אחריו צוואה מסודרת, אבל הוא השאיר עושר רוחני לדורות הבאים. יש בזה משהו מנחם". √

yuvalab@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו