המונדיאל עד גיל 20 שנפתח בשבת האחרונה בניו זילנד הוא המקום שבו מתאספים מדי שנתיים יחידי הסגולה המכונים "הדבר הגדול הבא". מבט לעבר ההיסטוריה מוכיח שלהגדרה המחייבת הזאת שני צדדים: באחד נמצאים שמות כמו לאו מסי, דייגו מראדונה, דאבור שוקר ולואיש פיגו, שמינפו את ההצלחה בטורניר לקריירה משגשגת, ובצד השני נמצאים שמות, אנונימיים לחלוטין, שמבחינתם המונדיאל עד גיל 20 היה רגע השיא בקריירה מלאת רגעי שפל.
בסוף שנות ה־80 כל העולם דיבר על סרגיי שרבאקוב. בגיל 17 בלבד הוקפץ הקשר המחונן לקבוצת הבוגרים של שחטאר דונייצק ומהנגיעה הראשונה בכדור לכולם היה ברור שזה רק עניין של זמן עד שהילד יהפוך לכוכב. ב־1991, כשמאחוריו שלוש עונות מרשימות בקבוצה הבוגרת ומלפניו הר של ציפיות, הוא הגיע למונדיאל עד גיל 20 בפורטוגל כשחקן המוביל של בריה"מ.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
שרבאקוב לא איכזב וסיים את הטורניר כמלך השערים עם חמישה כיבושים, אחד יותר מג'ובאני אלבר הברזילאי. בריה"מ נעצרה רק בחצי הגמר והעתיד של הקשר נראה ורוד מתמיד. שנה מאוחר יותר, בובי רובסון, אז מאמן ספורטינג ליסבון, החתים את הכישרון האוקראיני במטרה לצוות אותו לצד הכוכב הצעיר של הקבוצה באותם ימים - פיגו.
ההתחלה נראתה מבטיחה מאוד, אבל הסוף הגיע מהר מהצפוי. ב־14 בדצמבר 1993, ימים אחדים אחרי שהקבוצה הודחה מגביע אופ"א, רובסון פוטר. שחקני הקבוצה אירגנו למאמן האנגלי ארוחת פרידה, שממנה שרבאקוב לא חזר יותר למגרש. בדרכו לביתו הוא עבר תאונת דרכים קטלנית שהשאירה אותו משותק וכמעט עלתה לו בחייו. "לולא התאונה, הוא היה הופך לאחד הקשרים הטובים בעולם", אמר רובסון על השחקן שפרש ממשחק בגיל 22 בלבד.
אבל שרבאקוב אפילו לא היה השחקן המצטיין של אותו טורניר. את "כדור הזהב" אסף אמיליו פיישה, שהוביל את פורטוגל לזכייה שנייה ברציפות. גם פיישה היה תוצר מחלקת הנוער של ספורטינג ליסבון ולאחר אותו טורניר נהדר, הוא סומן כאיש שיוביל את דור הזהב הפורטוגלי.
היום, כשהוא בן 42 ומאמן את הנבחרות הצעירות, פיישה מחזיק בשני תארים מפוקפקים - "הפלופ הגדול של ספורטינג" ו"הפלופ הגדול של בנפיקה". הנפילה הגדולה הגיעה ב־1995, אז איבדה הקבוצה מליסבון ביום אחד את שלושת כוכביה: פיגו עבר לברצלונה, קרסימיר באלאקוב הלך לשטוטגרט ופיישה נחת בסביליה. בשעה שהשניים האחרים הפכו להצלחה מסחררת, פיישה חזר הביתה אחרי חמישה משחקים בלבד בספרד ומאז לא הצליח לשחזר את היכולת של אותו טורניר בלתי נשכח.
בעשר השנים שלאחר מכן, הוא כבש עוד שער אחד בלבד. בשנתיים שבהן לבש את מדי בנפיקה הוא שיחק בשני משחקים רשמיים, בהם רשם יחד 15 דקות.
גרמניה ופיג'י בגביע העולם הנוכחי עד גיל 20. מי יפרוץ הפעם? // צילום: אי.אף.פי
הבטחות שלא מומשו
ברזיל, באופן לא מפתיע, היא אומת ההבטחות שלא מומשו. קאיו ריביירו, היום אחד הפרשנים המוערכים במדינה, היה עד לפני שני עשורים הניימאר של ימינו. במונדיאל 1995 בקטאר הוא נבחר לשחקן המצטיין למרות שהסלסאו הפסידו בגמר לארגנטינה והקדים שמות כמו ראול, איבן דה לה פנייה ודנילסון. חמשת השערים שכבש באותו טורניר הובילו את נשיא אינטר הטרי מאסימו מוראטי לפתוח את הארנק לראשונה בתפקידו החדש ולשלם לסאו פאולו חמישה מיליון דולר עבור הקשר.
שבעה משחקים ואפס שערים הספיקו לקבוצה, ששלחה את הברזילאי לנאפולי, שם החזיק 20 משחקים בלי שמצא את הרשת, לפני שחזר לברזיל ותלה את הנעליים בגיל 30. "המסר שלי לשחקנים הצעירים הוא שהדבר הכי חשוב זה סבלנות, לא למהר", אומר היום קאיו, שבסופו של דבר כן הפך לכוכב טלוויזיה.
וישנם גם סבסטיאן לוסאדה, מלך שערי הטורניר של 1985 במדי ספרד ושחקן ריאל מדריד, שבגיל 27 הפתיע כשהחליט לפרוש מכדורגל לטובת קריירה במשפטים; ביסמארק, חלוץ נבחרת ברזיל בעל השם המחייב, זכה בכדור הזהב ב־1989 ולאחר שראה מהספסל איך הנבחרת הבוגרת כושלת במונדיאל 1990 באיטליה, בחר בכסף הגדול של הכדורגל היפני, שם בילה את רוב הקריירה ונעלם מהתודעה; ומארק קוסאס האוסטרלי, שסיים כמלך השערים ב־1981, אבל התהילה והפניות מצד מנצ'סטר יונייטד ואיפסוויץ' היו יותר מדי עבור הילד של סידני אולימפיק.
"בגיל 22 הבנתי שהעסק גדול עלי", הודה החלוץ, ששם את הכדורגל בצד, התחתן והתמקד במה שלימים יהפוך ל"דבר הגדול הבא" האמיתי - תכנות מחשבים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
